בצהרי השבת האחרונה השתרעתי על הספה בבית הוריה של אשתי, שאצלם אני אוהב להשלים פערים בתחביבים שאני מזניח באמצע השבוע: אכילה ורביצה. לפתע העלה גיסי הצעה: "בואו נלך ליער לראות פרחים. זה בדיוק הזמן: סוף החורף ותחילת האביב. נרוויח את הפריחה של שתי העונות".
רציתי להראות לו את הפריחה שהתפשטה לי בגוף למשמע ההצעה שלו, אבל הנחתי שהנוכחים האחרים כבר יפסלו את ההצעה על הסף. אחרי הכל, למה שמישהו ירצה לרדוף אחרי פרחים בטבע כשאפשר להיות עציץ בסלון?
אלא שלהפתעתי כל בני המשפחה ובעיקר ההנהלה הבכירה - כלומר הנשים והילדים, הגיבו בהתלהבות לרעיון. אפילו הכלבה הקשישה שלנו, שבימים כתיקונם היא ידידתו הטובה ביותר של השטיח, התמתחה וכשכשה בזנב לקראת הטיול הצפוי.
הבנתי שהפסדתי בלי קרב, אז כיביתי את הטלוויזיה, נפרדתי מהדשא של הליגה האנגלית על המסך - שהיה הדבר הכי קרוב לטבע שתכננתי לראות באותו יום - והצטרפתי לטיול המשפחתי ליער שבקצה היישוב הכפרי שבו מתגוררים המחותנים שלי. בדרך חלפנו על פני המרכז המסחרי של היישוב, ואני קיוויתי שמישהו יציע להחליף את הטיול בקפה ומאפה, אבל זה לא קרה.
"תיזהרו לא לגעת בשיח הזה, זה סרפד צורב", הזהיר גיסי, שיש משהו שכדאי שתדעו עליו: הוא קיבוצניק. כלומר, הוא גם איש מקסים וחכם ונחמד - אבל לפני כל אלו הוא קיבוצניק. מאוד קיבוצניק. עם כל האביזרים הנלווים, לרבות חולצה קצרה בחורף, סנדלי שורש כל העונה ושליטה מוחלטת במרחב שבין הכבישים המהירים בישראל - המרחב שאנשים מסוגו מכנים "טבע".
שלא תבינו לא נכון, גם אני לא איזה ילד־אספלט עירוני: אני יכול, למשל, למצוא לכם מסעדה טובה לצהריים ליד כל יער, לכוון אתכם במהירות למרכז הקניות הקרוב לכל חורשה ולהזמין לכם מלון טוב במרחק נסיעה מכל חוף, שבו מישהו מציע לכם לישון באוהל, רחמנא לעצלן.
בעצם, כשחושבים על זה, אני שולט בעיקר בדרכים מהירות לברוח מהטבע. את המחשבות על ההתמכרות שלי לעירוניות קטע גיסי, שהפליא בהסברים: "הצמח הכחול הזה פה, נקרא 'עין התכלת', למרות שברל כצנלסון בכלל נתן לו את הכינוי 'עיני רחל' - לכבודה של רחל המשוררת. מה שמיוחד בו הוא שהוא נסגר כשעומד לרדת גשם, ככה שאם אתם בטבע ורואים אותו מקפל את העלים שלו זה סימן שכדאי להתקפל הביתה".
להתקפל הביתה זה בדיוק מה שרציתי לעשות בשלב הזה של העינוי, סליחה, של הטיול, אבל זו לא היתה אופציה. "אתה ממש יודע הרבה על טבע, אה?" אמרתי בלי לנסות להסתיר את הקנאה. "ככה יצא", הצטנע גיסי ומשך בכתפיו. בדיוק אז הבת הגדולה שלי הגיעה עם מלחייה וירטואלית לזרות עוד קצת מלח: "אבא, מה זה?" שאלה והצביעה על פרח אדום. "זה פרח, ממי". "כן, אבל איזה פרח?" היא הקשתה. "פרח שאסף מכיר", שלחתי אותה אל מגדיר הצמחים המשפחתי.
"מה העניינים? אתה פחות בעניין של הטבע היום, אה?" שאלה אותי אשתי בחיוך כשעצרנו להצטלם עם הילדים ליד מה שגיסי הגדיר כשלולית חורף ואני כמאגר בקטריות שיהרוג את כולנו.
"למה? דווקא כיף פה לאללה", שיקרתי בלי להתבלבל. "אין כמו להיות מוקף בטבע! מה זה, זעתר?" שאלתי וקירבתי אל האף צמח ירקרק.
"אל תיגע בזה! זה הסרפד הצורב!" גיסי ניסה לעצור אותי, אבל כבר היה מאוחר מדי ומגרד מדי. "אל תגרד! זה יעבור מעצמו בתוך כמה דקות", הזהיר אותי אינדיאנה ג'ונס של התק"ם. אבל אני כבר צעקתי לאשתי שתשמור על הילדות שלנו אם אני לא יוצא מזה, ופתחתי בספרינט אל חנות הפארם במרכז המסחרי הקרוב. שם ביקשתי מהרוקח ברוגע: "דחוף! תן לי משחה לכוויות, אלוורה, ואולי כדאי שגם תזריק לי מורפיום! אני הולך למות!"
חצי שעה ושלוש מאות בדיחות על חשבוני מאוחר יותר, הסתיים הטיול וכל בני המשפחה התכנסו שוב בסלון. ניסיתי להבין אם באמת העולם מתחלק לכאלה שנולדו עם פינג'אן ומחצלת ביד ולכאלה, כמוני, שיתקשו להירדם בלי לספור מכוניות חולפות (בדרך כלל הפרייבט השישה־עשר הוא הפרייבט שבו אני נרדם). או שאולי בכלל מדובר בהעדפות נרכשות?
לא יכולתי שלא להיזכר בפעם ההיא, כשעוד הייתי חייל בתותחנים. זה היה בערבו של יום אימונים ארוך ומשעמם בנגב. מפקד המחלקה פרץ התיישב לידי, עם כוס קפה שחור בידו, ואמר לי: "אתה שומע את השקט נוסבאום? תגיד לי מה עוד בן אדם צריך חוץ מכזה שקט?" ואני השבתי לו מייד: "אוטובוס, פרץ. הייתי מסגיר אותנו לאל־קאעידה בשביל רעש של אוטובוס עכשיו".
תוך כדי הרהור גירד לי שוב ביד, שלמרות ההבטחות עדיין היתה נפוחה כמו מתקן בג'ימבורי - מקום שבו, אגב, בניגוד לטבע הבוגדני, מעולם לא עקץ אותי כלום. קמתי לשטוף אותה בשירותים, ובדרך שמעתי רעש מחדר העבודה. הבטתי פנימה. מול המחשב ישב הגיס חובב הטבע שלי, ולפי הרטינות שבקעו מגרונו אפשר לומר שהשלווה שאפפה אותו ביער חטפה וירוס מהמחשב.
"אפשר לעזור?" שאלתי "האמת שכן. אני מנסה להזמין רמקול נייד באינטרנט, ולא מצליח. אני גם לא בטוח שבחרתי את הדגם הנכון". התיישבתי לידו, ולקחתי ליד את העכבר. "אין בעיה, הנה - באתר הזה יש לך את כל הדגמים. רק תיזהר - זה אתר בעייתי, בעשרה בחודש אתה נעקץ והחשבון מתנפח. אז תבחר את הדגם שאתה רוצה, ואז פשוט נעבור ישירות לאתר של היצרן ונזמין שם".
"מאיפה אתה יודע את כל זה?" שאל אותי גיסי בטון מלא הערכה. "ככה יצא", השבתי בחיוך. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו