רבים מכלי התקשורת ומהעיתונאים העובדים למענם מצויים בימים נוראים, שבהם שקיעה וחושך מסתירים את האופק. לתומי סברתי שלאחר אתרוג אריאל שרון בשם מטרת השמאל הנעלה, שכללה גירוש אלפי יהודים מבתיהם, יופקו לקחים. התבדיתי. לא היתה רעידת אדמה בלבבות, ותקשורת השמאל המשיכה במסעה אלי תהומות השפל והרפיון.
מי יכול היה להעלות על דעתו שבשנת ה־70 למדינה רוב מוצק בקרב האזרחים איבד את האמון בכלי תקשורת שזורעים ייאוש, דכאון ודכדוך. תקשורת שאמורה לשמש כלב שמירה של הדמוקרטיה, נעצה את שיניה בדמוקרטיה ומהווה היום איום מהותי לשלטון העם באמצעות נבחריו. בידוע הוא שאין דמוקרטיה ללא תקשורת הוגנת, שמביאה לידיעת הציבור מידע בדוק ואמין, תוך הבחנה ברורה בין ידיעה לדעה ובין חדשות אמת לפייק ניוז.
כל נער כבר הפנים את התפקיד שתקשורת השמאל אימצה מול שלטון הימין. אין מי שמייחס חשיבות ללוזרים, שתחת כסות כזבנית של חופש ביטוי מנהלים מערכה מבוקר עד ערב כדי לחזור ולהמליך, בלי בחירות, אליטה ישנה שמצויה בתהליך ארוך ומתמשך של התפוגגות בדעת הקהל.
לא סתם הציבור מעדיף ריאליטי
בישראל, כמו בארה"ב, לוזרים פוליטיים משתמשים באשפי הפייק ניוז כדי לעוות את רצון הבוחרים, שקיבל ביטוי בבחירות דמוקרטיות בקלפי. כל מי שרואה את תוכניות האקטואליה בטלוויזיה, שומע פרשנים ומאזין לרוב שדרני התאגיד, החל מהשעה 07:00 בבוקר, יודע מראש מה יגידו. לעולם הם אינם מצליחים להפתיע. תשדירי תעמולה והטפה, גם על חשבון משלם המסים, שנאלץ לממן אותם נגד רצונו ובחירתו. אין פלא לכן שהציבור מעדיף תוכניות בידור וריאליטי על פני פרשנות מוטית, שאינה אלא תעמולה בכסות דיווח חדשותי אובייקטיבי.
אין מבחינתי כל בעיה שלעיתון או לכלי תקשורת אחר יש אג'נדה, ובלבד שהיא ברורה, אמינה ועקבית, ולעולם אינה יכולה להיות האג'נדה הכלכלית של בעלי העיתון. אין שחיתות תקשורתית גדולה מזו כאשר עיתון מנחית על פוליטיקאים מכות, ולחלופין ליטופים, בהתאמה מוחלטת לצרכים ולאינטרסים של בעל העיתון. אפשר להתייחס בסובלנות לעיתון שמשרת מאז 1948 את הנרטיב הפלשתיני, זו זכותו המלאה. אם יש לו עדיין מספר קטן של קוראים, אין בכך כל פסול.
הצביעות בתקשורת חוגגת
לא מצאתי מספיק טאלנטים בתקשורת הישראלית שיתקיפו את מייצגי הנרטיב הפלשתיני, אולי מפני שזה גם הנרטיב שלהם. עם זאת, ללא הרף, כבר עשר שנים ויותר אפשר לשמוע מתקפות בלתי פוסקות כלפי העיתון "ישראל היום", רק משום שהוא נותן ביטוי לעמדות הימין ורוח העריכה שלו היא פטריוטית, שהרי אין לנו ארץ אחרת. הצלחתו של "ישראל היום" מטריפה דעת רבים באליטת התקשורת הוותיקה שהיה להם מונופול על המרחב הציבורי, ועם הופעת "ישראל היום" נכסי הרוח והחומר שלהם הידלדלו.
בחודשים האחרונים כעס השמאל ושלוחיו בפוליטיקה ובתקשורת התעצם לממדים מטרידים. הם לא מסוגלים לשאת את חרפתם, והחרפה היא כבירה. קשה להם להשלים עם הנתון ש"ישראל היום" כלל לא נמצא בעין הסערה של יחסי תן וקח בין בעלי כלי תקשורת, מול פוליטיקאים, טייקונים ובעלי עניין. קשה להם להתמודד עם עובדת חיים פשוטה ומוכרת, שלבעלי "ישראל היום" אין שום אינטרסים כלכליים בישראל - את הונם עשו בחו"ל, והשקעתם בעיתון נועדה אך ורק להוות משקל נגד לתקשורת העוינת, שכלל לא מבחינה בין אופוזיציה לשלטון לבין אופוזיציה למדינה; בדיוק כמו תרומתם למסעות "תגלית", שנועדו להביא צעירים יהודים מחו"ל לישראל כדי לחזק את הקשר בינם לבין מדינת היהודים.
ינאי המלך בדבריו האחרונים אמר לשלומציון אשתו: "אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס". כמות הצבועים בתקשורת הישראלית מדהימה.
במצח נחושה מתייצבים פעם אחר פעם פוליטרוקים בולשביקים ותקשורתיים, מדברים גבוהה־גבוהה על חופש הביטוי ועל הצורך להגן על העיתונות הכתובה, כשכל מטרתם לסייע לעיתון "ידיעות אחרונות" להתמודד עם הירידה הדרמטית במספר הקוראים ובתמורה לקבל תקשורת אוהדת. כך היה גם סביב "הצעת החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל, תשע"ד-2014" , הצעה שממוביליה היו גם איתן כבל וציפי לבני, שנעזרה בחוות דעת משפטית שנמסרה לה על ידי נוני מוזס. כמה קטנות מוחין יש אצל אלה שתמכו בחוק נגד "ישראל היום" תמורת ליטופים מזדמנים, והיום באים בטענות כלפי פוליטיקאים אחרים שגם הם רוצים סיקור אוהד. השמאל מאז ומתמיד הרשה לעצמו את מה שאסר על אחרים.
דווקא בימים אלה אני מציע לכל אנשי התקשורת, שנאלצו מרצונם או משום רוח המפקד של בעלי כלי התקשורת שבו עבדו לשבת שבעה נקיים, להביט במראה ולעשות את חשבון הנפש. אין בושה להודות בטעות. ממי שעובד בתקשורת נדרשת יושרה מקצועית ואחריות חברתית. התקשורת אמורה להיות משועבדת לאמת, ולא לאינטרסים כלכליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו