"הפנתר השחור": סרט חשוב, אך למרבה הצער בינוני

ניתן למצוא דמיון רב בין "הפנתר השחור", סרט גיבורי העל החדש והמדובר של אולפני מארוול, לבין "וונדר וומן", סרט גיבורי העל ששבר את הקופות בקיץ האחרון.

בשני המקרים ליוו את עליית הסרטים התרגשות עצומה ותחושה שמדובר באירוע תרבותי בעל משמעות היסטורית (במקרה של "הפנתר השחור" הדבר נעוץ בעובדה שכל גיבורי הסרט שחורים, במקרה של "וונדר וומן" הדבר נבע מכך שבמרכז הסרט עמדה אישה). ובשני המקרים, מתברר באופן מצער שהסרטים עצמם די בינוניים.

כפי שאתם אולי זוכרים, את יורש העצר טצ'אלה (צ'אדוויק בוסמן) - שמגן על נתיניו ועושה צדק באופן כללי, כאשר הוא מחופש לפנתר שחור - פגשנו לראשונה לפני כמה שנים ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שם ביקש לנקום את מות אביו, המלך טצ'אקה. 

כעת, זוכה טצ'אלה/הפנתר לסרט משל עצמו, שלוקח אותנו למולדתו, המדינה האפריקנית הבדיונית (והסופר־עשירה) ווקאנדה, ושמציג בפנינו את עולמו, את הדמויות הרבות שמקיפות אותו ואת האג'נדה הבדלנית שלו.

לזכותו של הבמאי הצעיר ריאן קוגלר ("Fruitvale Station", "קריד") ייאמר שהוא לוקח את ההזדמנות הנדירה שניתנה לו בשתי ידיים ומנצל אותה באופן מקסימלי. ווקאנדה היא אכן מקום מרהיב, צבעוני ועתיר בפרטים, שעושה כבוד גדול לתרבות האפריקנית (בתלבושות, בטקסים, במבנה השבטי ובמוזיקה), ושאינו דומה לשום דבר אחר שראינו ביקום הקולנועי של מארוול עד עתה. בנוסף, גם הדמויות הנשיות הלא מעטות שמקיפות את גיבורנו (ושמגולמות בידי זוכת האוסקר לופיטה ניונגו, לטישיה רייט ודנאי גורירה) מתאפיינות באופי חזק וממלאות תפקיד חיוני בהתרחשויות.

עם זאת, בוסמן עצמו מתגלה כשחקן מוגבל, שמתקשה לשאת את היצירה על כתפיו. הדמות שהוא מגלם סובלת מאצילות יתר ומיבשושיות, והדבר רק הופך לבולט יותר כאשר משווים את הופעתו הנוקשה וחסרת החדווה לאלה של מייקל בי. ג'ורדן ("קריד") ואנדי סרקיס (גולום ב"שר הטבעות"), שמגלמים כאן את הנבלים.

סרקיס, שסוף־סוף מקבל הזדמנות לעשות תפקיד משמעותי, שאינו נתמך בעזרים דיגיטליים, שורף את המסך בשובבות איומה ונהנה מכל רגע. ואילו ג'ורדן, מצידו, מגיש הופעה כריזמטית, אנרגטית וסוחפת בתור אריק קילמונגר - הרע הראשי, שקורא תיגר על מנהיגותו של גיבורנו. למעשה, הביצועים של ג'ורדן כה מוצלחים ונוגעים ללב עד כי מצאתי את עצמי מזדהה עם מניעיו, מריע לו ומקווה שהוא ינצח. וזה אף פעם לא סימן טוב.

בכל מה שקשור לעלילה, "הפנתר השחור" לא ממש ממציא את הגלגל מחדש. למרות שהפעם יש נגיעה לא אופיינית בסוגיות של העולם האמיתי (כמו קולוניאליזם, חלוקה לא הוגנת של משאבים ועבדות), הסרט מתחמק מטיפול מעמיק בשאלות שהוא מעלה בעזרת סצנות מתבקשות של דרמה משפחתית ושימוש תכוף באלמנטים המוכרים מסדרת ג'יימס בונד. בתוך כך, המערכה האחרונה אולי אינה עוסקת בהצלת היקום מפני פולשים מהחלל, כפי שקורה לא פעם בסרטי מארוול, אך עדיין מצאתי את עצמי מאבד עניין במתרחש לנוכח מבול הרעש והאפקטים. 

למרות כל האמור לעיל, "הפנתר השחור" הוא בהחלט צעד חשוב בכל מה שקשור לייצוג של אפרו־אמריקנים במיינסטרים ההוליוודי, ומרגש לראות את התגובות האופוריות שהוא מעורר בקרב צופים שסוף־סוף חשים שהם רואים את עצמם על המסך. כמו במקרה של "וונדר וומן", גם הפעם האיכות של היצירה כנראה רלוונטית פחות מהחשיבות התרבותית שלו.

"הפנתר השחור" ("Black Panther"), במאי: ריאן קוגלר. ארה"ב 2018

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו