הייתם מתפללים עם טלית מעור של חזיר?

השבת נזכרת לראשונה צבע התכלת בתורה. זו הזדמנות טובה לעסוק בשאלה מעניינת שמעורר מקורו של הצבע השמימי הזה.

בעולם העתיק נעשה שימוש בצבעים שונים שהופקו ממחצבים, צמחים ואפילו בעלי חיים. התכלת, אותו צבע אצילי ויקר, הייתה אחד מפלאיו של העולם הקדמון – יחד עם הארגמן והשני. הפקתם של צבעים אלו, שהיום היינו רואים בהם גוונים מרהיבים של כחול-תכול, אדום-סגול ואדום-כתום, הייתה סבוכה והצריכה שימוש בחומרי גלם נדירים וידע נרחב – ובשל כך היו יקרי ערך מאוד. לכן הם שימשו בעיקר לצביעת בגדיהם של קיסרים, מלכים וגם יהודים.

בתכלת, ארגמן ושני נצבעו בדי המשכן ובגדי הכהונה וגם פתילים בציציות הכנף של בגדי היהודים. את התכלת, כמו גם את הארגמן ואת תולעת השני, היו מפיקים מהפרשות וחלקי גוף של בעלי-חיים לא-כשרים: ארגמן ותכלת – מבלוטה של חילזון ימי בשם ארגמון קהה קוצים, ותולעת שני – מדמה של כנימה ממשפחת הכרמילים.

עוד בערוץ יהדות:

-שוברים את המיתוס: מותר לאכול ג'ירפה?

-שיימינג למהדרין: החרדים נאבקים בפדופילים

מקורו של הצבע מעורר שאלה לא-פשוטה: האם מותר לצבוע חפצי מצווה ותשמישי קדושה בצבעים שמקורם בבעלי-חיים טמאים כמו שרצים ורמשים? שאלתי השבוע כמה חברים ומכרים האם הם היו יושבים בסוכה שדפנותיה עשויות עור של חזיר והאם היו מוכנים להתפלל בסידור שכרוך בעור של תנין, ועל אף שרבים לא ראו בכך כל בעיה, רבים אחרים אמרו שהם לא היו מרגישים בנוח לעשות זאת. ובאמת, יש בזה היגיון רב. איך אפשר שלא להזדעזע מהמחשבה על חיבור כה הדוק בין טומאה לטהרה, בין חולין לקדושה?

ואכן, היו פרשנים שסברו שזו הסיבה לכך שלא נעשה שימוש בחומרים מסוימים מן החי בעת בניית המשכן. רבנו בחיי, למשל, כתב: "לא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור" (שמות כה, ג). את שאלת תולעת השני הוא פותר כך: "צבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם" (שם).

כך הראב"ד לא יכול היה לקבל את דברי רמב"ם, שמקור סממן הקטורת "מור" הוא בדם של אייל מושק, שכן "אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה" (השגות ראב"ד להלכות כלי המקדש א, ג).

אלא שמול עמדה דתית-רוחנית זו עומדת המציאות הפשוטה שתשמישי וחפצי קדושה שונים נצבעו בצבעים שהזכרנו קודם – תכלת, ארגמן ושני – שלפחות חלקם מגיע בוודאות מיצורים לא-כשרים.

אז האם מותר להשתמש במקור טמא לדברי קדושה או אסור? – התשובה היא שהדבר מורכב.

בתלמוד נאמר שהקלף שעליו כותב הסופר את פרשיות התפילין צריך להיעשות מעור של בעל-חיים כשר. הדבר נלמד מהמילים "למען תהיה תורת ה' בפיך" הנזכרות בפרשיות אלו – "'בפיך' – מן המותר בפיך" (מסכת שבת כח, ע"א). בהמשך מובאים גם דברי רבי יוסף שאמר כלל גדול: "לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" (כח, ע"א), כלומר: העור היחיד שבו מותר להשתמש כדי להכין תשמישי קדושה, ובכלל זה אפילו בתי התפילין, הוא עור של בעלי-חיים כשרים בלבד.

האם כלל זה של "מן המותר בפיך" תקף רק לתפילין או שהוא חל גם על שאר תשמישי קדושה? כרגיל ביהדות מדובר במחלוקת. היו שהצמידו את הדין הזה לכל שאר המצוות – כמו בעל ה"מגן אברהם", הרב אברהם גומבינר ז"ל. אלא שכנגדו עמד בעל ה"נודע ביהודה", הרב יחזקאל לנדא, וחלק עליו מן ההיתר המפורש בגמרא לשבת בסוכה שדפנותיה עשויות מפיל. כן, פיל. אם מותר להשתמש בפיל שהוא בעל-חיים שאינו כשר לאכילה לשם הכנת סוכה, טען הרב לנדא, מכאן שהכלל "מן המותר בפיך" אינו כלל מחייב בכל המצוות.

אכן, במפתיע, דווקא בנו של ה"נודע ביהודה" הגן על ה"מגן אברהם" מקושייתו של אביו. כפי שסיפר הבן לאחד ממכריו, "רבות בשנים אחר הדפסת הספר [של אבי] נתגלה לי לחלק בסברא" בין תשמישי מצווה שונים: אלו שחובה לעשותם מחלקי בעלי-חיים, כגון תפילין, מזוזות ושופר, חייבים להיעשות מבעלי-חיים כשרים; אלו שניתן לעשותם מחומרים שונים ולאו דווקא מחלקי בעלי-חיים, כגון סוכה – יכולים להיעשות גם מבעלי-חיים לא כשרים, כגון פיל. בן המחבר סיפר שאת החילוק הזה הוא שמע במו אוזניו מפי אביו בלא פחות מחלום הלילה, שנים אחרי שהאחרון נפטר. כך, כביכול, חזר בו האב מהביקורת על בר-הפלוגתא שלו.

אלא שהתכלת, זו שהזכרנו בפתיחה, מציבה סימן שאלה גדול על חילוק זה, שכן חובה לצבוע את פתילי התכלת בצבע שמקורו מן החי – וחל איסור להשתמש בצבע שמקורו צמחי, שלא מן-החי. יש שניסו לתרץ זאת בכך שיש הבדל בין חומר הגלם ובין חומר הצבע; כלומר, שהכלל "מן המותר בפיך" עוסק רק בחומר הגלם שממנו נעשה התשמיש ולא בחומר שבו הוא נצבע. אפשרות אחרת היא שהכלל "מן המותר בפיך" עוסק רק במצוות הנעשות בעור בעל-החיים, ולכן הוא אינו חל על צבע התכלת – המופק מבלוטה פנימית של החילזון הימי ולא מעורו.

מה ש-1,300 שנים היה נושא לדיון תיאורטי בלבד, הפך בדורנו לנושא פרקטי לגמרי; במחיר סביר למדי ניתן היום לרכוש פתילי תכלת צבועים בצבע שהופק בעמל מהחילזון ולהטיל אותם על ציצית הכנף, כצו ה'. אז אתם מוזמנים להיכנס עם חילזון לבית הכנסת. רק אל תשכחו לספר לי איך הגיבו המתפללים.