קשה שלא להזיל דמעה כשצופים בתכנית ההשתלות החדשה של ערוץ עשר. קחו את "בייבי בום" שהצליחה פה כל כך, תוסיפו קצת מוות, ריאות בתוך צידנית עם קרח וקילו עצב, ותקבלו את "חוזרים לחיים".
הסדרה מלווה את הצוות הרפואי של ביה"ח בילינסון בפתח תקווה ואת ההתמודדות שלו עם אנשים הממתינים להשתלה. גם אם הסדרה לוקה ברגעים דרמטיים מבוימים (סצנות התכתבות בווטסאפ בין הרופאים כאילו מדובר בפרק של "24"ועוד רגע ג'ק באואר זצ"ל יגיח מן המסך), היא עדיין עושה את העבודה נאמנה לנוכח החוזק של סיפוריה.
עושה את העבודה נאמנה לנוכח החוזק של סיפוריה. "חוזרים לחיים" // צילום מסך
אדישות היא בלתי אפשרית כאשר צופים בסיפורים הללו, מהסיבה הפשוטה שכל התהליך עצמו הוא מסחטת דמעות אחת גדולה. המלחמה על החיים של המושתל או המושתלת, רגעי האימה שלפני ההשתלה הקריטית, וכמובן המפגש הבלתי נמנע עם האנשים שהעניקו חיים לגיבור או במקרה הפרק הראשון - לגיבורה. במשך שעה בכל יום ראשון בשבוע אפשר לשבת על הספה ולמרר בבכי, כאילו חזרנו עתה מהתחנה המרכזית הישנה עם קלטת וידאו שהגיעה בצורה פיראטית מטורקיה. את השירה של קובי אפללו, האופיינית כל כך לסדרות מהסוג הזה, אפשר היה להחליף גם בבכי של אבי ביטר, כדי להוסיף ממד של דיכאון לעניין.
ציניות בצד, מעניין יהיה לראות כיצד התכנית הזו תשפיע על השיח הציבורי. נכון, רוב הישראלים חתומים על כרטיס "אדי", אבל יש עדיין רבים, רבים מדי, שמשיקולים לא שיקולים מסרבים לעשות זאת. מדובר במעשה אצילי אבל כזה שלא דורש הרבה, בטח אחרי שסיימנו את דרכנו בעולם הזה. המחשבה שצפוי לנו גורל אחר אם ניקבר מתחת לאדמה עם כל האיברים שלנו, מאשר אם תהיה חסרה לנו ריאה - היא כמובן מגוחכת. לכן גם אם התכנית שלפנינו נראית כמו תשדיר פרסום אחד ארוך ופחות כטלוויזיה גרידא, זה לא באמת משנה. הפריים טיים הישראלי היה זקוק לאמירה שכזו, שבה המעשה האצילי של גיבוריו נעשה מטוב לב אנושי שלא נעלם מהעולם. בימים המוזרים שעוברים על השלטון במדינת ישראל, נעים לגלות שברחוב הישראלי עוד נשארה האמונה שכל ישראל ערבים זה לזה.
"חוזרים לחיים", 21:00, ערוץ עשר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו