החדש של ג'סטין טימברלייק: אכזבה

איך משלבים פופ מהונדס ומופק לעילא עם מזון הנחמה של המוזיקה האמריקנית - קאנטרי, סול, גוספל ודיסקו? התשובה, אם לנקוט בשיטת האלימינציה, לא נמצאת באלבום החדש של ג'סטין טימברלייק שהושק רגע לפני מופע האמצע שלו בסופרבול בתחילת השבוע.

למרות כל ההצהרות טרם ההשקה, למרות הדיבורים הרומנטיים של טימברלייק על "חזרה לשורשים" שלו בממפיס, טנסי, על אף שחזר לעבוד עם טימבלנד והנפטונז (פארל וויליאמס וצ'אד הוגו) שהפיקו את אלבומיו המוצלחים ביותר - "Man Of The Woods" הוא אלבום מעייף בחוסר הדיוק שלו, מאכזב בהיעדר החדשנות שלו וחלול מבחינת הבשורה שהוא צפוי היה לשאת.

האלבום "Man of the Woods"

למעשה, הוא כל כך שטוח וחסר פסגות, שבהאזנה ראשונה ורצופה לאלבום, על כל 16 השירים שבו, לא זורח אפילו שיר אחד עם פוטנציאל להיטי. בסופו של דבר, חמש שנות ההמתנה מאז האלבום הקודם שלו, מתבררות כבזבוז זמן כמעט מוחלט.

טימברלייק מנסה לגשק על פער עצום. הוא רוצה לחבר את הסופר סטאר שהוא היום עם הילד שהוא היה פעם, להחזיר ליצירה שלו משהו מהמקום שבו התעצב וגדל. מעבר לעובדה שמדובר בשאיפה אמביציוזית להדאיג, לא בטוח שהוא בוחר את השותפים הנכונים לדרך. בסופו של דבר, הוא פוסח על שני הסעיפים ומפספס פספוס כפול: הוא לא מצליח להתחבר בצורה אמינה מספיק אל המקום היעני־אותנטי של הנער הלבן מדרום ארה"ב, והוא לוקח את פמליית ההפקה הנוצצת שלו לטיול בשדה לא מוכר.

נקודת ההשקה של לחן־מילים־הפקה לא מספקת איזשהו רגע שגדול מסך רכיביו, אלא נותנת תחושה של תבניתיות והיעדר מעוף. רגעים ספורים ביותר יוצאים מהכלל הזה והם מגיעים ב־Say Something הנקי, ב־Filthy שמציג הפקה מצוחצחת ומעודכנת וב־Supplies שחותך מהקאנטרי אל ההיפ הופ.

לסופרבול האחרון הגיע טימברלייק 14 שנים אחרי שהיה שם בפעם האחרונה. אז הוא היה שם ביחד עם ג'נט ג'קסון באחד הרגעים השערורייתיים והבלתי נשכחים של מופע המחצית (כשהוא חשף את השד של ג'קסון). היום הוא כוכב שבע עם רקורד עצום והמון מה להפסיד. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיקשר לשערוריות או להיות חדשני מדי. הוא מעדיף הימור בטוח ברווח נמוך מאשר הימור פרוע של הכל או כלום.

טימברלייק החדש הוא איש משפחה, בעל ואב, אמריקני לבן ועשיר, שיכול לעשות כל דבר שבא לו - ועדיין בוחר במוזיקת קאנטרי.

"Man of the Woods", ג'סטין טימברלייק