לך תחפש

בעוד שבוע נחגוג את חג הפורים, וכולנו נוכל ליהנות ממנהגי החג הידועים והמוכרים: הרמת כוסית במסיבה של העבודה, שבה נוכל לראות את הבוס משתכר עד דלא ידע (בעיקר דלא ידע שכולם מצלמים ומעלים את זה לווטסאפ המשרדי), להיתקל בפייסבוק שלנו בארבע מאות תמונות של ילדים מחופשים, למרות שלא היינו מזהים אותם גם בלי מסיכה, וכמובן המנהג הכיפי מכולם - לחטוף התקף לב ברחוב בגלל בני נוער שמבחינתם חג פורים הוא למעשה יום האמל"ח הבינלאומי.

בכל אופן, את כל הזוועות האלו אנחנו נעבור בשמחה ובששון, רק כי נדע שהגזירה האמיתית של פורים כבר מאחורינו: למצוא תחפושות לילדים.

מדובר כידוע בתיק שמעיק ממנו לא תמצא מהודו ועד כוש, או במקרה המדובר משושי זוהר ועד עלי אקספרס. למעשה, האגדה מספרת שהמן הרשע, ברגעיו האחרונים בעודו מחרחר על עמוד התלייה, מלמל לעצמו: "לפחות לא נתקעתי עם הקטע של התחפושות" - ונפח את נשמתו כשחיוך נסוך על פניו. בכל זאת, לבן אדם היו עשרה ילדים.

אבל השנה, כך לפחות חשבתי, נערכתי לכך מבעוד מועד. וכשאני אומר נערכתי אני מתכוון כמובן לאשתי, שטרחה להזמין תחפושת לילדה כבר בסביבות מאי שעבר.

כששמעתי על זה חשבתי שמדובר בצעד גאוני שהוא לא פחות מסיבה להציע לה נישואים פעם נוספת. אבל אז הגיעה התחפושת, ואיתה התפתחות מפתיעה בסיפור.

• • •

אחרי שכיתתי רגליי לדואר, וחיכיתי שעות בתור עם עוד כמיליון אנשים שהזמינו תחפושת באינטרנט - חוויה שזכתה ממני לכינוי "תענית נוסבאום" - הגעתי הביתה.

חיכינו שהילדה תחזור מהגן ונתנו לה לפתוח את האריזה, מצפים להכרת תודה אינסופית. בראש דמיינו איך היא מסתובבת איתנו רכובים על סוס בכל השכונה, כשהיא קוראת: "ככה ייעשה להורים שדאגו לילדה מראש לתחפושת שווה".

להפתעתנו, קרה ההפך המוחלט: הילדה פתחה את האריזה, והביטה בשתיקה בשמלה הסגולה שנחה בקופסת הקרטון, מלווה בסט אביזרים ואוברדראפט תואם.

"מה קרה קטנה, את לא שמחה?" שאלנו מופתעים. "אני שמחה", אמרה הילדה בטון שבו שמעון מזרחי מברך את הקבוצה היריבה אחרי ניצחון על מכבי. "אז מה קרה?" שאלנו שוב. "אני כבר מזמן לא אוהבת את סופיה. אתם לא יודעים? אני אוהבת רק את אלנה מאוולור".

הטקטיקה של הילדה היתה גאונית: אם היא היתה פורצת בבכי או מסרבת ללבוש את התחפושת או כל תגובה מפונקת אחרת, היינו מייד מסבירים לה שמדובר בתחפושת יפה ויקרה, שהיא בחרה אותה בעצמה (אמנם בקיץ שעבר, אבל בכל זאת היא בחרה), ושאנחנו ממש לא מחליפים עכשיו.

אבל המבט העצוב שלה והעברת הכדור אלינו, עם נגיעה עדינה של רגשות אשם, שרומזים שאנחנו לא מכירים מספיק את הדברים שהילדה שלנו אוהבת, עשו את שלהם.

חמש דקות אחר כך כבר הייתי במכונית, בדרך לחנות צעצועים גדולה בקצה העיר. "תחפושת של אלנה? שבוע לפני פורים?" בהה בי המוכר במבט שהבהיר לי שמדובר במחשבה הגיונית כמו לנסות לתקן לילד פנצ'ר באופניים בבוקר יום כיפור. "אין לי אלנה. אבל יש לי ערפדינה. זאת נסיכת הערפדים, כל הילדות עפות עליה עכשיו. אבל אתה יודע מה? אולי נשאר אלנה בסניף הראשי בחולון, אם תצא עכשיו תספיק לפני הפקקים של הצהריים", אמר המוכר ואני יצאתי לדרך, לא לפני שקניתי את התחפושת של ערפדינה, רק כדי לא לחזור בידיים ריקות, אם הנסיעה לחולון לא תניב את התוצאות הרצויות בגזרת אלנה.

בכניסה לסניף הראשי קיבל אותי מרדכי, לא היהודי, כלומר הוא אולי יהודי, אבל הוא בטח לא מרדכי היהודי המפורסם.

מובן שאת הבדיחה על זה שקוראים לו מרדכי והוא מוכר תחפושות הוא שמע פעם ראשונה והיא מאוד הצחיקה אותו, אבל לא כמו שהצחיקה אותו השאלה שלי אם נשאר אלנה במלאי. "אלנה? עכשיו? אלנה נגמר לי כבר בחנוכה. עכשיו נשאר לי רק נסיכת הקרח. כל הילדות עפות עליה. רוצה?" לקחתי, למקרה שהילדה שלי לא שמעה על ערפדינה.

"אולי נשארו כמה אלנה במחסן, זה בראשון לציון. אם תצא עכשיו תספיק לפני הפקקים של הערב".

כדי לחסוך לכם את הזמן (שאגב לא נחסך ממני - כי בניגוד לתחזית של מרדכי - דווקא לא הספקתי לפני הפקקים של הערב) אגיד לכם שבמחסן בראשון אכן נשארה תחפושת בודדה של אלנה, ואחרי חילופי דברים הגיוניים עם שתי אימהות אחרות שרצו אותה - כלומר אחרי שהפעלתי את אזעקת האש במחסן כדי שהן יברחו - אפילו הצלחתי לרכוש את התחפושת בתמורה לסכום שבאתרי האינטרנט אפשר לקנות בו שש תחפושות ואת המחוז בסין שבו תופרים אותן.

• • •

כשהגעתי הביתה, מותש אך מרוצה, שזה ה"שמח וטוב לב" של ההורים, ציפתה לי הפתעה: בסלון ניצבה הילדה שלי, לבושה בשמלה סגולה, שהגיעה מוקדם יותר מהדואר, מחזיקה שרביט ביד, ובאופן כללי עונה לשם "סופיה".

הבטתי באשתי שצילמה והתמוגגה, מבלי להפנות מבט לאיש שנכנס הביתה עמוס שקיות נוצצות, כאילו שדד פיה בדרך הביתה.

"מה קורה?" שאלתי. "היא מדדה את סופיה והחליטה שזו תחפושת הרבה יותר בוגרת מאלנה. וחוץ מזה היא אמרה שאם כבר קנינו, אז היא תלך עם מה שיש. איזו מתוקה, הא?!" השיבה אשתי בחיוך גדול. "מה זה, מה יש לך בכל השקיות האלה?"

"בשקיות? אה, שום דבר. אני נוסע לסיבוב, יש לי כמה דברים להחזיר".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו