"בחורות מתחילות איתי, אבל כלום לא בוער"

רצה הגורל והראיון עם אלי אילדיס נקבע לוולנטיינס דיי. לראשונה זה 25 שנה, אילדיס לא חגג אותו עם מיקי חיימוביץ'. 

דיברתם היום? 

"כן". 

איחלת לה יום אהבה שמח? 

(צוחק) "לא דיברנו על זה, אלא יותר ברמת הפרקטיקה של היומיום - הילדים, מה קורה, פה ושם". 

אפשר על הדרך לאחל יום אהבה שמח. 

"האמת שזה לא עלה. מה אתה רוצה, שאגיד לך בכוח שעלה? לא עלה". 

בגיל 51, החיים של אילדיס נראים אחרת משציפה. בהיבט המקצועי הכל מתנהל על מי מנוחות, טפו טפו: הוא מציין עשרים שנה בערוץ הספורט, ובימים אלה עולה בעונה חדשה של "ההחלטה" בערוץ עשר (ימי שני ב־21:00). בהיבט האישי, השנה האחרונה היתה מטלטלת.

הידיעה על הפרידה של הפאוור קאפל של הטלוויזיה, שנחשב לאחד היציבים ביותר, התפרסמה לפני כחמישה חודשים והצליחה להפתיע גם את התעשייה. את היום ההוא אילדיס לא ישכח. 

"זה היה יום מטורף, כי הידיעה התפרסמה ביום שבו היתה מסיבת עיתונאים בינלאומית בירושלים, שבה הכריזו על זה שמירוץ הג'ירו ד'איטליה יוזנק בירושלים (הוא חשף את הסיפור שבועות קודם; ע"ס). זאת אומרת שאני נמצא ביום של שידורים חיים עמוסים בערוץ הספורט, ובבוקר יוצאת הידיעה הזאת, והטלפון שלי מופצץ בהודעות ובטלפונים.

"מיקי ואני שמרנו ועדיין שומרים על החיים הפרטיים שלנו בדיסקרטיות עד כמה שאפשר, והפרסום הזה הפתיע לא מעט אנשים שמכירים אותנו, כי גם את זה שמרנו בסוד, למעט בודדים שידעו. בטלפון היו הרבה חברים שלנו שכתבו לי, משפחה רחוקה ועיתונאים שרצו התייחסות".

איך מצליחים לנהל שידור במצב כזה?

"בקושי רב, אבל לשמחתי עבר חלק. זה חלק מההפרדה שאני צריך לעשות כמגיש".

וכשאתה עובד ביום כזה, איך אנשים במערכת מגיבים?

"בעיקר במבוכה. לא יודעים איך לגשת, כי לא נעים להם. זה הכי מובן. לאט לאט המבוכה משתחררת, ומי שקרוב אליך מדבר איתך, וזה בסדר". 

"אני לא מסתכל על מה שקרה בינינו כעל פרידה", אומר אילדיס. "אני לא נפרד ממיקי, ומיקי לא נפרדה ממני. אני אמרתי לה, אנחנו עכשיו בפרק ב' של היחסים שלנו. היא לא תיעלם מהחיים שלי, ואני ממש לא רוצה שהיא תיעלם מהחיים שלי. יש לנו ילדים משותפים, שאנחנו מתים עליהם (אורי, בן 22, דייל אוויר באל על, ויולי, בת 19, חיילת; ע"ס).

"מבחינתי, התא המשפחתי שלנו שינה צורה, אבל אנחנו עדיין משפחה. הדבר היחיד שהשתנה זה שאנחנו לא בני זוג, אבל אנחנו הורים, ומערכת היחסים בינינו לא נגמרה. לכן אני מתייחס לזה כאל פרק ב'. כל הרעיון היה שהחלק השני יהיה טוב, שלא יהיה רע. לפעמים אנשים נשארים ביחד ומתחילים להיות מרירים או לאמלל אחד את השני. למה להגיע לשם?"

לפרק זוגיות של 25 שנה זה לא פשוט. 

"שמעת אותי אומר שזה פשוט? זה אתגר מטורף. אבל מיקי ואני פרטנרים טובים. הרי התחלנו בתור פרטנרים ולא בתור בני זוג, כשעבדנו בכבלים בבת ים. עד עכשיו אנחנו עוברים יפה מאוד את כל המשוכות ואת כל המוקשים, וכל יום כזה שעובר טוב - זה הבסיס של פרק ב'. כל יום כזה נותן לי עוד אופטימיות לקראת העתיד ומבהיר לי שקיבלנו החלטה נכונה". 

אם היית משתתף בעונה החדשה של "ההחלטה", היו מסייעים לך להחליט.

"אתה צוחק, אבל בתוכנית יש מומחה לקבלת החלטות, שעוזר למשתתפים לנקות את הרעשים מסביב ולסדר את העניינים כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. אמרתי למיקי לא פעם, הלוואי שהיה לנו אחד כזה, שיעזור לנו לקבל את ההחלטה". 

היה קשה לקבל את ההחלטה? 

"מאוד מאוד מאוד. לשנינו. אתה יכול לשער שזה לא משהו שקרה ביום". 

זו היתה החלטה משותפת?

"כן". 

"לא התגרשנו בשביל לחזור, אבל אם שנינו נרגיש שאנחנו רוצים, אז זה יקרה". עם מיקי // צילום: קוקו

אילדיס עזב את הדירה המשותפת במרכז תל אביב ושכר דירה במתחם נוגה ביפו. "יש בשכונה הזאת אווירה מאוד מיוחדת, יש לך הכל מהכל".

התרגלת כבר לחיים החדשים?

"זה כמו ללמוד ללכת. אני איתה מאז שהייתי בן 25, שזה חצי מהחיים שלי, ובתכלס, מה אתה יודע עד גיל 25, אז זה בעצם רוב החיים שלי. לכן אני אומר שזה כמו ללמוד ללכת. כל יום הוא אתגר חדש, וזה מרתק. פתאום לחוות דברים חדשים, ברמה של איך לסדר את הסלון".

לא כזה מסובך.

"נכון, אבל לעשות פתאום לבד דברים שאתה רגיל לעשות בזוג זה לא פשוט. החל מלרהט בית, לקנות כלים ומצעים, אלה דברים שלא חשבתי עליהם עד עכשיו, ופתאום גיליתי שאני לא יודע לעשות אותם לבד. גם עכשיו התייעצתי איתה. שלחתי לה תמונות ושאלתי אותה 'מה את אומרת? נראה לך?'" 

היא ראתה לפחות את התוצאה?

"בטח".

התרגלת לישון לבד?

"בהתחלה זה היה מוזר, אבל סבבה, אני מאוד ארוך אז עכשיו יש יותר מקום לרגליים" (צוחק). 

אתם בקשר יומיומי?

"בטח. וגם נפגשים במפגשים משפחתיים ועם חברים משותפים". 

מרגיש לך מוזר להיות רווק בשלב הזה של החיים?

"אני לא יודע איך זה עדיין. מאז שעברתי אני מזדהה עם האלבום 'שבלול' של אריק איינשטיין. מהדירה הקודמת שלנו לקחתי את הפסנתר ואת התקליטים, ואני מנגן המון ושומע הרבה מוזיקה. לוקח לעצמי את הזמן". 

לא דחוף לך לקרוע את העיר?

"ממש לא, אני רק עזבתי בית. כל דבר בעיתו. אני גם לא יודע אם זה יקרה. אני מארח הרבה חברים ומבשל".

יוצא לדייטים?

"כרגע לא. לא בוער לי. תן לי לעכל, לא צריך לרוץ".

בחורות מתחילות איתך?

"כן, אבל ממש ממש לא בוער לי. לאט לאט". 

יש סיכוי שאתה ומיקי תחזרו? 

"אתה יודע למי ניתנה הנבואה". 

הכנת את התשובה הזו מראש? 

"לא. לא התגרשנו בשביל לחזור. אבל אם שנינו נרגיש שאנחנו רוצים לחזור, אז זה יקרה".

•  •  •

אילדיס התחיל את דרכו ככתב בגלי צה"ל. אחר כך עבד כפועל בניין, מדריך בני נוער ונהג מונית. אחר כך עבר לחדשות המקומיות, ומאז עבד כמעט בכל ערוץ אפשרי: הגיש מהדורת חדשות לילדים בערוץ הילדים, הנחה את "היורש" עם אורי גלר בקשת, את "המופע המוטורי" ו"נקמת המחוננים" בערוץ עשר, ואת "סוף הדרך" ברשת. הוא גם דגמן למותג אופנה לצד נעה תשבי, ומקריין קבוע בפרסומות של בזק בינלאומי. בחודש הבא יעלה בערוץ הספורט מגזין ספורט מוטורי, הז'אנר האהוב עליו ביותר אחרי המשפחה שלו.

ב־1998 הצטרף לערוץ הספורט, וטוב לו שם. "בזמן השירות הצבאי שלי, צה"ל עוד היה בלבנון. ומה עושים עם כתבים צעירים בהתחלה? שולחים אותם להלוויות. אז פתאום מצאתי את עצמי במצבים שאני עושה שתיים־שלוש הלוויות צבאיות בשבוע, רץ עם המיקרופון עד הקבר כדי לשמוע את הנקישות, כדי להביא את הסאונד של הטוריות שחופרות. הייתי לוקח את הדברים האלה מאוד קשה, ממשיך איתם הביתה. זה השפיע עלי.

"בספורט, לעומת זאת, יש משהו כיפי. במקרה הכי גרוע, מה קרה? הקבוצה הפסידה? בשבוע הבא יש עוד משחק. אני יודע שיש אוהדים שמבחינתם הספורט והקבוצה זה חיים או מוות, אבל אני לא מתייחס לזה ככה. ספורט זה תרבות פנאי וזה כיף".

אין לך בעיה שהקבוצה שלך מפסידה?

"אני לא שמח שהקבוצה שלי, ליברפול, מפסידה, אבל אני בטח לא לוקח את זה הביתה. יאללה, פרופורציות". 

שנה לאחר שהחל לעבוד בערוץ הצטרפה אליו מירי נבו להנחיית מהדורת חדשות הספורט, ויחד הם אוחזים בתואר הזוג הטלוויזיוני הוותיק ביותר על המסך. "גם אם תחבר ביחד את שתי הקדנציות של מיקי ויעקב - בערוץ 2 הישן ובערוץ עשר - לא תגיע לכמות השנים הזאת, 19. ופה אנחנו ברצף".

לא נמאס לפעמים?

"לא נמאס לי ממנה, ולא נמאס לי מהתוכנית. אנחנו חברים טובים הרבה שנים". 

מאלה שיוצאים לבלות אחרי השידור?

"לא, כי אנחנו נפגשים כל הזמן במערכת. אבל היא חברה מאוד קרובה שלי, ואני מאמין שאני חבר קרוב שלה. מירי ואני זה קשר כל כך עמוק, תחשוב אילו דברים עברנו בעשרים השנים האחרונות". 

לקח לכם זמן להגיע למצב הזה?

"כשמירי הגיעה לערוץ, אני כבר הגשתי תוכנית. זו היתה תקופה אחרת, שבה נשים בספורט לא היו משהו מאוד פופולרי. עד היום זה לא הכי מובן מאליו, אבל מירי היא חלוצה בעניין הזה. כשהיא הגיעה, היא הרגישה שהיא חייבת להשתמש במרפקים חזק מאוד. אני לא כעסתי עליה שהיא ככה, אבל לקח לה זמן להבין שהיא לא צריכה את המרפקים". 

באיזה שלב זה השתחרר?

"בפעם הראשונה שנפגשנו לעבוד ביחד אמרתי לה: 'תקשיבי, הצלחה שלך זאת הצלחה שלי'. אני לא בטוח שהיא התייחסה לזה בהתחלה, אבל לאט לאט היא הבינה שאני באמת מתכוון לזה.

"כשיש שני מגישים שכל אחד מהם נכנס לאגו שלו ולאווירת 'אני רוצה להיות יותר טוב ממך', מה ייצא להם מזה? מעבר לזה, גם מירי וגם אני עושים פרויקטים בחוץ ומאוד מפרגנים אחד לשני".

אתם משתפים אחד את השני בעניינים אישיים?

"אנחנו לא צריכים לדבר בשביל להבין אחד את השני. אני יכול לבוא לעבודה עם ביאוס הכי קל שאנשים לא רואים, והיא מייד תגיד לי, מה קרה?

"גם אני מייד מרגיש עליה. אם היא מתוחה, אם היא שמחה, אם היא מבואסת, אם היא עצבנית, אם משהו מטריד אותה. הכל אני רואה". 

יש גם מתיחויות? 

"ברור, איזו שאלה. אתה מכיר זוגיות שבה הכל נופת צופים? חד־משמעית לא. יש לפעמים מתיחויות, ולא רק בענייני עבודה. לכל אחד יכולה להיות מעידה, או שהוא אומר משהו לא במקום. אבל ברגע שהזוגיות טובה והתקשורת טובה, אתה יודע לפתור דברים. אין דברים שנשארים מתחת לפני השטח. אנחנו מדברים ומסדרים את העניינים".

מבחינה מקצועית יש ביניכם חלוקה כלשהי? 

"מטבע הדברים נושאים שאחד מאיתנו יותר חזק בהם. מירי מתמחה יותר בענפים האולימפיים, ואני יותר חזק בספורט המוטורי. אבל אני חושב שהמפתח להצלחה שלנו הוא שמהיום הראשון הגישה היתה שוויונית לחלוטין". 

יכול להיות שבגלל ששמו לצידך אישה היה לך קל יותר?

"אני פמיניסט מוצהר בעמדות שלי, אבל זה הרבה מעבר לזה. זו גישה שוויונית בכלל לגבי החיים, לגבי המקצוע, לגבי מה זה בני אדם. ואם יכולתי לתרום תרומה צנועה לעניין הזה של שוויוניות, אז עשיתי את זה בשמחה, בלי שום קשר למירי".

יש היום מספיק נשים בעיתונות הספורט? 

"בעבר היו בעיקר שדריות קווים ומפיקות. היום, כשאתה נכנס אלינו למערכת, אתה יכול לראות כתבות, עורכות ומגישות. אבל לדעתי לא מספיק.

"אתה יודע כמה הרמות גבה מירי קיבלה לאורך הקריירה? בסגנון 'מה, את באמת מבינה בכדורגל? את באמת יושבת ורואה כדורגל בבית?' ברור שהיא מבינה בכדורגל, ברור שהיא יושבת ורואה כדורגל בבית". 

מה חשבת על קמפיין ME TOO#? 

"שהוא נחוץ. אתה תמיד יכול להסתכל ולהגיד, מה קורה עם האנשים שמפרסמים עליהם משהו ואין להם שום אפשרות להתגונן. כי זו הסכנה בקמפיין כזה שרץ ברשת. הרי כשאתה מפרסם משהו ברשת, אתה לא צריך להוכיח שום דבר.

"למרות כל זה, למרות שאני בטוח שיש גברים שייפגעו על לא עוול בכפם וסתם מתוך רצון של נשים לנקום בהם - עדיין אני אומר לך שכחברה, זה מחיר ששווה לשלם, כדי שדברים נוראים כאלה ייפסקו.

"יש איזה דיסוננס, שאני אף פעם לא מצליח להבין, איך האנשים שמטרידים עושים דבר כזה. כאילו מה? אתה לא חושב שזאת יכולה להיות אחותך? היית רוצה שככה יתייחסו לאמא שלך? לבת שלך? איך אתה עושה את ההפרדה הזאת?"

היו גם לא מעט אנשי תקשורת שהואשמו בהטרדות. זה משהו שאתה נחשפת אליו לאורך השנים? 

"סיפורים תמיד היו, אבל אני לא נתקלתי בזה במו עיניי. דברים אחרים, שהיו קשורים להפליה או לאי שוויון, עשיתי כל מה שאני יכול כדי לתקן אותם".

•  •  •

חדשות הספורט מצטיינת באופיה המתון והשקט, בניגוד ליציע העיתונות, שמשודרת אחריה פעמיים בשבוע. אילדיס אוהב את הסגנון הזה.

"אתה יכול ללחוץ בן אדם ולהוציא ממנו תשובה גם בלי לצעוק עליו, או בלי להעליב אותו. חדשות הספורט קיימת עשרים שנה, ולא נתַנו לסגנון הזה להיכנס לשם. גם מנהלי הערוץ הבינו שבתוכנית שלנו זה ככה, ואצל אחרים זה אחרת". 

אז אתה בטח פחות מתחבר לסגנון של אופירה וברקו.

"זה לא הסגנון שלי, וגם לא של מירי. אבל כל אחד שיעשה מה שהוא מבין". 

אם הם היו מזמינים אותך להתראיין אצלם? 

"אני לא יודע, אבל על פניו זה סגנון שאני לא מתחבר אליו". 

אתה יכול להבין את הבאזז סביבם? 

"כן, קראתי על זה, ואני גם מכיר את התוכנית שלהם ברדיו. אני לא כל כך אוהב את זה ולא מאמין בזה. אבל אתה יודע, אם הם עושים את זה וזה מצליח, לבריאות. התוכנית שלהם זה בשישי, לא?" 

כן.

"שישי זה בדרך כלל זמן שאני עם המשפחה, אז זה לא משהו שאני צופה בו ולא אקליט את זה". 

אתם לא חוששים להיראות מיושנים מול הסגנון החדש?

"להפך, זה הזמן לעמוד על רגליך האחוריות ולשמור בקנאות על מה שאתה מאמין בו. חדשות הספורט היא אחת התוכניות הוותיקות בערוץ הספורט, והעוגן הכי משמעותי של הערוץ".

עד מתי תהיה שם?

"כל זמן שאני איהנה וכל זמן שירצו אותי. הגשה יומית זה משהו שוחק מאוד, אבל אני נשבע לך שאני בא לעבודה בכל יום עם שמחה ותשוקה".

"חברה מאוד קרובה". עם מירי נבו בתוכנית "ההחלטה" // צילום: רונן פדידה

בין לבין, אילדיס גם מוצא זמן לסייע בהתנדבות לשמיניסטים מבת ים ("כשאתה הופך אותם לנהגים יותר טובים על הכביש, אתה יכול להקנות להם ערכים מאוד משמעותיים לחיים"). פעמיים־שלוש בשנה הוא מוציא קבוצות מאורגנות לאיטליה, שבהן הוא משלב גם נהיגה ספורטיבית. 

"אני משלב בין שתי אהבות גדולות שלי - המדינה והנהיגה. זו חוויית אדרנלין מטורפת, בשילוב של נופים, תרבות וקולינריה, באחד האזורים היפים והטעימים של איטליה". 

•  •  •

בשנה שעברה ציין אילדיס יובל להולדתו, אבל אל תדברו איתו על משברי גיל.

"כשהגעתי לגיל 40 ראיתי את משבר גיל ה־40 קורה לחלק מהחברים שלי, אבל אצלי זה לא קרה. לא אז ולא היום. אני חושב שאנשים חווים משבר אם הם חיים בתחושה של החמצה, כשהם לא שלמים עם מה שהם עושים, או מרגישים שפספסו. זה לא המצב אצלי.

"אני חושב שגם הנושא הזה של 50 השתנה עם השנים. לא בקטע של '50 זה ה־30 החדש', עזוב את האמירות האלה. אבל כשאני הייתי ילד, מישהו בן 50 נחשב כבר לסבא". 

סדרת התעודה "ההחלטה", שעלתה בשנה שעברה, לוקחת אנשים למסע רגשי בן 48 שעות, שבסופו עליהם לקבל החלטה משנת חיים. ביחד הם עוברים בחמש תחנות משמעותיות: ארבע התחנות הראשונות מותאמות לאדם ולצרכים המתעוררים בעקבות הדילמה האישית שלו, ובחמישית הוא נפגש עם מומחה בקבלת החלטות, שייתן לו את הכלים הדרושים כדי לבצע את ההחלטה.

"אני בטלוויזיה הרבה שנים, אבל מעט מאוד פעמים עבדתי במקום שבו היתה לי היכולת להשפיע באמת על אנשים", הוא אומר. "'ההחלטה' היא התוכנית הראשונה שבה אני באמת יודע שעשיתי משהו טוב.

"אני מודה שלפני העונה הראשונה היו לנו ספקות, ובעונה הזאת אנחנו בטוחים. אנחנו יושבים עם אנשים שאנחנו לא מכירים, והם מגיעים אלינו בצומת דרכים, שבה הם חייבים לקבל החלטה. אנשים באים ושופכים את הקרביים שלהם. יש משהו בדינמיקה הזאת שנוצרת בתוך האוטו". 

על פי הפורמט, ההחלטה צריכה להתקבל בתוך 48 שעות. עד כמה אפשר לעבור תהליך ולקבל החלטה שקולה בזמן כל כך קצר?

"באופן מפתיע, אפשר, אבל זה מאוד תלוי בבן אדם, אם הוא מגיע מבושל או לא. אם מישהו מגיע עם משהו שעכשיו התחיל להטריד אותו, הוא לא יוכל לקבל החלטה. בדרך כלל מגיעים אנשים שכבר מרגישים שהם חייבים להחליט. בעונה הראשונה השתתפו שישה אנשים, ולכולם השתנו החיים, תודה לאל לטובה". 

נניח שמישהו קיבל החלטה שלימים התבררה כרעה עבורו, יש לכם איזושהי אחריות?

"גם מי שקיבל החלטה לא חותם לנו שהוא חייב לעשות אותה. הוא קיבל אותה בשביל עצמו, וזה עניין שלו. אבל בלי יוצא מן הכלל, לכולם השתנו החיים לטובה".

יש לך גם את הפחד שאולי הבחירה שמישהו עושה תפגע בו, בסופו של דבר? 

"לא, כי התהליך עצמו מאוד עדין".

ועדיין אסור לשכוח שמדובר בטלוויזיה מסחרית שחיה על רייטינג.

"גם מירי וגם אני, עוד בשלב הדיבורים והפיתוח של הפורמט, היה חשוב לנו שלא יהיו מניפולציות אפילו במילימטר, כי יש פה חיים של אנשים. אתה שואל אותי מה הסיכויים שלנו להתמודד עם התוכניות עתירות התקציב ועם הריאליטי הגדולים? זה קשה. אבל חשוב וחובה לעשות את התוכניות האלה. והנה, גם מיקי עושה את 'המערכת' ברשת, שהיא תוכנית חברתית". 

אז לא מעניין אותך הרייטינג?

"את זה לא אמרתי. ברור שמעניין. אבל זה אף פעם לא היה ה־דבר שמעניין אותי. חלק מהתוכניות שעשיתי לאורך השנים היו עתירות רייטינג, כולל ריאליטי בקשת, ברשת ובעשר. תמיד עניין אותי קודם כל לעשות תוכנית טובה, למעט התקופה שבה גם הפקתי ("רישיון ליהנות", "המופע המוטורי"; ע"ס), ואז לרייטינג היתה יותר משמעות.

"הגישה שלי בחיים היא שכל מה שאתה עושה תעשה הכי טוב. אחר כך אתה ישן בשקט, בלי חרטות". 

אתה רואה את עצמך חוזר להנחות ריאליטי? 

"כן, אבל תלוי מה". 

"האח הגדול" מחפשים מנחים.

"דובר על זה, אבל החלטתי שלא. בתחושה שלי זה נראה כמו יותר מדי התערבויות של ההפקה במה שקורה שם, ויש לי גם בעיה עם המציצנות הזאת". 

גם ב"ההחלטה" המשתתפים חושפים את הדברים הכי אישיים בחייהם.

"יש אלמנט של מציצנות, כי מישהו בא ושופך בפניך את הקרביים שלו. אבל ב'אח הגדול' זאת מציצנות לצורך מציצנות. זה משחק שבו מה שחשוב זה לנצח, ואנשים עושים מניפולציות על אחרים וכל מיני בריתות, כדי להפוך לכוכבים לרגע. זה משהו שאני פחות מתחבר אליו ברמה האישית. לא ה־cup of tea שלי". 

איך אתה עם ביקורות?

"אני משתדל ללמוד משהו מכל ביקורת, גם אם היא מרושעת. לשמחתי הרבה, לא כתבו עלי יותר מדי דברים מרושעים. בעונה הראשונה של 'חדשות הספורט' מישהו כתב עלי שאני עילג, ואחר כך הוא התנצל בפניי. אמר לי, 'שמע, מישהו בא ולכלך עליך, ואני הלכתי עם זה'.

"בשורה התחתונה אני מאמין שבכל ביקורת, אם תסנן את הרעש, את האגו ואת הרגשות, תוכל ללמוד ממנה משהו". 

בניגוד להרבה מגישים, אין לך תדמית של טאלנט עם אגו.

"זה לא שאין לי אגו בכלל, לכל אחד מאיתנו יש. השאלה רק איזה מקום אתה נותן לו בחיים שלך. אני נותן לו מקום מועט".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו