ויהי חושך

כשנכנסתי ברגליים כושלות ובגוף רועד לבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה, עברה בי מחשבה משונה על זה שתמיד התחמקתי מביקורים במקום הזה.

אחת לכמה זמן אני מקבל טלפון מעמותה שעובדת עם בית החולים ומארגנת ביקורים של "מפורסמים" (המילה הישראלית לאנשים שאף אחד לא יודע בדיוק מה העבודה שלהם) בבית החולים. בפעם הראשונה כמובן התנדבתי בשמחה, אבל אחרי ביקור אחד הבנתי שזה לא בשבילי. סיימתי את הביקור שבור ומרוסק לשבוע, אחרי מפגש עם ילדים ותינוקות מתוקים שהגורל זימן להם מסלול אכזרי במיוחד.

מכיוון שגם הילדים לא ממש הבינו מי זה הקירח הדומע שמסתובב להם במחלקה (כי בואו נודה בזה - אני לא בדיוק אליאנה תדהר), הבנתי שבמקרה שלי עדיפה תרומה מסוג אחר. ולכן בכל פעם שהתקשרו משם או ממקום אחר עם בקשה דומה לביקור במחלקת ילדים, הצעתי כתחליף מופע התרמה לאחת העמותות. זה עבד לא רע במשך כמה שנים, וכך הצלחתי גם להרגיש טוב בלב וגם להשאיר אותו שלם.

אבל השבוע מצאתי את עצמי נכנס לבית החולים הזה, ולא לביקור "כללי".

זה היה אחרי שנתבשרתי שקרוב משפחה שלי אושפז שם באופן פתאומי ובמצב לא טוב, אחרי תקרית אידיוטית שתחילתה במשחק של ילדים וסופה בסיוט של הורים.

מייד אחרי שקיבלתי את הבשורה המטלטלת סובבתי את האוטו, ובמקום האירוע המשפחתי שהייתי בדרך אליו - נסעתי לבית החולים.

הדרך לא ארוכה, אולי חצי שעה, אבל כשאתה נוסע לקראת בשורה רעה, אתה מרגיש כל שנייה שחולפת. והלב כמעט יוצא מהחזה מרוב רצון להגיע כבר ולהיות עכשיו עם הקרובים שזקוקים לחיזוק, שאלוהים יודע אם בכלל אפשר לתת להם ברגע כזה, רגע שבו הם נשאבו בלי הכנה לתוך סרט אימה, שבטלפון קיבלתי רק את ה"בקרוב" שלו.

והנה, אני מחנה את האוטו ורץ לכניסה - מחפש את המחלקה הנכונה. למה תמיד בבתי חולים הכל מסובך כל כך? עוד מסדרון ועוד דלת, והכל נראה בדיוק אותו דבר. מרגיש כאילו מי שבנה את המקום סיבך אותו בכוונה, כי ידע שרוב האנשים שיגיעו לכאן יעדיפו להתמהמה קצת לפני שימצאו את החדר או המחלקה שבהם ישתנו חייהם לתמיד.

• • •

המעלית נפתחת בקומה הרביעית, ובמסדרון הפנים המוכרות אומרות הכל: קומץ של קרובי משפחה המומים, שכמוני נתלשו משגרת הערב ישר לכאן.

בחדר, יחד עם קרוב המשפחה המתוק שלי, שוכבים תינוקת ממשפחה חרדית וזאטוט מכפר ערבי לא רחוק. יותר קלישאה מזה אין, אבל בבתי חולים לפעמים הקלישאות הן מציאות. עד כדי כך שכשהאחות במחלקה רצתה להעביר את הילדון לחדר אחר, משיקולים לוגיסטיים, האמא החרדית התחננה שישאירו אותו כי הקטנה כל כך נקשרה אליו. הילד כמובן נשאר, וההורים חייכו זה לזה בשביעות רצון. אני חושב לעצמי שגם פה, כמו בחוץ, צריך איזו סכנת חיים אמיתית, כדי שנזכור מה חשוב ומה שטויות.

והנה חולפת שעה מסויטת, ועוד אחת - ואתה בהלם מהמהירות שבה אתה והסביבה מתרגלים לתסריט נורא כזה, ואפילו נצמדים אליו ונאחזים בו - העיקר לא לקבל בשורה גרועה יותר. ובלי להרגיש אתה כבר מוצא את עצמך כמעט בטבעיות נגרר ל"מאזן אימה" מטורף שכזה: הילד במיטה ליד, המצב שלו פחות טוב? יותר טוב? ומה עם זה שעבר עכשיו במסדרון - את המצב שלו אני "קונה"?

אין דבר פחות אנושי מהטבע האנושי. וכל הזמן מנקרת בראש ההבנה עד כמה המציאות הפרטית שלנו, שמרגישה לנו בטוחה וטבעית כמו השמש בשמיים בבוקר, היא בעצם רעועה כמו עלה ברוח.

אני נזכר בסבתא שלי, זיכרונה לברכה, שבכל פרידה היתה מאחלת לנו תמיד: "שכל השעות תהיינה טובות". כשהיינו ילדים האיחול הזה תמיד היה נשמע קצת מוגזם: "שכל השעות תהיינה טובות? סבתא, אני כולה הולך לסופר, כמה גרוע זה יכול להיות?" אבל עכשיו אני מבין בדיוק למה התכוונה הסבתא החכמה שלי. מספיקה שעה אחת, דקה אחת, שנייה אחת של פורענות - והעולם של כל אחד מאיתנו מתרסק בבת אחת.

פתאום, בלי לרצות, צפים ועולים לי בראש זיכרונות שאני מייד מנסה לגרש, כי הרי זיכרונות הם תמיד סימן למשהו שכבר איננו, והרי אני רוצה להאמין שהכל עוד ישנו.

ובלי ששמתי לב בזמן שריחפתי במחשבות, החדר סביבי כבר התמלא בקרובים, חברים ושכנים, שהופכים יחד לחיבוק אחד גדול ועוטף למשפחה.

קרוב חובש כיפה מבקש שכולם יתפללו יחד, וכולם מהנהנים כי הרי "אם לא יועיל לא יזיק" - ואני, שלא ממש מחזיק בכרטיסייה של בית הכנסת הקרוב לביתי, מגיש לו סידור ושואל בגמלוניות: "באיזה עמוד?" והוא לוקח ממני את הספר ואומר: "לא חשוב איזו תפילה, לא צריך סידור. רק משהו שיוצא מהלב". וכולם מתפללים, כל אחד בשפה שלו ועם או בלי האמונה שלו, אבל כולם עם אותו רצון משותף להשפיע על משהו שגדול עלינו בכמה מספרים.

וכשהדמעות עולות אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, וכל דבר מקבל משמעות חדשה. אפילו קטע חדש שרציתי להוסיף למופע על היסטריה של הורים נראה פתאום תלוש כל כך.

ובכלל, כסטנדאפיסט אני מתעסק הרבה עם ה"עול" שבגידול ילדים, צוחק על כל הסינג'ורים והמטלות שמגיעים יחד עם ההורות, אבל הנה, רגע אחד כזה ופתאום אני מבין שרוב הזמן אנחנו בכלל שוכחים איזו מתנה מופלאה קיבלנו, לאיזה שי מדהים זכינו.

אז תשמרו על הילדים שלכם, תחבקו אותם, גם כשאין סיבה, ואל תצעקו עליהם גם כשיש סיבה. תנשקו אותם עד שזה יביך אותם, ותבקשו שכל השעות תהיינה טובות.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו