בית של תקווה

"כילד הייתי רוקדת ריקודי בטן, ואצלנו בעדה עושים מעגלים כשרוקדים. הייתי נעמדת במרכז המעגל ורוקדת, וכולם צחקו. לא הבנתי שהם צוחקים עלי, חשבתי שהם מעודדים אותי לרקוד".

ל' (20) נולדה כבן, למשפחה שהיא מגדירה כמסורתית מאוד. בצעירותה עברה דרך ייסורים בגלל נטיותיה המיניות, ורק לפני חודש מצאה מקום שיקבל אותה כמות שהיא. היום היא אחת מ־12 הדיירים בהוסטל חדש וראשון מסוגו בארץ לצעירים בני 25-18, שנפלטו ממסגרות וגורשו מבתיהם בשל נטיותיהם המיניות. ההוסטל נפתח בחולון לפני חודש וחצי.

"כשהייתי בת שלוש, הייתי נכנסת לחדר של ההורים שלי, לוקחת לאמא שלי את האיפור, לובשת את השמלות שלה ונועלת את נעלי העקב, שהיו מאוד גדולות עלי", מספרת ל'. "יום אחד, כשהייתי בת ארבע, לבשתי שמלה מאוד יקרה שלה, דרכתי עליה עם העקבים, והיא נקרעה.

"במשפחה תמיד אמרו לאמא שלי שאני לובשת לה את השמלות, אבל כשהיא ראתה את השמלה הקרועה ואת החרוזים שלה מפוזרים, היא הבינה שלא סתם אמרו דברים. אבל גם אחרי שזה קרה, אמא התכחשה למצב ואמרה שזה יעבור לי כשאגדל.

"אחרי שאחי נולד, כל תשומת הלב של אמא שלי הופנתה אליו. הוא היה ילד נורמלי ורגיל, כמו שהיא רצתה. קינאתי בו, וכל הזמן היינו רבים. בגיל תשע הוריי שלחו אותי לפנימייה דתית, ופתאום, הבועה הוורודה שחייתי בה התפוצצה לי בפרצוף. הבנתי שאני צריכה להסתיר את ההתנהגות הנשית והמוחצנת".

דווקא שם, בפנימייה הדתית, מצאה ל' את החבר הראשון שלה. "הייתי בת 10, ובכל פעם שהיינו נפגשים היו לי פרפרים בבטן. היינו מדברים וצוחקים, ואיתו גם התנשקתי בפעם הראשונה. כשהילדים בכיתה שאלו מה הקטע, אמרתי שכיף לי איתו ושאני אוהבת לשחק איתו".

אבל בפנימייה היא גם עברה הטרדה מינית. "נער בן 12 מהפנימייה עשה לי כל מיני דברים, שנמשכו תקופה די ארוכה. מייד בהתחלה פניתי למנהלים, אבל הם אמרו שבפנימייה הזאת לא קורים כאלה דברים ושאני משקרת".

אחרי שנה עזבה ל' את הפנימייה ונשלחה למוסד לימודים דתי. היא גילחה לעצמה את השיער והפאות והסתובבה עם קרחת, כי לא הרגישה שייכת. בכל הזדמנות היתה מורידה את הכיפה.

"הילדים חשבו בהתחלה שאני חולת סרטן, ואחר כך חשבו שאני סתם מוזרה, כי אף פעם לא הרגשתי שאני בסדר. דיברתי עם הרב על הבלבול שאני מרגישה, והוא בעצם היה האדם הראשון שיצאתי בפניו מהארון. הוא אמר לי שהומואים צריכים להישרף ולמות, אז מאותו רגע כבר לא סיפרתי לאף אחד, ובעצם חזרתי לארון וניסיתי להתנהג כמו בן, לפי הנורמות במקום.

"בבר מצווה, כשעליתי לתורה, דוד שלי ניגש לאמא שלי ואמר לה שאם הוא יגלה שאני הומו, הוא יהרוג אותי. פחדתי מאוד. מייד אחרי הבר מצווה אמרו הוריי שיש לי שידוך לגיל 18 - נערה חרדית. זה היה נורא.

"חייתי בהכחשה, כי ידעתי אז שאני הומו, ואפילו יצאתי עם נערים שהכרתי דרך האינטרנט. בסופו של דבר הודעתי לאמא שלי שאני לא אתחתן עם הנערה ההיא בגיל 18. היא לא דיברה איתי במשך חודש, כי זה שוב הציב לה מראה מול הפרצוף לגביי.

"כשעברתי לתיכון, הילדים היו מקללים אותי, מרביצים לי ויורקים עלי. קיבלתי את זה, כי כמו שהרב אמר לי, הרגשתי שגם ככה אני צריך למות. בתקופה הזאת כבר הבנתי שאני רוצה להיות אישה, אבל האמירה הזאת מהתורה שאלוהים רוצה שאמות בגלל שאני רוצה להיות אישה היתה חקוקה לי חזק בזיכרון.

"כל הזמן היו מתעללים בי. אני זוכרת מקרה אחד שהילדים תלו אותי על הגדר, הכניסו לי אגרוף לפרצוף ושברו לי את האף ואת המשקפיים. התעלפתי. כשהתעוררתי, הפנים שלי דיממו מהמכות והייתי צריכה לחזור לכיתה, כאילו הכל כרגיל. זאת היתה הנקודה שאמרתי לאמא שלי שאני לא חוזרת לבית הספר ונשארת בבית".

אחרי חודשים שבהם ישבה בבית וניסתה להבין מי היא באמת ומה עובר עליה, באה לביתה של ל' עובדת סוציאלית, לבדוק למה היא נעדרת מהלימודים. "אחרי כמה שיחות הבנתי שאצלה יש לי אוזן קשבת, וראיתי את האור בקצה המנהרה. היא העבירה אותי לבית ספר אחר, חילוני, ושם, למרות שהייתי חרדי, התחושה היתה טובה.

"התחלתי להשתנות, והגוף התחיל להתפתח. הארכתי את השיער וגיליתי את הנשיות שלי. חשבתי שאלוהים הופך אותי לאישה, ותהיתי אם יהיה לי חזה. נחשפתי אז לדוגמנית האנדרוגנית הראשונה בעולם, אנדראה פג'יק (שעברה ניתוח לשינוי מין; י"מ). היא כיכבה בתצוגות של מעצבי על והיו לה שערים בווג, ואני הבנתי שיש משהו שמשלב בין זכר לנקבה ושאני לא לבד, יש עוד כמוני.

"כששואלים איך אני מגדירה את עצמי, אני אומרת שאני אנדרוגנית. הרבה אנשים לא מבינים מה זה בעצם, ואני מסבירה שזה מישהו שהוא באמת בין גבר לאישה, כמו הדוגמנית סתיו סטרשקו. היא החלה לדגמן כגבר בתצוגות של נשים, ובהמשך לקחו אותה כדוגמנית לכל דבר.

"אצלי זאת דרך החיים. אני יכולה להיות הכי אישה, ובתחומים מסוימים בחיים אני יכולה להביא את הצד הגברי. כשאני נמצאת בבית עם המשפחה אני מתנהגת כגבר לכל דבר, למרות שהם יודעים שאני שונה ואחרת".

ל' יצאה עם בחורים, ולפני חודשיים אף הביאה אחד מהם הביתה. "הייתי בטוחה שאמא שלי בעבודה, אבל היא חזרה הביתה במפתיע ותפסה אותנו באמצע. היא היתה בשוק, צעקה עלי וגירשה אותי מהבית".

ל' הגיעה לבית דרור - הוסטל לנוער להט"בי. אבל מאחר שהיא מבוגרת יותר, נשלחה לאחר שבועיים להוסטל החדש בחולון. "אמא מנסה לקבל אותי, וזה לא קל לה", היא אומרת. "אני מבינה את הקושי שלה. אני מבינה שעשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות בבית. ברור לי שייקח לה זמן לקבל אותי".

את הקמת ההוסטל יזמה ח"כ מירב בן ארי (כולנו), המכהנת זה שלוש שנים כיו"ר ועדת המשנה של הכנסת לצעירים חסרי בית. "הנושא הזה קרוב לליבי מאז שהייתי חברת מועצה בעיריית תל אביב", אומרת בן ארי. "בתחילת הקדנציה שלי סיירתי בבית דרור בתל אביב, והבנתי שלצעירים להט"בים מעל גיל 19 שנזרקו מהבית אין לאן ללכת. חלקם מתגייסים או הולכים לשירות לאומי, ולאחר מכן אין להם שום מסגרת. עלינו כמדינה חלה החובה להמשיך לסייע להם".

כדי להוציא את התוכנית לפועל פנתה בן ארי לראשי הערים של רמת גן, חולון, בת ים, הוד השרון, רמת השרון, ראשון לציון וגבעתיים. רובם, היא אומרת, לא הגיבו לפנייה שלה.

"יש בארץ ובכלל בעולם תופעה שנקראת NIMBY (Not In My Back Yard): רוב האנשים הנורמטיביים לא רוצים לידם מסגרות של אנשי מוחלשים, כי יש הרבה חששות ופחד מהשונה. עיריות מעדיפות חממות של סטארטאפיסטים על פני צעירים חסרי בית, אנשים עם מוגבלות או נכי נפש.

"בדרך כלל החששות מתפוגגים, ולפעמים השכנים תורמים ומשתפים פעולה. אני רואה את זה גם אצלי בשכונה: ליד הבית שלי יש הוסטל לקטינים חסרי בית, ורוב השכנים מתנדבים ותורמים".

לאחר שנמצא מקום להקמת ההוסטל פנתה ח"כ בן ארי למשרד הרווחה על מנת להשיג את התקציב הדרוש, והתוכנית יצאה לפועל.

״במסגרת תוכנית יתד אנחנו מעניקים לצעירות וצעירים חסרי עורף משפחתי את התמיכה הנדרשת להם כדי לעמוד על הרגליים", אומר שר העבודה והרווחה, חיים כץ. "כך אנחנו מונעים הידרדרות למגורים ברחוב, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך".

ההוסטל נמצא בבית פרטי בן שלוש קומות, עם גינה מטופחת. המבנה המשופץ נראה חדש, נעים ומזמין. במרתף ממוקמים חדרי פעילות וחדרי שיחות עם אנשי המקצוע. בקומת הכניסה נמצא חדר הקליטה, שאליו מגיעים הצעירים ביומם הראשון, ולידו פינת האוכל והמטבח. בהמשך מחכה הסלון הגדול, שבו ספות, טלוויזיה ואורגן חשמלי, ופינת אוכל.

בקומה הראשונה נמצאים ארבעה חדרי השינה, המכילים כל אחד שלושה צעירים - שניים במיטת קומתיים, ובר מזל אחד שמקבל את מיטת היחיד. הקומה השנייה היא קומת הגג, שכוללת הכנה לשני חדרי שינה נוספים ומרפסת קטנה עם פינת ישיבה.

"אנחנו מספקים מסגרת לטווח של עד שנה", אומר צחי אברהם, מנהל ההוסטל. "המטרה שלנו היא להקנות כישורי חיים בסיסיים, שיכולים לאפשר לצעירים לא רק לשרוד בחיים, אלא גם להתפתח - ללמד אותם איך ניגשים לראיון עבודה, איך כותבים קורות חיים, איך מחזיקים עבודה ואיך מתנהלים נכון מבחינה כלכלית".

תהליך הקבלה להוסטל כולל שיחת היכרות עם הצעיר או הצעירה שמגיעים ובניית תוכנית אישית. "הצעירים מופנים אלינו מגורמי רווחה, מבית דרור, ויש גם כאלה ששמעו אלינו והגיעו ביוזמתם. בשיחת ההיכרות אנחנו מספרים איך המקום עובד, עושים תיאום ציפיות ומבינים מה הצרכים הספציפיים של הצעיר. בודקים אם יש התאמה, אם לדעתנו יש לנו את הכלים ללוות אותו, ובהתאם בונים לו תהליך קליטה. צעירים שלא נמצאים מתאימים נשלחים ל"שלטר" בתל אביב - מרכז לינת חירום לצעירים חסרי בית.

בהוסטל עשרה אנשי צוות: המנהל צחי אברהם, העובדת הסוציאלית שחר גדעוני, רכזת הבית נעמי גרינשפן, אם הבית אביבית לבר, ושישה מדריכים, שנמצאים עם הצעירים משעות אחר הצהריים.

"יש סדר יום קבוע ולוחות זמנים, עם שלוש ארוחות מסודרות", אומר אברהם. "בגלל שמדובר בצעירים מעל גיל 18, יש יותר גמישות באחריות שהצעיר לוקח על החיים ועל סדר היום שלו. בכל רגע נתון, גם בלילה, יש איש צוות זמין שאפשר להיעזר בו, אם צריך.

"השאיפה שלנו היא שבמשך השנה שבה הצעירים יהיו כאן, נוכל להקנות להם כלים שאיתם יוכלו להמשיך לדיור עצמאי, לשכור דירה בעצמם. המגורים פה יאפשרו להם לחסוך כסף, וזה ייתן להם נקודת פתיחה.

"האפשרות השנייה היא שמכאן ימשיכו לדירת מעבר, כמו אלה שהוקמו בתל אביב לטרנסג'נדרים ולטרנסג'נדריות. שם הליווי פחות צמוד - יש מדריכה שמלווה את הבית ועוד שיחה עם מלווה פעם בשבוע. זה עוד שלב בדרך לעצמאות".

למה צעירים בגילאים האלה זקוקים להוסטל כזה?

"יש איזו תפיסה שאחרי גיל 18, אתה כבר אדם בוגר שיכול לדאוג לעצמו ולא זקוק יותר לתמיכה. המציאות מראה שזה לא ממש ככה. לצעירים האלה עדיין אין בשלות מספקת להתמודד עם המשימות שעומדות בפניהם, בעיקר כשאין עורף משפחתי תומך שיכול ללוות ולסייע. משימות כמו מציאת עבודה, חיסכון והשכלה, או אפילו מימוש חלומות בלי להיות עסוקים בהישרדות יומיומית.

"זה נכון גם לגבי צעירים שגדלו במסגרות שונות, עזבו את הבית בגילאים מוקדמים, ופתאום, בגיל 18 נגמרת תקופת השהות באותה מסגרת או בפנימייה, והם צריכים להסתדר לבד".

אילו תגובות קיבלתם מהתושבים בסביבה?

"התושבים חיזקו את המהלך של העירייה להקמת ההוסטל. המקום קיים רק חודש וחצי, אבל השכנים מאוד תומכים. פרסמתי בפורום מקומי בקשה לתרומות ולהתנדבות, והיה מדהים לראות את ההתגייסות של התושבים לתרומות של מכשירים ובגדים. זה באמת חימם את הלב".

ההוסטל הוא רק אחד מתוך 36 המסגרות של עמותת אותות, שנותנת מענה חוץ־ביתי בקהילה לכ־2,300 בני נוער וצעירים בסיכון - כולן בפיקוח ובשיתוף של משרד הרווחה. העמותה היא גם זו שהקימה את בית דרור לפני 15 שנים. "אנחנו נחשבים חלוצים בתחום הטיפול החוץ־ביתי לאוכלוסיית הלהט"ב", אומר אלון ברמי, מנהל פיתוח משאבים וקשרי קהילה בעמותה.

הצעירים מסדרים את השולחן לקראת ארוחת הצהריים, ומהמטבח עולים ריחות של בישולים. "אני מכינה להם בעיקר אוכל של בית", אומרת מירי אריאלי (59), פסיכותרפיסטית הוליסטית במקצועה, שבאה לכאן בכל יום כדי לבשל בהתנדבות. "אני מכינה להם סלטים, שניצלים, אורז, פתיתים, פסטה, בשר ועוף. בימי שישי הם מכינים איתי חלות לשבת, ממולאים ואוכל מיוחד לארוחת שישי. כיף לי לבוא לכאן, לבשל ולהרגיש שאני מנעימה קצת את השהות שלהם פה".

ג', בן 19 וחצי מהצפון, בא ממשפחה מוסלמית, "שמאוד מאמינה בדת וחיה לפי החוקים הנוקשים של המוסלמים. לפני שנתיים התחלתי ללכת למצעדי הגאווה שהיו בתל אביב ובאשדוד. בהתחלה סיפרתי לעצמי ולכל מי מסביב שאני סטרייט שהולך לתמוך בקהילה הלהט"בית.

"אנשים סיפרו להורים שלי שראו אותי במצעד הגאווה, והם הרגו אותי במכות. אבא שלי מת לפני שנה והחליט לנשל אותי מהירושה, כי אני הומו. אמא שלי צעקה עלי שאני בושה למשפחה, גירשה אותי מהבית, ומאז היא לא מדברת איתי. עם האחים שלי אני בקשר רופף, אבל הם קטנים ולא יודעים שאני נמשך לגברים. נראה לי שאם הם יידעו, גם הם לא ידברו איתי.

אחרי שנזרק מהבית הגיע ג' לתל אביב וישן על ספסל ברחוב. "חיפשתי אוכל בפחי זבל וקיבצתי נדבות כדי לקנות אוכל. הסתובבתי ברחוב מבולבל, כי לא הבנתי מה קורה איתי ולאן אני יכול ללכת. אחרי יומיים חבר התקשר, וסיפרתי לו על מה שקרה.

"הוא סיפר לי על בית דרור, והלכתי לשם בשעת לילה מאוחרת. אמא שלי אפילו לא ידעה שאני שם, היא בכלל לא התעניינה איפה אני. גם היום אמא שלי לא יודעת שאני פה ולא אכפת לה ממני.

"בילדות נחשבתי לילד חנון, שלומד ועושה כל מה שמצפים ממנו. עכשיו אמא לא רוצה לדבר איתי, ואפילו לא חגגתי עם המשפחה שלי את החגים. הייתי לבד. אני מאוד מתגעגע אליה, אבל יכול להבין שקשה לה מאוד לקבל אותי, בגלל הרקע שלנו, ושאי אפשר לשנות את התפיסה ביום אחד".

בשיחות עם הפסיכולוגית בבית דרור הבין ג' שהוא נמשך לגברים. "לא הודיתי בזה בפני עצמי ולא עשיתי עם זה כלום כל השנים, כי אני מוסלמי דתי שמתפלל וצם, שגדל על האסלאם, ופתאום אני הולך נגד הזרם. זאת היתה מלחמה פנימית שלי עם עצמי, ולהגיד לעצמי שאני סטרייט שתומך בהומואים היתה הדרך שלי להדחיק את זה".

ג' התגורר בבית דרור שבעה חודשים, ולפני חודש וקצת נשלח להוסטל החדש בחולון. "אני עדיין אדם דתי", הוא אומר, "ואני מאמין שאלוהים אוהב את כולם. הוא לא ברא אף אחד כדי לשנוא אותו".

צחי אברהם. "המטרה שלנו היא להקנות לצעירים כישורי חיים בסיסיים, שיכולים לאפשר להם לא רק לשרוד, אלא גם להתפתח"

ק', טרנסקסואלית בת 19, הגיעה להוסטל ממושב בצפון הארץ. את תהליך שינוי המין החלה לעבור כשהיתה נער בן 13. "זה תמיד היה שם. תמיד התחברתי יותר לבנות וחיפשתי דברים של בנות. איפור, אופנה וטיפוח עניינו אותי יותר. בכלל, לא מצאתי את עצמי במגדר שלי, וחיפשתי את המגדר שהוא לא אני. זה גרם לי להיות תמיד במלחמה עם עצמי ועם הגוף שלי. התעסקתי המון בלהבין מי ומה אני, וברגע שהצלחתי להבין, החלטתי לעבור את התהליך".

את התהליך שבו היא הופכת אט אט לאישה החלה בשיחות עם פסיכולוגית, שאליה הגיעה אחרי שביקשה מאמה לדבר עם איש מקצוע כדי להבין מה קורה לה. "מצאתי שם אוזן קשבת, והיא נתנה לי להבין שאני אישה שכלואה בגוף של גבר. בעשרת החודשים האחרונים אני נוטלת הורמונים, וזה מבחינתי מה שנתן לי להרגיש שהתחלתי את התהליך. בהמשך יבואו גם הניתוחים, אבל אני לוקחת את הדברים בקצב שלי.

"לשמחתי, אף פעם לא הרגשתי לבד, והקפתי את עצמי באנשים שאוהבים ולא שופטים. אבל לא תמיד זה קל. בבית הספר ראו את זה והיה קשה לפספס, כי הייתי מבליטה את הנשיות שלי - הארכתי את השיער ולבשתי בגדים צמודים ונשיים. לא תמיד היו מתייחסים לזה ולא סבלתי מהצקות, כי אני מאוד חזקה באופי שלי. כשאתה בא ומראה מי אתה ולא מפחד, אנשים לא נרתעים".

איזה תגובות את מקבלת?

"הקושי העיקרי של אנשים הוא בדרך שבה הם פונים אלי. לא יודעים אם לדבר איתי בלשון זכר או נקבה, ואני תמיד מסבירה שאני אישה לכל דבר, וצריך לפנות אלי בלשון נקבה.

"אמא שלי ידעה מהרגע הראשון מה אני עוברת, ולא היתה מופתעת שסיפרתי לה שאני טרנסית. היא מאוד תומכת ומאוד שם בשבילי, אבל עד היום היא מדברת איתי בלשון זכר, למרות שאני מדברת בלשון נקבה. אבא שלי לא בתמונה.

"בחברה שלנו יש המון סטיגמות בכל מה שקשור לטרנסקסואליות. למרות שהייתי במערכות זוגיות עם גברים, התחושה היא שאני כל הזמן במבחן. אני תמיד תוהה אם הבחור איתי מאהבה, או כי זה קטע מבחינתו להיות עם טרנסית. התחושה שלנו, הטרנסיות, היא שלא תמיד הקשר ייגמר טוב, כי אנחנו מאוד שיפוטיות, לפעמים יותר מהצד השני. וזה מה שעצוב".

ק' נתקלה גם במקרים רבים של טרנסופוביה. "במקצועי אני מעצבת שיער, והיו פעמים שהלכתי לחפש עבודה. לפי התגובות, הזלזול והבעות הפנים הבנתי שלא מקבלים אותי, וזה היה מעליב. אנשים חושבים שזאת מחלה, ושאנחנו משוגעות.

"כשהלכתי לחפש דירה, שאלו אותי מייד שאלות מביכות וניסו להבין אם אני עוסקת בזנות, כי זה מה שאנשים חושבים שכל הטרנסיות עושות. למזלי אני חזקה, ומרגישה שכל יום אני מלמדת את העולם איך לנפץ את הסטיגמות האלו. חשוב לי שיבינו שיש מקרים של בן או בת שכלואים בגוף לא שלהם. הדרך עוד ארוכה, כמובן, אבל אני לא מוותרת בקלות".

• • • • • • • • • •

מעיריית בת ים נמסר: "תוכננה להתקיים פגישה בנושא, אך הדבר לא יצא לפועל".

מעיריית ראשון לציון נמסר: "בעודנו בודקים את הנושא, התבשרנו כי עיריית חולון מובילה את הקמת ההוסטל, ואנו מברכים אותם על כך".

מעיריית גבעתיים נמסר: "לצערנו הרב, אין ברשותנו ולו מבנה אחד שיכולנו להעמיד לרשות ההוסטל".

בעיריות רמת גן ורמת השרון בחרו שלא להגיב.

"חשוב להבין שלעיתים ראש העיר מוכן, אבל חושש מהתנגדות התושבים", מסבירה ח"כ בן ארי. "ולפעמים המצב הפוך. להוסטל כזה יש חשיבות לאומית, כמו לכל הוסטל לצעירים חסרי בית. זה נותן להם אלטרנטיבה לחיי רחוב, ומאפשר להם חיים אחרים".

----------------------