"אני חושב שכולם צריכים טיפול פסיכולוגי, זה חובה מגיל צעיר"

דב נבון || קומיקאי ושחקן. נולד בתל אביב וגדל בקריית אונו. מתגורר כיום בתל אביב. נשוי לציירת נטע הררי, אב לעתליה ולתמרה. השתתף בתוכניות "החמישיה הקאמרית", "ארץ נהדרת", "הבורגנים", "עבודה ערבית" ו"שבאבניקים". שיחק בסרטים "האסונות של נינה", "חסד מופלא", "שושלת שוורץ", "פעם הייתי" ו"זוהי סדום". מככב בסיטקום "קופה ראשית" בחינוכית, בהצגה "חיית מחמד" בבית ליסין, ומעלה את מופע היחיד "דב נבון" (ב־18 במארס ב"אוסליבן" במודיעין וב־24 במארס בתיאטרון הקאמרי בתל אביב)

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"לפני המון שנים. הייתי בשריון, ואחרי מלחמת לבנון הראשונה חזרתי הביתה ושמתי את המדים בבוידעם. בכל פעם שהייתי חושב עליהם, כמעט הייתי מקבל התקף חרדה. אני זוכר גם את המעטפות החומות שהייתי מקבל, שבהן זימון למילואים, והייתי נכנס לחרדה בגללן. ואז יום אחד זרקתי את המדים ולא שמתי אותם יותר - עברתי לשרת במילואים בחינוך, העברתי מפגשים והרצאות לחיילים, ושם כבר הייתי בלבוש אזרחי. היום אני רואה את המדים של הילדה שלי, של עתליה, היא מש"קית ת"ש. ולא, לא יצא לי למדוד את המדים שלה".

 מתי בפעם האחרונה זרקת משהו מהעבר?

"לפני חמש שנים. זה היה בשיפוץ שעשינו. ראיתי איך אני נפרד מהקירות, ואז גם את הרצפה החלפנו, ממש ריסטארט. בנינו כמעט הכל מחדש. זו היתה תחושה של הקלה, ניקיון, פרשיות כזו. שאפשר להתחיל הכל מההתחלה. אבל בעיקרון, נורא קשה לי לזרוק.

 מתי בפעם האחרונה טיילת במקום חדש?

"לפני כמה חודשים. נסעתי לקייב ל־24 שעות כדי לצלם קמפיין שיעלה בקרוב. ראיתי את העיר מהמונית וניסיתי להבין איפה אני. לא היה זמן בכלל, אבל בבוקר, בשבע כזה, פתחתי את החלון וראיתי לילה. זה מקום שהשמש כמעט לא זורחת בו בחורף. שאלתי את עצמי איך חיים במקום הזה. זה גורם לך להעריך את מה שיש לנו. אנחנו חיים במקום מקסים, נעים, טמפרטורות טובות, מזג אוויר יופי. השכונה לא משהו - אבל אי אפשר הכל". 

 מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהו אחר?

"אני תמיד רוצה להיות אני, רק בגיל אחר, להיות מישהו אחר לא מעניין אותי. כיף לי עם עצמי, ואני שלם עם עצמי, מבסוט ומאושר. רק תני לי לחזור אחורה כמה שאת רוצה, לגיל 20 או 17 או 12 או שנתיים, להתחיל הכל מההתחלה". 

 מתי בפעם האחרונה נעלבת?

"פעם הייתי נעלב בקלות, אבל כבר שנים לא. אני כבר פחות מאשים. למדתי לדבר, לתקשר, אני פחות נעלב. מבחינתי, עם 'ארץ נהדרת' היתה פגיעה. כשסיימתי את דרכי בתוכנית הרגשתי כישלון, אכזבה. הרגשתי שאני בעל מקצוע טוב, ואז הם עברו מסיטואציות לחיקויים, שזה לא הפורטה שלי, ומצאתי את עצמי יותר ויותר בשוליים של התוכנית - ושם נעלבתי. הרגשתי שאני לא מספק את הסחורה, ואני זוכר שאמרתי שזה מישהו שידע לשחק כדורגל והחבר'ה עברו לשחק כדורסל. היה לי משבר ביני לביני, היה לי קשה. לקח לי זמן להתמודד ולהשלים עם זה. הרגשתי כישלון, שאני שחקן לא מספיק טוב, ואז זה היה גם נראה ככה על המסך. היום אני יודע שעשיתי עבודה נורא יפה. מצאתי את עצמי ב'עבודה ערבית' וחזר לי מצב הרוח. שחקן צריך להיות אקטיבי ולא פסיבי. העשייה חשובה. הכמות בסופו של דבר מייצרת איכות. המשכתי הלאה וקלטתי שיש עוד מלא אנשים שרוצים אותי ושמחים לעבוד איתי, יצרתי דברים והתאוששתי. היום אני רואה ואוהב את 'ארץ נהדרת'". 

 מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?

"אשתי מיהוד, ובכל פעם שאנחנו נוסעים להוריה - וזה קורה הרבה - אני אומר לה, 'נטע, אני רוצה לנסוע לקריית אונו'. אבל הבנות לא רוצות ואני מוותר. אז הפעם האחרונה שבה הייתי שם היתה לפני שנתיים. הופעתי בקריית אונו, והנהג הסכים שנצא מוקדם ונעבור בבית ילדותי. נסענו לגורדון 5 בעיר וזה נראה פיצי. כשהייתי ילד זה נראה לי וואו, ענק, היסטרי. אני זוכר שהייתי משחק כדורגל בכביש, זה היה כמו בלומפילד, ועכשיו הכל מיניאטורי. ואז אני צועד בשביל לכיוון הבית ונעמד בשער, לא הייתי שם 40 שנה, והזוג שחי שם מסתכל עלי ואומר לי 'חיכינו לך', ואני אומר להם 'די' והם אמרו 'ידענו שתבוא'. ושאלתי 'באמת? אפשר לראות?' והם אישרו ונכנסתי, ואז אני שואל 'מה זה?' הם שיפצו, ושאלתי בחצי חיוך: 'מה שיפצתם, באיזו זכות?' אני זוכר את הכדורגל, את האופניים שרכבתי עליהם, את השדות ואת הפרדסים, את הבריכה, את הגינה וכמה אהבתי ללכת יחף". 

 מתי בפעם האחרונה טעמת מאכל חדש?

"לפני שבוע. אני לא אוכל המבורגרים כבר שנים, אולי 20 שנה לא אכלתי המבורגר, ולפני כמה זמן נסעתי עם קרן מור במונית, והיא סיפרה לי שהיא באופן קבוע אוכלת המבורגרים. ואז אני רואה את התור הזה ב'ויטרינה', באיזה מקום בתל אביב, ואז קרן סיפרה לי כמה זה נפלא, והבנתי שפעם בכמה זמן היא אוכלת המבורגר. אז יום אחד, לפני שבוע, הייתי בנחלת בנימין ואכלתי המבורגר כמו ילד קטן, עם הצ'יפס הזה הקטן, וזה היה מבחינתי וואו, מטורף. הכי כמו פעם ראשונה. אבל כשסיפרתי על זה לקרן, היא הסתכלה עלי במבט מופתע ואמרה שהיא בכלל לא אוכלת המבורגרים". 

 במופע שלך אתה עוסק הרבה בגבריות החדשה, בגברים המבולבלים של המאה ה־21. מתי בפעם האחרונה הרגשת את השינוי בתפיסת הגבריות? 

"זה כל הזמן עולה, ובפעם האחרונה חשבתי על זה אחרי שהאמן בועז ארד התאבד. יש לי גם שתי בנות בבית, ואני מבין שהעולם השתנה ואני שמח שהוא השתנה. אני מבין שסקס זה דבר שאף אחד לא לוקח מאף אחד בכוח, וכשאת אומרת לא זה לא, אבל אני שומע מנשים קולות אחרים. אני מרגיש שהמטוטלת הלכה למקום קיצוני, ואז יצטרכו קצת איזון, ואני מקווה שהולכים למקום יותר טוב. אני נורא פמיניסט בגישה שלי, באיך שחונכתי. בבית הוריי לא היתה חלוקה מסורתית. אבא שלי עשה הכל, לא היה דבר כזה תפקידים של אישה. מי שהיה פנוי - עשה. אבא שלי עשה כביסה, כלים ובישל. ואותי לימדו כילד לעשות הכל, ספונג'ה, פאנלים, לנקות, וגם את האחים שלי. זה היה בית שכולם עושים בו הכל. גם בבית שלי עכשיו אין חלוקת תפקידים מסורתית. אנחנו פותחים יומנים ומחלקים את השבוע, מי עושה מה, מי מביא, מי מבשל ומי מסדר. רק מדבר אחד אשתי העיפה אותי, מהכביסה ומהמייבש. זה באסה שהיא לקחה את זה ממני, אני לפעמים מתגעגע למכונת הכביסה".

 מתי בפעם האחרונה שינית את השם שלך? 

"בזמן האחרון נורא נעים לי שקוראים לי דב. לפני חמש שנים אשתי אמרה לי שדובל'ה זה ילד, מה זה. דב נשמע לי טוב יותר, ממקם אותי טוב, וביקשתי להיות דב, כפי שרשום בתעודת הזהות שלי. מוזר לי שקראו לאדם בשם של חיה, אבל השלמתי עם זה, עשיתי מזה הרבה בדיחות. את שם המשפחה שלנו אבא שלי החליף. היינו פרשטנדיג, והוא שינה בגללי כי היה קשה לכתוב את השם הזה. דווקא עכשיו זה נשמע לי שם משפחה מקסים, שם של עורך דין או ארכיטקט, אירופה".

 מתי בפעם האחרונה היית במשבר?

"יש לי משברונים. המשבר הכי קשה היה לפני חמש שנים, כשהוריי נפטרו. כשאמא שלי נפטרה, אבא שלי ביקש שיכינו להם חלקה משותפת. הוא בא לשם, הסתכל על המצבה ואמר 'עשיתם יפה'. ואז הבאנו לו מטפל הביתה. הוא הסתכל על המטפל ואמר לי 'הוא לא יטפל בי' - ויום אחרי זה הוא נפטר. חרא פטנט זה החיים האלה". 

 מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"היום. קיבלתי הפניה לבדיקות בפעם הראשונה אחרי 30 שנה. הייתי אצל הרופא והוא שאל אם אני רוצה ואמרתי 'כן', סתם לדעת שהכל בסדר. שנים לא רציתי לדעת. שנים אני חושב שאם אלך לבדיקה יגלו לי משהו, וצריך להיפטר מהחרדה הזאת. אני צריך לראות שאני בריא, ולהמשיך הלאה". 

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"כשירדתי לסיני לפני חודשיים לקחתי איתי את 'להרבות טוב בעולם', ספר על בודהיזם, מדיטציה ופסיכותרפיה מאת אסתר פלד. ספר מקסים. בשגרה קשה לי לקרוא, רק בנסיעות אני קורא, אבל כשאני מתמסר לספר כל כך נעים לי". 

 מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?

"אני לא מכור לסדרות. רואה את 'פאודה' ואת 'נופל וקם', ואת 'דברים טובים', שהיא סדרה נהדרת. אני רואה לבד ואני אוהב את זה. אני גם הולך לבד לקולנוע".

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט עם אשתך?

"כל הזמן אני 'חוטף' אותה כשזה מתאפשר. אנחנו יוצאים להופעה, הולכים למסעדה או נוסעים לחו"ל. ביום־יום אשתי עסוקה. היא ציירת, שהלכה ולמדה ריפוי בטיפול באמנות וסיימה בהצטיינות, ואז חזרה לצייר בסטודיו. היא נדירה. אנחנו מתחת לעור אחד של השני בחברות, באכפתיות בדאגה, ואנחנו גם מאפשרים את המרחב אחד של השני".

 מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה יוצאת דופן?

"בשבוע שעבר. אני אוהב לשמוע 'איזה טעים, אבא' או 'עשית טעים'. המנה שאני הכי אוהב להכין היא של קציצות דגים. זו מנה שאני עושה ממש טוב. הבנות פחות אוהבות אותה, אבל אני אוהב". 

 מתי בפעם האחרונה שינית משהו חיצוני בגוף?

"בצילומים של הסדרות 'שבאבניקים' ו'אוטונומיות', שתעלה בקרוב, אני עם פאות, זקן ומשקפיים. כשמציעים לי לשנות את איך שאני נראה, אני לוקח. נשבר לי מאיך שאני נראה, נמאס". 

 מתי בפעם האחרונה פגשת את אנשי "החמישיה"?

"בדצמבר האחרון, בפרמיירה של המופע שלי. כולם היו, חוץ משי שהיה בחו"ל. קרן שכנה שלי ואני פוגש אותה המון, אני מאוהב בה ומת עליה ואני נדבק אליה. עם רמי אני משחק בהצגה 'חיית מחמד' בבית ליסין, וגם עם מנשה אני נפגש הרבה. חוץ משי, שנמלט לפרדס חנה והוא ה'שריף' של האזור, אני רואה את כולם".

 מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?

"זאת השגרה שלי, היום־יום שלי. בימי שלישי אני שוכב על הספה ועושה פסיכואנליזה. אני חושב שכולם צריכים טיפול, זה חובה מגיל צעיר. זה שמכנים את זה 'טיפול' זה שם לא נכון, זה נותן לזה קונוטציה לא נכונה, כאילו משהו לא בריא. אז בואו נקרא לזה התפתחות, למידה, היכרות עם עצמך. אני רוצה להיות בן אדם טוב. הדרך ארוכה ואין דבר כזה שלם, פיקס, אבל משתדלים".

 מתי בפעם האחרונה שאלו אותך לאן נעלמת?

"כל הזמן. גם כשהייתי מרוח על המסך בערוץ עשר עם 'הכל אבוד', שאלו. פעם חשבתי אוי, אני לא נוכח, אני לא מורגש, הייתי לוקח את זה קשה. היום אני אומר לא נעלמתי, אני פה, הנני". 

 מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות? 

"אתמול, ניסיתי. אני לא יודע להעלות באינסטגרם כלום, רק הבנות שלי עוזרות לי ונמאס להן מזה, אני צריך להתחנן ולשלם להן על זה. כל פעולה מול מחשב - לכתוב אימייל, להעתיק, לשלוח - אני צריך לבקש עזרה. אני חושב ללמוד את זה, אבל אני אוהב לנוח בזמני הפנוי".

 מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש שלך?

"לפני שבוע. אני מסתכל מדי פעם. בעבר לא הייתי מסתכל בלבן של החשבון, זה חלק מהשינוי שקרה לי, לראות את המציאות ולחיות במציאות. זה סוג של לקחת אחריות, להתבגר. יש מחיר שאני משלם על ההתנהלות שלי, שהיתה ילדותית ומטופשת. בעבר התנהגתי עם כסף בצורה לא בוגרת, לא ידעתי לשים גבולות לעצמי ולמשפחתי, והיום אני משלם על זה. אני חי סביב הזנב של עצמי, אני מקווה שאני אצליח להתארגן על זה. פעם חשבתי שמגיע לי, חייתי ב'מגיע לי' והחשבון עף לי לאלף עזאזל, וצריך להחזיר את הכסף ומשלמים על זה. זה לא הבנק אשם, זה אני. לא קל להתבגר". 

 מתי בפעם הראשונה נתקלת באפליה או בקיפוח?

"אמא שלי ממוצא טורקי, והיה שלב בילדות שלי שהיא מצאה את עצמה בלי עבודה. לאדם מהמשפחה של אבא שלי, ממוצא פולני, היה תפקיד בכיר במגזר הציבורי, וכשאמא שלי ביקשה ממנו עזרה, שלחו אותה לנקות את בית הספר שבו למדתי. ביום הראשון, כשהסתיימו הלימודים, אני בכיתה ט', אני הופך את הספסל לכיוון השולחן ואני רואה את אמא שלי נכנסת לכיתה עם מטאטא, ואני שואל 'מה את עושה?' היא התביישה, יצאה משם והלכה הביתה. רק בבית היא אמרה לי שקרוב המשפחה הזה שלח אותה לנקות כיתות. זה כאב לי ברמות, רציתי לבכות ורציתי למות. היא לא ידעה שזה בית הספר שלי. במשפחה מספרים שאותו בכיר קרא לי 'טורקי קטן שחור'. זה משפיל, מכאיב ואכזרי". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו