"אם היה לי דרכון אירופי, הייתי היום שחקן־על באירופה"

סיפרתי השבוע לחבר מעולם הכדורגל שאני הולך לפגוש את מאור בוזגלו. תשמע סיפור על מאור, הוא אמר, ותבין כמה הוא מיוחד ואחר.

ב־2008, בוזגלו שיחק בבני סכנין בליגת העל. במחזור האחרון הקבוצה שלו הגיעה למשחק בהרצליה מול הקבוצה המקומית, ניצחה 1:2 והורידה את ההרצליאנים ליגה. מאור, בסך הכל בן 19, נכנס לחדר ההלבשה המוכה והאבל של הרצליה, עבר בין כל שחקניה, לחץ את ידיהם וניחם אותם.

כשאימתתי השבוע את הסיפור הזה עם בוזגלו, הוא חייך חיוך קטן ואמר, "וואי, שכחתי את זה. אני חושב שזה בסך הכל עניין של חינוך. החינוך הספורטיבי שלי לא היה בישראל, ואני די שמח על זה. יש לי ערכים כמו כבוד להורים, לחברים, למורים. תמיד הייתי טיפוס כזה שחושב קודם על אחרים, ורק אחר כך עלי. תן לי לבשל שערים לחברים שלי, ורק אחר כך לכבוש.

"התאמנתי שנתיים בצרפת. התחלתי במחלקה הצעירה ביובנטוס, ואותם עניין לא הכישרון, אלא אם אני אומר בוקר טוב, אם אני עומד בזמנים, ואיך אני אוכל. כשהייתי בליון, מסרתי באימון לקארים בנזמה, שהיה שם איתי, והמאמן עצר הכל ואמר לי: 'תפסיק למסור, תבקיע ותהיה הכוכב בעצמך'. מה שכן, מאותו רגע בנזמה ביקש לישון רק איתי בחדר".

אז טעית כשהעדפת למסור?

"לא טעיתי כי זה אני, אבל הגיוני לחשוב שאם הייתי יותר דואג לעצמי, אולי הייתי היום במקום אחר. כשהתבגרתי, אבא שלי תמיד אמר לי: 'מאור, תפסיק לפרגן כל כך לאחרים'".

•  •  •

חודשיים וחצי אחרי שנפצע שוב בברכו הימנית וקרע את הרצועה הצולבת הקדמית, אחד השחקנים הטובים והמיוחדים בישראל, ובעיני רבים הטוב והמיוחד מכולם בשנים האחרונות, מדבר על מה שעובר עליו ועל סביבתו. ביום שני השבוע טס ללונדון, לפגוש את המנתח האנגלי שלו, ולשמוע ממנו חוות דעת על מצב התאוששות הברך, חודשיים אחרי.

מצד אחד, הבחור עצמו הוא סיפור גדול של הצלחה, שכנראה לא הצליחה להתממש עד תום, כיוון שהוא מתמודד כבר לאורך עשור עם ארבע פציעות קשות - שכל אחת מהן כשלעצמה היתה יכולה לשלוח שחקנים אחרים להחזיר ציוד לאפסנאות ולפתוח עסק של אחרי קריירה.

אבל מאור לא שם. ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, וגם הדקה הראשונה באצטדיון טרנר ב־26 בדצמבר האחרון, במדי חיפה, מול קבוצת הצלחותיו, לא משנה את תוכניותיו לחזור כמו חדש, לשגע את יריביו באגפים, להרים את כדורי הצד המוכרים כל כך, את הבעיטות החופשיות, המסירות והבישולים - ואם אין ברירה, אז גם גולים משלו.

וכן, יושב מולי בחור בן 30, מאוד שליו, מרוכז ומנומס, שמצליח בכישרון רב להכיל גם את תעשיית הבוזגלוס שקמה ממשפחתו הענפה והיצרית, אבא יעקב ואמא חני, אחים, נשים וילדים - כולם דומיננטיים - שאותם ובתוכם צריך לנהל ולהתנהל. פשוט זה לא, הגוף של מאור לא עומד תמיד בלחצים, אבל הנפש מגולוונת ומרובדת בשכבות של עוצמה ורגישות, נחישות ומודעות.

יצאת מפציעה, עבדת קשה, לא ויתרת לעצמך, הפרמטרים היו טובים - ואז אתה שוב נפצע ומגלה שחזרת לנקודת ההתחלה. גם לך עצמך לקח רבע שעה על הדשא לעכל את זה. מה הראש אמר לך?

"אני הולך הרבה זמן עם הספר 'כוחו של התת מודע'. הוא איתי מאז הפציעה הראשונה, ואני יכול להגיד שהוא שינה לי את החיים. הוא איתי במשברים הכי גדולים. עד שאתה לא נפצע, אתה לא יודע איך אתה מתמודד. כשאתה נפצע יש הרבה זמן פנוי, ואתה בדיבור עם עצמך, במלחמה פסיכולוגית של לא לשקוע בפחדים, ואם יש פחדים - איך להתמודד איתם.

"אני עושה דמיון מודרך. בשום סיטואציה אני לא רואה את עצמי חלש, וגם כשיש פציעה, אני רואה בה אתגר שצריך לפתור. לפני משחק אני מסתכל על היום שאחרי, על התוצאה הסופית של המשחק, על מה שרציתי להפיק ממנו. קח למשל את המשחקים שלי עם באר שבע בליגה האירופית, בסן סירו נגד אינטר, ובסאות'המפטון. משחקים קריטיים של הקבוצה, ואתה יודע על מה אני חושב? על שערי העיתונים ביום שאחרי, איך התמונה שלי מרוחה עליהם, ואיך אנחנו ב־32 הגדולות. המחשבה הזאת יוצרת מציאות. למחרת השער שלי באנגליה, הייתי שם בכותרות ודיברו על הגול שלי, וזה מסביר כמה כוח יש במחשבה".

 

"לא טעיתי כשהעדפתי למסור, זה אני". מאור בוזגלו // צילום: אלם שייבר

 

אבל אל תטעו בו. בוזגלו הוא צרכן תקשורת קטן מאוד. לא רואה כדורגל בטלוויזיה, לא ליגת העל וגם לא ליגת האלופות. "לראות את עצמי קשה לי. זה מביך אותי לשמוע את עצמי מדבר בסיום משחק, אבל הרעש סביבי הוא הכרחי כדי לייצר את ההתקדמות בקריירה".

ובמשחק עצמו, על מה אתה חושב?

"משחק הוא דינמי, אין זמן לחשוב מה יהיה. הדבר היחיד החשוב הוא שפת הגוף במשחק עצמו, נוכחות ושפת גוף. רואים את זה בבעיטה הראשונה, בצעד הראשון. אם יש דבר שאני עובד עליו, זה שפת גוף ונוכחות.

"היום נכנסה הרבה מאוד טכנולוגיה לכדורגל, אבל היא לא יכולה להחליף מה שלא רואים בסטטיסטיקות. יש כאלה שרצים הרבה מאוד באימונים ונותנים אלף אחוז, וכשהם מגיעים למשחק עצמו, הם נשארים עם לשון בחוץ. רוצה לשמוע משהו על הקבוצה שלי היום, מכבי חיפה? חיפה רצה יותר מכל הקבוצות האחרות, אבל היא נופלת בכל הפרמטרים האחרים.

"מנטליות היא גורם מכריע היום בכדורגל, וככל שאתה מתבגר, אתה מבין את זה יותר. לשחק נגד אינטר, ויום אחרי זה נגד רעננה, זה עניין יותר מנטלי ממקצועי".

ולאן הדמיון המודרך לוקח אותך מנטלית?

"לא מראים חולשה, אסור להראות אותה. אם אתה משדר לגוף שלך שאתה חזק - אתה חזק".

ואתה לא אומר לעצמך בדקה הראשונה בטרנר, כשאתה מרגיש שמשהו זז לך שוב בברך - הנה זה שוב, הגוף בוגד בי?

"לא חושב שהגוף שלי בגד בי. אני שומע את אלה שאומרים שחזרתי מוקדם, שלא נתתי לזה מספיק זמן, שהיה עלי לחץ לחזור. זה ממש לא נכון, כי כמו תמיד, הייתי ב־100 אחוז מחויבות בשיקום שלי. לא נתתי לעצמי שום הנחה בכל אחת מהתחנות, ואת כל המבדקים הפיזיולוגיים עברתי בהצטיינות".

•  •  •

חודשיים אחרי הניתוח האחרון בלונדון, אצל אחד ממנתחי הברכיים הטובים בעולם, פרופ' אנדי וויליאמס, הוא כבר הולך בלי קביים. בתחילת השבוע יצא ללונדון לביקורת, שאחריה הוחלט על עוד פרוצדורה רפואית, שנועדה לשפר את טווח יישור הרגל.

"עוד לפני שנסעתי זו היתה אפשרות, כי זה מצב אופייני לניתוח מורכב כמו שעברתי", הוא אומר. "אני לא חושב שיש כדורגלן שיודע לספר איך מתמודדים עם פציעות כאלו״.

שלב השיקום הראשון הוא קשה. רוב הזמן בבית, הילדים הקטנים מסביב, ואי אפשר לעשות איתם כמעט כלום, בוודאי לא להרים אותם. זה שלב שקיות הקרח והמשקלים הנמוכים. לאחרונה התחילו אימונים מורכבים יותר במתקני המועדון. שתי יחידות אימון של שעתיים וחצי, אימוני הידרותרפיה במים.

הטרטור בין בריכה בתל אביב, פיזיותרפיה בנווה מונוסון וחדר כושר באור יהודה העלה במוחו של בוזגלו רעיון להקים בישראל מתחם שיקום לספורטאים, שירכז בתוכו את כל אפשרויות ואמצעי הטיפול. זו השקעה כספית גדולה, והוא לא בטוח שההתנהלות בארץ תהפוך את הפרויקט לכדאי. 

"הקריירה שלי בבוגרים היא בערך 12 שנים, ומתוכן, ארבע שנים וחצי אני פצוע. יותר משליש קריירה אני בחוץ. כאבים זה תמידי כבר עשר שנים, מאז הפציעה הראשונה ב־2009. יש כאב בשינויי מזג אוויר, במעבר משכיבה לעמידה".

בימים האלה שלפני החזרה האחרונה למגרש היית שלם עם הברך שלך?

"שבוע לפני המשחק שלנו בטרנר אמרתי לאנשים בחיפה שאני מרגיש ממש טוב, ושאני חוזר לעצמי. זה היה שמונה חודשים אחרי הניתוח הקודם. המאמן החדש רוב מאס כבר הגיע, והאימונים היו בעצימות גבוהה, אינטנסיביים. הרגשתי ביטחון בתָקלים, העוצמות היו אותן עוצמות כמו לפני הפציעה".

ואולי רצית לשחק בכל מחיר כי היה משחק בטרנר נגד קבוצתך לשעבר ששחררה אותך, וראית בדמיון המודרך שלך את הכותרת בעיתון עם התמונה שלך, אחרי שניצחת אותם אצלם בבית?

"דווקא לא הרגשתי שיש פה איזה משחק מיוחד. עובר בראש שלי משהו כיפי ושאנחנו מנצחים בטרנר, וזה משהו שאני יודע בעצמי כמה קשה להשיג אותו. אתה יודע מה אמרתי לגל אלברמן 30 שניות לפני תחילת המשחק? שאני רוצה לקבל את הכדור הראשון. הוא בעט כדור ארוך לעבר הקרן. רצתי בלי פחד, 33 קמ"ש, הכי מהר שלי מאז הפציעה.

"ואז הרגשתי משהו זז לי בברך. אני לא טיפש. רבע שעה נלחמתי בעצמי שזה לא זה, שאולי זו מכה יבשה וזה ישתחרר. עברו כמה דקות ואז עשיתי בדיקה עצמית. בדקתי שאני יכול לעשות שינוי כיוון, להגביר מהירות. עברתי לצד שמאל, ואמרתי למאס שיחמם מישהו, כי סובבתי את הברך. אחרי חמש דקות נשכבתי על הדשא. לא רציתי לעזוב. ידעתי שאלה הרגעים האחרונים שלי העונה, ושזה להרבה זמן".

למה רצת כל כך מהר? מה בער לך?

"גם אבא שלי שאל למה, וזה מחבר אותי שוב לקטע המנטלי הזה של לפתוח חזק, להראות את הנוכחות שלך ושל הקבוצה, שלא באנו לפה להסתגר או לפחד".

•  •  •

ארבעה שבועות נדרשו לו כדי לחזור למאות אנשים, אולי אלפים, שדאגו לשלומו והשאירו לו הודעות בסלולרי, שלא היה איתו בימים הראשונים. אוהדים, אנשי כדורגל, שרים, זמרים.

מה הצפי לחזרה?

"אני לא רופא ולא טוב בלהעריך. אם בפציעה הראשונה לקח לי שישה חודשים כדי לשחק 90 דקות, ובפציעה הקודמת שמונה חודשים, תעשה אולי חישוב בעצמך. אבל אני לא יודע".

ומה אתה עושה עכשיו חוץ מלהשתקם?

"משפחה. מיילי וריי הם בני 5 וחצי, לאיו (אריה) ושיין (זריחה) בני שנה וחצי. הגדולים שואלים שאלות. הם רואים משחקים של מכבי חיפה ולא מבינים למה אני לא משחק עכשיו, כשכבר אין לי קביים. אני אומר להם שבקרוב אני חוזר. מה שממלא אותי גם זה הקטע של הסדרה, הבוזגלוס. זה ממלא חלק נכבד בחיים עכשיו, וגם עוזר בהרחקת מחשבות טורדניות (צוחק).

 

עם הילדים // צילום: אריק סולטן

 

"השיקום הזה, יש בו גם דבר טוב, כי הוא נותן לך הרבה זמן נטו עם המשפחה, שלא היה מתאפשר אם הייתי פעיל עכשיו, מתאמן ומשחק מחוץ לבית. עכשיו יש לי זמן איכות עם הילדים, וזה טוב, כי הם באמת בגיל כזה שזה לא יחזור".

הסדרה, עם המשפחה הזאת שלך, עושה ליוצרים שלה חיים די קלים. לא באמת צריך לערוך אתכם.

(צוחק). "נכון. יש הרבה ימי צילום, ולזכותם ייאמר שהם מתאימים את עצמם הרבה לסדר היום שלי. בהתחלה היה לי מאוד קשה עם החשיפה, להכניס הפקה של שמונה אנשים אליך הביתה, כולל ברגעים הכי קשים ואינטימיים, כשאין ראש לזה. אבל זה הביא את הכל לקיצֹון, ברמה של האותנטיות והדברים האמיתיים".

מה היה קשה?

"לא ידענו איך להתמודד. אנחנו זה אנחנו, יש לנו רק מה להפסיד מחשיפה כזאת. אבל בסוף אנחנו משפחה מאוחדת ומפרגנת, משפחה חזקה, שעוברת מצבים ומשברים לא פשוטים. כשנפצעתי, כולם סביבי בכו. מי שחיזק אותם זה אני.

"כשהראש בריא, גם הגוף בריא, ויש לי אמונה עצמית, ברמה מטורפת. גם במשברים הכי גדולים אני חושב שמח וחיובי. מה יעזור עכשיו שאשקע בדיכאון? הדרייב לצאת מזה מדריך אותי.

"אני רוצה שיגידו עלי שאני לא מוותר, שאני מעורר השראה אצל אחרים, שיותר קשה להם מאשר לי. אתה רואה סביבנו מה קורה. פציעות, מחלות, ילדים מאבדים את ההורים שלהם, הורים שמאבדים את הילדים שלהם. בסוף זה מכניס אותנו לפרופורציה".

•  •  •

הוא הגיע לבאר שבע בקיץ 2013, אחרי הפציעה שלו בבלגיה. ויתר על חוזה ארוך טווח בליאז' לטובת הניסיון המסוכן, שערכה אלונה ברקת בנגב כפוי הטובה. הסנונית הראשונה לאביב המתקרב היתה אליניב ברדה, שסיים קריירה ארוכה ומוצלחת בגנק הבלגית והשתכנע - למרות שזה לא היה פשוט - שבעירו מכוונים גבוה אחרי נצח שחון.

בוזגלו, אחרי עשרה חודשי שיקום מהשברים בקרסול ובשוקית, הגיע בשכר מגוחך, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא שווה את המאמץ. אמר לעצמו: עכשיו אשחק בגרושים, ואחר כך הם ישלמו.

הפועל באר שבע. מה היא בשבילך?

"הקבוצה הכי משמעותית בקריירה שלי. זו היתה החלטה של אבא שלי ושל אשתי מירן ללכת לשם. אמרתי לעצמי, מה פתאום באר שבע? אבל היתה להם אינטואיציה. ברדה חתם שם ואלישע לוי, שאימן אותי בסכנין, הכיר אותי. עשיתי שם את ההתקדמות הכי גדולה שלי, וזאת עובדה. מה שיזכרו מעבר להישגים ולהצלחה באירופה זה את הסחף והאנרגיות שהבאתי לשם, את השמחה, ואת זה שברדה ואני באנו ראשונים למקום שאף אחד לא רצה לבוא אליו, והיום כולם רוצים".

עוד יש לך חברים שם?

"הרבה, גם בין השחקנים וגם בצוות. אני מתחבר לכל האנשים מסביב, עובדי המשק, שהייתי קרוב אליהם".

תסביר לי את תופעת ברק בכר.

"יש בו כנות. הוא בן אדם אמיתי, שתמיד ידבר איתך בכנות ויגיד לך בדיוק מה הוא חושב עליך. בהתחלה היה לי קשה להכיל אותו ולשמוע על עצמי דברים אמיתיים. הייתי רגיל לשמוע תמיד את הדיבור הפוליטיקלי־קורקט הזה, של 'שמור לי ואשמור לך'.

"אצלו זה אחרת. הוא יצירתי במחשבה, חרוץ מאוד, יסודי. הוא עורך ומנתח וידאו בצורה אבסולוטית, גם מבחינת העברת המסרים. משקיע בעבודה הרבה שעות. הוא עשה דברים מדהימים עם צוות שמשלים אותו".

הם יישארו בצמרת הרבה זמן?

"הם בטופ עכשיו, ולגבי העתיד, הכל תלוי בהתנהלות. בעונה עכשיו יש שם פחות רעב, סוג של שובע".

ואלונה ברקת?

 "עשיתי איתה דרך ארוכה, ואי אפשר למחוק מההיסטוריה את הדברים הטובים. לצד הדברים החיוביים, היו דברים שיכלו להתנהל אחרת. הייתי מאוד לויאלי למערכת גם כשהיו לי הצעות טובות יותר במקומות אחרים, שידעו שבסוף העונה אהיה שחקן חופשי. לא רציתי לשמוע על עזיבה, כי הייתי ממוקד בלקחת אליפות".

נפגעת מהקהל בטרנר, שקילל אותך ושרק לך בוז ברגע הפציעה?

"לא, הייתי מוכן מנטלית להתנהגות שלהם. עוד כששיחקתי שם, הצד הדרומי היה מאוד מושפע מידיעות לא נכונות שהתפרסמו, כאילו סירבתי לחוזה חדש. לא היה ולא נברא. באר שבע לא הציעה לי חוזה חדש, אלא רק אחרי שנפצעתי, ואז המספרים כבר היו אחרים".

כמה אתה חסר להם לאליפות שלישית ברציפות?

"לא יודע. הכי קל לבוא מהצד ולהגיד שחסר להם שחקן כמוני. אבל שאני אגיד את זה? לא".

הם ייקחו אליפות העונה?

"הם או מכבי תל אביב. לא חושב שבית"ר תחזיק מעמד עד הסוף. בין באר שבע למכבי אין לאף אחת עליונות משמעותית. הן מסתמכות עכשיו על מומנטום ועל ביטחון או חוסר ביטחון, פחות על רמה מקצועית".

ראית אותן משחקות העונה?

"לא ממש. אני כמעט לא רואה כדורגל, קשה לי לראות כשאני לא שם. אם אני כבר רואה, זה משחקים של מכבי חיפה".

"הבן שלי, עוד לא בן 6, מת שארשום אותו לקבוצה" // צילום: אריק סולטן

 

זו הקדנציה השנייה שלו בחיפה. כשחזר בגיל 17 מהניסיון האירופי המוקדם שלו, הלך לנוער שלהם, עלה לבוגרים ולא שרד, לאחר עימות קשה מאוד בין אביו לבין נשיא המועדון, יעקב שחר. אלו היו השנים הגדולות של חיפה, ובוזגלו זוכר את עצמו בן 17 וחצי, יושב על הספסל של חיפה במשחק המכריע על עלייה לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג, מול מאלמו השבדית.

באת לקבוצה שלקחה 12 אליפויות, אבל בשבע השנים האחרונות היא איבדה כל קשר לתארים והצלחות.

"יש הרבה דוגמאות כאלו, של מועדונים גדולים שנמצאים בקשיים מקצועיים. מילאן של השנים האחרונות, אייאקס, ואני מדבר איתך על מועדונים עם תקציבים של פי שישה־שבעה מחיפה. כולם מנסים ומחליפים מאמנים ושחקנים, לכולם יש קהל גדול ומסורת, ועכשיו גם מכבי חיפה בצומת.

"יש עכשיו משחקים מאוד חשובים לעתיד המועדון. אני לא בא בטענות לקהל, הוא כועס ומתוסכל, ואוכל קש כבר הרבה שנים. מותר לו לכעוס על השחקנים ועל ההנהלה, אבל אסור לו לנטוש, כי הוא הנכס הכי גדול של המועדון.

"שמים שם מיליונים כדי להחזיר את המועדון למסלול, ואני שואל את הקהל: בגלל האכזבות הולכים? הם הכוח של חיפה, ובלעדיו זה יהיה בלתי אפשרי. יש לי מסר אחד בשבילם: כולנו בסירה אחת".

יש סכנת ירידה?

"העובדות מדברות. אנחנו עכשיו מועמדים לירידה, וכדי לצאת מזה, צריך את כל המשאבים. גם יענקל'ה יכול להרים ידיים וללכת. הבן אדם משקיע הון וחוטף.

"להסיק מסקנות עכשיו זה מוקדם, כי מכבי חיפה היא אולי כישלון כקבוצה, אבל יש שם שחקנים ברמה גבוהה. אני לא יודע להסביר מה הבעיה".

וברמה המנטלית, מה אתה מייעץ להם?

"יש שם משהו שלא הכרתי קודם. מעבר למשקולות על הרגליים, יש משהו כבוי באווירה, משהו שלילי. כששיחקתי, ניסיתי לשנות את זה ולהרים אנרגיה.

"קח שחקן ששומע סביבו, בקבוצה או בעיר או בקהילה, שהוא והחברים שלו אפסים. בחודש הראשון הוא בהכחשה, מבטל ולא מאמין לזה. אבל אז מתחיל חודש חדש, שום דבר לא משתנה, והתחושות משתלטות גם עליו, והוא שואל את עצמו שאלות, איך זה שהוא לא מסוגל לתת פס. שמעתי את זה בין השחקנים. צריכה להיות פה עבודה חזקה בראש".

המועדון עדיין חי בעבר שלו?

"מכבי חיפה לא יכולה לחשוב על חיפה של אז. היא לא שם. הקבוצה לא מאומנת מספיק, לא מספיק זמן עם הצוות המקצועי, ואי אפשר לטלטל כל הזמן את המערכת. מבחינת דינמיקה וכימיה בין שחקנים אנחנו נכשלים. אני בטוח שאותם שחקנים יצליחו בקבוצות אחרות". 

•  •  •

הפציעה שלו, במשחקו הראשון שבו פתח במכבי חיפה, מול באר שבע (הוא שיחק שני משחקים קודם כמחליף), ביטלה למעשה את החוזה שחתם בחיפה. מובן שהפציעה הקודמת (במשחק של באר שבע נגד... מכבי חיפה) היא נושא שהועלה על ידי קברניטי חיפה בטרם נחתם ההסכם, והיה ברור שאם הברך תנטרל אותו שוב, מאור ימומן על ידי הביטוח. אבל חיפה תומכת בו ומימנה את הניתוח והטיפול, במחווה של רצון טוב מהנשיא שחר.

כשאני שואל את האבא והסוכן יעקב, שלא זז מבנו לעולם, על באר שבע - הוא מאבד את שלוותו המוכרת.

"רק כשאתה רואה איך מטפלים בו בחיפה, ואיך טיפלו בו בבאר שבע, אתה מבין את ההבדלים בין המועדונים, בין מועדון רגיל למועדון ענק. מאור היה האליל של באר שבע, והיא זרקה אותו לכלבים. רק נפצע - ומייד ראית את ההתנערות, את חוסר העניין לעזור, להתחשב בסיטואציה.

"לקחו לו את הרכב, לא ענו להודעות או לבקשות. זו בושה וחרפה, ואני עוד לא התחלתי לחשוב איך אני מטפל בכל הבושה הזאת. אני לא שוכח".

מה יקרה עם מאור בחודשים הקרובים?

"המצב לא פשוט בכלל. מצד אחד, כל הכבוד לו על הנחישות שלו ועל הרצון לחזור. אבל אנחנו יודעים שיש דברים שלא תלויים רק בו, ואנחנו מסתכלים על כל התמונה. אני יודע שמכבי חיפה רואה בו נכס גם לעתיד, לשנים שאחרי הקריירה כשחקן".

מאור: "גם כשאין לי חוזה, אני שחקן מכבי חיפה לכל דבר. הם לקחו אותי כשחקן פצוע, וזה בכלל לא מובן מאליו. אלה לא דברים שקורים בדרך כלל, וזה מסביר מי זו באמת מכבי חיפה".

מי זו מכבי חיפה?

"מעצמה. מועדון ענק. היסטוריה. מלא אליפויות, צ'מפיונס ליג, אירופה. רק כשעברתי מבאר שבע למכבי חיפה, הבנתי את ההבדלים. אחת הבעיות הגדולות של השחקנים שם היום היא המעמסה הכבדה והאחריות הגדולה, הלחץ להצליח וההבטחה שהם צריכים לקיים.

"בכלל, אני לא מצליח להבין שחקנים שקיבלו בחיפה את כל התנאים האפשריים, וכשהם הולכים, מרגישים צורך לפתוח על המועדון. לי נתנו תמיד את ההרגשה שרוצים אותי. יכולתי בזמן הפציעה להרוויח יותר במקומות אחרים, ולמרות זאת העדפתי לבוא לכאן".

לא היו ליענקל'ה משקעים מעימותי העבר עם אבא שלך?

"בכלל לא, להפך. אני חושב שיענקל'ה הבין שהמאבק של אבא שלי לא היה אישי, אלא התמודדות של אבא שמנסה לעזור לבן שלו. אני מצטער שלא הגעתי לכאן כמה שנים קודם".

כשאבא שלך כתב אחרי הניתוח שצריך לדעת גם באיזה מועדון להיפצע, זה היה רמז עבה לבאר שבע.

"בניתוח הראשון שעשיתי בבאר שבע, הייתי לקראת סיום חוזה. שילמתי חלקית על הניתוח ועל השיקום שלי. חיפה, למרות שבאתי אליה פצוע, דאגה לי לגמרי. אני זוכר את שחר אומר לי שאם צריך, הוא ידאג לי למומחים הכי גדולים על הגלובוס. כרגע אני לא יכול לעזור לו, אבל אני מרגיש צורך לגמול לו על הכל".

בעוד שמונה חודשים?

"זה כלום זמן. בינואר הייתי בן 30? אחזור בן 31. מה זה שמונה חודשים. מהירות הבזק".

תוכל לחזור להיות מה שהיית?

"פרופ' וויליאמס אמר שלמרות שהניתוח שלי היה יחסית מסובך, בגלל הנזק, אחזור חד־משמעית לרמות הגבוהות. הוא אמר לי שאני יכול לשחק עד גיל 40, שהגוף שלי קטן, והפציעות שעברתי מחשלות אותו ומאפשרות החלמה מהירה יותר.

"מבחינתי, לחזור זה לא העיקר. אני לא אהיה 20 אחוז מאור, כי זה לא משהו שאוכל לחיות איתו. אם לא ארגיש שאני חוזר ב־100 אחוז, זה לא יהיה אני. אני לא מתפשר על המחויבות ועל האיכות שהרגלתי בהן את כולם. זה אומר האחד על אחד, דינמיות, הרמות, קרוסים, בעיטות חופשיות".

•  •  •

המשפחה שלו, משפחת כדורגלנים בעבר ובהווה, לא משאירה אותו במגדל שן. בתוך הבית הוא חווה את הסיפורים וההתמודדויות של אֶחיו, אלמוג (בני יהודה), אסי (הפועל מרמורק) ואוהד (שחקן לשעבר ומאמן כיום).

למרות שאבא יעקב הוא הפרונט של מאור ושל אחיו, גם לאמא חני יש משקל כבד בסאגה הזאת. אם אבא הוא קטר מעשן, היא רק קיטור של סיגריות, אבל לא מקטרת על כך שהיא מגדלת ארבעה בנים, ולמעשה חמישה, כולל יעקב, שהיה גם הוא כדורגלן ממש טוב. כשהם מגיעים הביתה, המקרר מלא ויש הרבה סירים טובים של אמא מרוקאית.

באחת התוכניות על המשפחה היא אומרת ש"מאור יצא כמוני", ויעקב מוחה בשקט, אבל נכנע. היום, כשהיא פנויה יותר, היא מעצבת קו של בגדי תינוקות, שנושא את שמותיהם של נכדיה.

האח אוהד סיים לאמן בהפועל ירושלים ובכפר קאסם, ומאור הציע לו לחפש עבודה אחרת.

"כבר אמרו הכל על מעמד המאמן. תראה מה קורה בליגת העל, אז בטח בליגות נמוכות יותר. אמרתי לו שילך לחפש את עצמו במקום אחר מכדורגל, אבל הבעיה היא שכדורגל זה חיידק. קל לי להגיד שאני בחיים לא אהיה מאמן, אבל כדורגל ישראלי מביא אותך לפעמים לפינות, שאתה מתחיל להיגעל ממנו. אוהד למשל נחשב אפילו יותר מוכשר ממני".

ואלמוג?

"אני מעריץ את הדרך שלו ואת הנחישות וההצלחה לעלות עוד ליגה ועוד ליגה, עד הטופ. לא האמינו בו ולא סימנו אותו. הליגות הנמוכות קשות יותר מליגת העל, יש שם תחרות מאוד גדולה. אלמוג עוקץ את אבא שלי שהוא העדיף אותי על פניו ולא האמין בו".

גדלתם אחרת?

"אלמוג ואני שונים. אני ידעתי להקשיב לדברים שאבא שלי אמר לי. אלמוג היה פגוע ממני, והתקשה ליישם מה שהוא אמר. מבחינת מסרים, אני הפנמתי, והוא פחות".

יש קנאת אחים?

"יש תחרות גדולה. תמיד היתה. אבל אני חושב שהאחים שלי עברו את שלב הקנאה. אני מרגיש שהם מאוד מפרגנים לי, ואני מפרגן להם".

מכבי חיפה תהיה התחנה האחרונה שלך?

"לא יודע להגיד לך. דברים הם דינמיים".

יש עוד חלום לשחק בחו"ל?

"אם כבר, הייתי חושב בכיוון ארה"ב".

למה לא סין?

"רק ערן זהבי יכול לשחק בסין. כשאתה מבקיע 30 שערים בעונה, אתה נכנס לקטגוריה. את מה שהוא עושה שם, צריך ללמד בבתי ספר. בעיקר ללמד על הרעב הבלתי נגמר שלו. מה שהוא עושה זה וואו".

אלה שמקטינים אותו אומרים שהוא משחק בליגה פח.

"אני רוצה לראות את אלה שמדברים עושים את מה שהוא עושה גם מול קונוסים בשכונה. ערן כל הזמן רעב לשחק ולהצליח. כסף גדול כמו שהוא מרוויח יכול לייצר אדישות ואפאתיות, ראינו הרבה דוגמאות כאלו. אפילו אני, כשהרווחתי טוב במכבי תל אביב, לא ידעתי להתמודד עם זה. הוא באמת מעורר השראה".

גם ליוסי בניון יש רעב לשחק.

"בניון זה רעב אחר. אני מסתכל עליו, אחרי כל הקריירה המפוארת שהוא עבר בקבוצות אדירות, ואני שואל את עצמי אם היה לי את האופי והדרייב לבוא ולשחק בגיל 38 בקבוצה בלי קהל, מול יציעים ריקים. אצלי, בלי קהל אני מת".

כשיגיע זמנך לפרוש, תישאר בעולם הכדורגל?

"תשמע, זו בעיה גדולה לדבר על כדורגל בישראל. מצד אחד אני לא רוצה להיות חלק מהקומבינה והפוליטיקה ששולטות פה בכדורגל, מצד שני אני בקונפליקט. כי אם אני, שעשיתי משהו בכדורגל כאן, לא רוצה להיות חלק ממנו, אז מי כן יהיה.

"הבן שלי, עוד לא בן 6, מת שארשום אותו לקבוצה, אבל אני רוצה לסגור מעגל ולהכניס אותו לאקדמיה בליון בגיל 12-13. מה שההורים שלי לא יכלו לתת לי כשאני הייתי בגילו, לבוא וממש לגור איתי שם, אני חושב שאוכל לעשות איתו".

אם ההורים שלך היו איתך בליון, היית מתפתח אחרת?

"אני לא רואה הבדל ביני לבין קארים בנזמה מריאל מדריד, שהיה איתי בחדר בנערים בליון. אם היה לי דרכון אירופי, הייתי היום שחקן־על באירופה. זה בדיוק הסיפור של הפער בין הכדורגל שם לכדורגל פה, הפער בהתפתחות בגיל הצעיר.

"שם, סדר היום כבר בגיל 13 מסונכרן עם בית הספר, ויש את כל המעטפת של תזונה נכונה, הדרכה, וכל מה שמפתח אותך. בישראל אין תרבות ספורט, ואי אפשר לשנות את זה. תמיד יבחנו כאן הכל לפי תוצאות מהירות, ואם זה לא יעבוד, מייד יפרקו ויבנו מחדש".

אז אתה מסכים עם ערן זהבי, שאומר שלא יהיה פה כלום בכדורגל גם בעוד 40 שנה.

"מסכים איתו לגמרי. לפני שנסעתי לאיטליה וצרפת, חשבתי שכדורגלן ישראלי עובד יותר קשה. אבל במציאות הוא עובד קשה ולא נכון, נפצע מכל הסיבות האפשריות, ומגיע לא מוכן בגילאים המתקדמים. צריך כאן מאמן שהוא סוג של מורה, אבל פה מאמן צריך לעבוד בעבודה נוספת, כי הוא מקבל גרושים כשהוא עובד עם ילדים. גם זה שיש פה הרבה מגרשים סינתטיים, בצירוף מזג האוויר הקשה, מייצר פציעות ובעיות גב כבר בגיל צעיר. האקלים באירופה עוזר גם לכדורגל להיות יותר טוב ולהתקדם".

בגלל זה הרגשת בבית כששיחקת עם באר שבע בסן סירו?

"סן סירו זה כמו לשחק כדורגל במשחק המחשב פיפ"א. זה משהו עוצמתי שקשה להסביר, למרות שגם האיצטדיון בבשיקטאש עשה לי את זה. במילאנו הרגשתי מהדקה הראשונה כמו במשחק בית. אולי בגלל התקופה שלי ביוּבֶה, האווירה האירופית, השפה. הרגשתי גאווה להיות שם. עמדתי במנהרה לפני המשחק ודיברתי עם איקרדי, וסביבנו היו כוכבים עולמיים. זה חזק".

לך היה את אבא שלך. איזה אבא אתה תהיה לבן הכדורגלן שלך?

"קודם כל, אבא שלי כבר סימן את הבן שלי. הוא רואה אותי בגוף שלו. הוא אומר שהוא בנוי כספורטאי. זה מצחיק אותי שהילד בקושי בן 6 וכבר מקשיב לאבא שלי. אני לא יכול להיות כמו אבא שלי. זה קצת שונה. אבל יש דברים שהייתי לוקח ממנו. למשל, משמעת. אנחנו בעידן אחר, ומשמעת זו התנהלות שלא פשוט להפנים אצלנו".

מה צריך לעשות עם הילדים?

"לדרוש מצוינות. להעביר מסרים. להוריד לקרקע. ביקורת עצמית גבוהה. זה לא תמיד פשוט. אני זוכר את עצמי מבקיע רביעייה, ואבא שלי בא ומדבר איתי על הדברים הרעים שעשיתי במשחק. אבל גם להפך - משחק לא טוב שלי, והוא בא ומדבר על הדברים הטובים.

"אתה יודע, עד גיל 23 הייתי פרפקציוניסט. מגיע לאימון, לעולם לא מאחר, לא מבלה, לא שותה. כילד, אין לך באמת דאגות, ולכן כל פס לא טוב שלי באימון היה סוף העולם. מוריד לי את הביטחון.

"פתאום, דווקא בתקופה הזאת אני לא פרפקציוניסט. התחברתי והתבגרתי. לא מסתכל אחורה, אלא אומר, נקסט. אני יותר שמח, לא לוקח דברים קשה מדי. זאת גם היכולת להתמודד עם קושי".

איפה היית רוצה לשחק אם הכל היה מסתדר לך בחיים?

"ריאל מדריד. זה הלב. אני אוהב את הקבוצה הזאת".

אתה אוהב גם את העיר מדריד?

"לא הייתי שם אף פעם, לא ראיתי משחק של ריאל באצטדיון שלה, אבל אחרי שהחלום הישן היה לשחק בליון, הוא זז לכיוון ריאל".

אז למה לא נסעת לראות אותם?

"כי אני לא כל כך מתעניין בכדורגל אם אני לא משחק את המשחק עצמו. לא רואה כדורגל בטלוויזיה, לא את הליגה הישראלית וגם לא ליגת אלופות. זה משעמם אותי. ב־10 בערב אני כבר במיטה. ככה זה מאז ומעולם. ואני גם כדורגלן שקם ב־7 בבוקר. חחח".

הוא מעולם לא גר בעיר הגדולה, אלא חיפש לעצמו את הפינות השקטות. עכשיו זו בנימינה. חשב שילדי השכנים יבואו ויכתבו ברכות החלמה על הקירות החיצוניים של הבית בחצר, אבל בסוף זה הוא שכותב על הקירות משפטים מהפילוסופיה שלו: "בכל פעם שבא לך לפרוש, להפסיק או לוותר, תיזכר בכל האנשים שאמרו לך שאתה לא טוב מספיק", או "מהכאב הכי גדול אני נבנה, מהחולשה הכי חזקה אני מתחזק, ומהמקום הכי נמוך עוד אגיע לפסגה".

דווקא בנבחרת ישראל לא הגעת לפסגה.

"הנבחרת זה פספוס. בשום שלב לא הייתי עוגן בנבחרת הבוגרת כי לא נתנו לי להיות, למרות שהשפעתי בבאר שבע על אליפויות ועל ההופעה באירופה. כואב לי שלא מיציתי את הסיפור שלי שם, כי בכל הנבחרות הצעירות, עד הבוגרת, הייתי מלך השערים של כל הזמנים, שיאן הופעות וקפטן".

לגוטמן היה משהו אישי איתך?

"גוטמן הביא לנבחרת את השחקנים המועדפים עליו. היו לי הרבה שיחות איתו. הייתי הכל בנבחרת, בכל מה שקשור למסביב - שלטי חוצות, הפרצוף הבולט על חזית האוטובוס. אבל במגרש הוא לא נתן לי. היו לו כל מיני תשובות, ואני אמרתי לו שאם הוא לא מנסה אותי, איך הוא יידע. בשלב מסוים באתי אליו ואמרתי לו, 'אלי, בבקשה שחרר אותי מהנבחרת. לא רוצה את זה'".

אבל אתה בעצמך אומר שנבחרת ישראל זה לא תענוג גדול.

"בנבחרת ישראל יש לך רק מה להפסיד. קשה מאוד למקסם את הכישרון והיכולות. גם אם אתה כבר מנצח באלבניה 0:3, יש לכולם מה להגיד. וגם הניצחון הוא זמני ומקרי. קח לדוגמה את בלגיה, מדינה בגודל שלנו. הם עשו סטופ כשהתחילו להיכשל ובנו תוכנית ל־15 שנים קדימה. אצלנו אין זמן וסבלנות לעשות סטופ. מעדיפים להחליף מאמנים וצוותים במקום לבנות לטווח ארוך. לפחות שיבנו דרך".

אז אני מבין שאחרי שאתה תולה את הנעליים, אתה מתחיל לחשוב על דברים אחרים.

"איש עסקים, לא? עכשיו, כשיש לי זמן פנוי, אני חושב על כל מיני דברים, יוזמות. זה מעניין. אבל לפני זה אני רוצה לחזור לשחק, לשמוח".

אתה חושב שתשמח?

"אני אשמח, אבל בפנים יהיה כאב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו