כמו בכל שבוע גם הפעם התיישבתי מול המחשב כדי לכתוב את הטור. בדרך כלל בשלב הזה אני עובר על אירועים שחוויתי במהלך השבוע, נזכר במפגשים עם אנשים מעניינים או מציץ ברשימות שערכתי בסלולרי, שנועדו להזכיר לי רעיונות לטורים שעלו במוחי (מה שמסתכם בדרך כלל בבהייה בהערות כמו "המתדלק הג'ינג'י" או "המוכרת המעצבנת", שהיו יכולות להזכיר לי משהו, אם לא הייתי בעצמי "הקירח הסנילי"). אבל השבוע כשהתיישבתי מול המחשב היתה לי הרגשה משונה שמישהו צופה בי.
כשהרמתי את הראש מהמסך הבנתי שאני לא טועה: דרך חלון חדר העבודה שלי הבחנתי בזוג עיניים מביטות ישר לעברי. רק כדי להבהיר - אני גר בקומה רביעית, ככה שאני לא ממש מורגל במבטים אל תוך החלון.
אחרי שהגבתי כמו כל אדם בוגר ושקול בצווחת "אמא'לה" היסטרית, הבנתי שלא מדובר במציצן עם מוטיבציה גבוהה במיוחד, אלא בשני פועלי בניין עם מנוף. מייד נזכרתי שבאסיפת הדיירים האחרונה, שלא הגעתי אליה, הוחלט על שיפוץ המרפסות אצלנו בבניין, מה שהסביר את השותף החדש בקו הרקיע שלי.
"בוקר טוב!" אמרתי ופתחתי את חלון המרפסת. בכל זאת - כדאי לשמור על שכנות טובה, גם אם השכנים החדשים גרים על פיגום ממונף ואמורים לעזוב עד הקיץ, לפי מה שהיה כתוב בהודעה שתלה הוועד במעלית.
האמת היא שהייתי בטוח שכדי לזכות לתגובה מהפועלים אצטרך ללמוד סינית או לכל הפחות רומנית, אבל להפתעתי הבחור מולי חייך והשיב "בוקר טוב" בעברית צחה, שממנה הבנתי שפועל בניין עברי הוא משהו שעדיין אפשר למצוא גם במציאות, ולא רק בשירים של אריק איינשטיין משנות השישים.
בין המרפסת לפיגום התפתחה שיחה ידידותית, ואני הופתעתי לגלות שלא מדובר בטעות של חברת כוח אדם כלשהי, אלא אשכרה במקצוע שהאיש בחר ולמד והוא אפילו נהנה ממנו. הבהרתי לו שאני די מעריץ אותו על זה, כי הכי קרוב שלי לענף הבנייה היה כשהיה לי לגו חלל בגיל 8, וגם אז הדבר היחיד שהצלחתי לבנות איתו זה ציפיות שהתרסקו בכל פעם שהכרזתי שאני בונה חללית וסיימתי עם מלונה.
• • •
"טוב, אני הולך לעבוד", אמרתי ונפרדתי מצמד הבנאים תוך כדי שאני סוגר את החלון בסלון. אלא שמייד הבנתי שאני לא היחיד שמתחיל לעבוד עכשיו: טרטור חזק של כלי עבודה חשמליים ניסר בווליום אדיר את האוויר ואת האוזניים שלי.
בהתחלה ניסיתי להתעלם, אחר כך סגרתי את כל החלונות והפתחים בבית, כולל פתח הניקוז באמבטיה, ולבסוף ניסיתי להתגבר על הרעש באמצעות מוזיקה בפול ווליום. כצפוי, שום דבר לא עזר. בתוך המוח שלי הלכה ונחפרה תעלת בלאומילך, מורכבת משפע של "טוטוטוטוטו־פומפומפומפומפו־רררר" ושלל רעשים שהפיקו כלי העבודה. "תגידו, זה יהיה ככה כל היום?" ניסיתי לשאול בשאגות מנומסות, אבל זה היה בערך כמו לנסות לנהל סמול טוק עם בואינג 747. בצר לי (ורועש לי) החלטתי לנסות להשפיע על המצב בצינורות המקובלים - כלומר, דרך הוועד.
- "אתה מבין חזי, אני פשוט עובד מהבית בשעות היום, אז תהיתי אם אפשר יהיה להזיז את שעות העבודה של הפועלים, לפחות של אלה שמרעישים, לשעות קצת יותר נוחות. אני מתכוון נוחות לי, כמובן".
- לא הבנתי, אתה מציע שבמקום במהלך היום הפועלים יקדחו בלילה?
-"כן, בלילה אני בהופעות, אז זה פחות קריטי מבחינתי. גם תשע־עשר זה טוב. מה אתה אומר?"
חזי טרק את הדלת בנימוס (אני חושב שהוא טרק, לא שמעתי בגלל הצלצולים באוזניים), ואני הבנתי שנותרתי לגורלי הרועש.
נכנסתי הביתה וניסיתי לשבת בשקט, כלומר ברעש, ולחשוב מה לעשות ואיך למנוע מקריירת הכתיבה שלי ללכת לאיבוד דרך מרפסת. כאב הראש שהתחיל להתפתח בראש שלי הבהיר לי שהדבר היחיד שאני מסוגל לעשות כרגע הוא כוס קפה. ניגשתי למטבח, הרתחתי מים, מזגתי לכוס ונעמדתי עם הקפה מול החלון, בוהה בפיגום שעליו שני הפועלים החביבים החליטו להלחין סוף לסימפוניה הבלתי גמורה באמצעות פטיש אוויר.
אחד מהם הבחין בי, עזב את כלי העבודה שלו וסימן לי לפתוח את החלון. "מה זה, יש הפסקת קפה?" הוא שאל בחיוך, ואני הבנתי את הרמז הדקיק וניגשתי בחזרה למטבח. כעבור כמה דקות חזרתי אליהם עם שתי כוסות קפה וצלוחית עוגיות קטנה. בכל זאת - כל בית צריך מרפסת וכל דייר בבית צריך יחסים טובים עם מי שאחראי לזה שהמרפסת לא תתנתק לו מהבית.
השניים הניחו את הקסדות, התיישבו לשתות את הקפה שלהם ואני ניצלתי את ההפוגה בעבודות כדי ליהנות מחבר שהתגעגעתי אליו מהבוקר: השקט. ואז הבנתי: מצד אחד, יש לי פה עניין עם פועלי בניין שאוהבים קפה עד ראש הגג, ומצד שני, פועל בניין שמחזיק כוס קפה לא יכול להחזיק פטיש אוויר או מסור חשמלי, או מה שזה לא יהיה שמחרב לי את תעלות השמע ואת היכולת לעבוד.
מאז בכל חצי שעה עגולה אני מקפיד להוציא את הפועלים "שלי" להפסקה כאילו הייתי מזכ"ל איגוד עובדי הבנייה בעצמו. מדובר בעסקה מוצלחת לשני הצדדים: הפועלים נהנים מהפסקות ומאספקה שוטפת של קפה, לימונדה, עוגיות ואפילו סיגריות, ואני נהנה מהיכולת להתקדם בעבודה, גם אם זה בקפיצות של עשר דקות בשעה. והמרפסת? תתעכב קצת, אבל היא תהיה גמורה עד הקיץ. איזשהו קיץ.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו