העיסוק התכוף של רבנים שונים מתוך הציונות הדתית בנושא פקודת השירות המשותף ובגיוס נשים לצבא בשבועות האחרונות שב לקדמת הבמה. נראה שנאמר כבר הכל ונשלפו להן כל הקלישאות בנושא. הבנות "מתקלקלות" בשירות הצבאי, הן לא יישארו דתיות ואיך הן יקימו משפחה. מנגד, נשלפות אמירות כלפי המצדדים בשירות צבאי לבנות - שהם הופכים את אופציית השירות הלאומי ללא לגיטימית. כאילו שהשירות הלאומי משמעותי פחות מזה הצבאי. וטרם התחלנו לדון בטענה שהצבא מסלף את מספרי הבנות הדתיות המתגייסות, כאילו בשערי הבקו"ם הוצב דתומטר חדש.
עוד בערוץ יהדות:
- זעם ברשת: "פורים זה לא פורנו"
- מבט מיוחד ליהדות לבנון ובית הכנסת בביירות
בתוך בליל ההאשמות האלה, ניצבות להן נשים צעירות בגילאי העשרה ומקשיבות. הן שם עכשיו, עומדות בפני הבחירה. הצמר גפן מסביבן חונק. כולם רוצים בטובתן, לסוכך עליהן מההשפעות הרעות. השנתיים האלה שיעברו עשויות להשפיע על חייהן בצורה דרמטית, אבל רק מעטות מהן יקבלו את ההכנה הראויה לאותן שנים, ללא קשר למסלול בו יבחרו - שירות לאומי או צבאי.
לפעמים אני מרגישה כמו פטיפון שבור. שוב אני שבה לסיפור האישי שלי. שוב אני מספרת על המחנך שלא נתן מקום מכיל למרבית בנות הכיתה שלי, אשר בחרו להתגייס. הוא עצמו, אדם חרדי, אשר לימד במוסד ציוני-דתי, סיפר לנו שאת בנו לא ישלח לצבא. הוא לא רוצה שבנו יצטרך להתמודד עם השאלות האמוניות שיתעוררו. אנחנו, מנגד, שאלנו מדוע הוא חושב שהשאלות האלה לא יגיעו ממקום אחר גם כך. שאלות אמוניות, שאלות הלכתיות, שאלות פרקטיות של היום-יום, הן כולן שאלות שאנו נפגשים איתן לאורך השנים, בין אם בצבא, בין אם בשירות לאומי, ובין אם בשלבים מאוחרים יותר של חיינו הבוגרים, כבני זוג, כהורים.
כאשר התעוררו אצלי שאלות תוך כדי השירות הצבאי הרגשתי שאין למי לפנות. שבת אחת פגשתי את האיש של אחת ממחנכות השכבה שלי. הוא התעניין בשלומי ובשירות הצבאי שלי, ואני בחרתי לשתף אותו בקושי - שאין למי לפנות. מסלולי הצבא במדרשות היו בראשיתם, עדיין לא היה מוקד של אלומה ולא ניתן מענה במסלול של מדריכות שריון. כבר אז ידעתי להגיד ממה אני מאוכזבת. אני מאוכזבת שאחרי כל החינוך שקיבלתי, לא כיבדו את הבחירה האישית שלי, לא קיוו שאצליח, לא רצו להיות אוזן קשבת ומקור להתייעצות - והרי זה כל מה שיש לבקש מאיש חינוך.
הצמר גפן מסביב הנשים הצעירות חונק. הרב אליהו, ממתנגדים המשמעותיים לגיוס נשים // צילום: אורן בן חקון
הנחת היסוד של המוסדות המחנכים היא שאם הם יחסמו את כניסת המוסדות המסבירים על השירות הצבאי, הבנות לא תקבלנה את המידע. מתבלים בכמה סיפורי צניחת רחם והטרדה בצבא, שכמובן לא תקרה בשירות לאומי, וזהו. הן פשוט תוותרנה על האפשרות.
מובן שבעידן הדיגיטלי , זוהי הנחת יסוד תמימה. הבנות חשופות למידע. השגת מידע בימינו היא לא הבעיה. האמת, שגם בעבר זו לא הייתה הבעיה. גם אני מצאתי את המידע על האפשרויות בצבא מחוץ לכותלי בית הספר. האתגר הוא לפרש את המידע, למיין אותו ולצרוך אותו באופן נכון. מניעת מידע מהנערות לא תביא לכך שהן לא תדענה אותו, אלא רק תמנע הזדמנות לעזור לארגן אותו, להבין אותו ולמצוא את הרלוונטיות שלו לכל נערה באופן פרטי. מדוע לא לנצל את ההתלבטות המשמעותית הזו לדיון חינוכי? אם לקראת גיל 18 לא נחנך את בנותינו להכיר מידע, לשקול אותו ולקבל החלטה, מתי נעשה זאת?
מוסדות החינוך צריכים לאחוז את השור הזה בשתי קרניו ולהתייחס לנושא כהזדמנות חינוכית ראשונה במעלה. לא על ידי חסימת מידע, שהנערות יכולות להשיג בכל מקרה, אלא על ידי הבאת שני צדי המטבע, על ידי ניהול של דיאלוג אמיתי, כנה ומיודע עם התלמידות על המשמעות של השנים האלה, על התרומה ועל ההשלכות. חשיפה למגוון האפשרויות לא אומרת ויתור על הערכים בהם מאמינים המחנכים. אפשר לחנך ולהאמין בחינוך שניתן, ועדיין לכבד את ההחלטה האישית של כל נערה ונערה, מתוך שרואים אותה כאדם בוגר המחליט על חייו. כעת נשאר רק לתת להן את הליווי - הכלים, השפה ואת הדלת הפתוחה להתייעצות אם יצטרכו בהמשך.
הכותבת היא דוברת ארגון "קולך"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
