ביחד אל העתיד: הוקמה מפלגת הפועלים המאוחדת
ב־24 בינואר 1948, ברוב עם, נוסדה באולם "בית העם" בתל אביב מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם).
כך תיאר למחרת את האירוע סופר העיתון "הבקר": "האולם הגדול, מבואיו, מוצאיו והחצר הנרחבה היו מלאים עד אפס מקום באורחים ובמוזמנים רבים. הבמה היתה עטורה דגלי הלאום וירק רב, וכתובת 'המעפילים יעפילו' התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד נושאי הדגלים, והקהל שר 'תחזקנה' ו'אינטרנציונל'".
ארבע שנים קודם לכן פרשה קבוצה של פעילים בראשות יצחק טבנקין ממפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) בהנהגת דוד בן־גוריון. קבוצה זאת התאחדה לאחר זמן מה עם אנשי "פועלי ציון שמאל", ויחד הם יצרו את מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון", שהתאחדה לבסוף, השבוע לפני 70 שנה, עם מפלגת "פועלים השומר הצעיר", ליצירת מפלגה מאוחדת גדולה אחת שתייצג את ציבור הפועלים הארץ־ישראלי.
יעקב זרובבל, מנהיג מפלגת "פועלי ציון", נשא על הבמה נאום: "בעצם מערכת הגורל נקראנו ליצור את הכוח המחושל של מפלגה מאוחדת זאת, של פועלים מהפכנים, ציונים וסוציאליסטים. המפלגה תחשק את רוחנו ותבטיח את עמידתנו במערכה שבה ערך מכריע לרוח הלוחמים ולאידיאה הגואלת הפועמת כלבבותיהם. מכאן תצא הקריאה לנוער היהודי בתפוצות, לפועלים ולעמלים היהודים בכל מקום: מתנכלים למבצרנו האחרון! קומו עלו ותיפסו את המקום הראוי לכם במערכה הגורלית לקיומנו ולעתידנו".
כבר בערב האיחוד הקימה ועידת ההתאחדות את מוסדות המפלגה, בחרה מרכז בן 100 חברים ומועצה בת 355 חברים. נוסף על כך החליטה להכיר בעיתון "משמר" (לימים "על המשמר") כעיתון היומי של המפלגה, ובכתב העת "אחדות העבודה" כביטאונה הרשמי של המפלגה המאוחדת.
בשל מצוקת השיכון: הוטל "מס כופר חדר"
"מצוקת שיכון ניכרת בכל רחבי הארץ", מדווח העיתון "דבר" ב־19 בינואר 1948. "המוני הפליטים היהודים שנאלצו לעזוב את בתיהם באזורי הספר, בעיקר בערים, בתוספת העלייה - יצרו ביקוש ער לקורת גג. העלייה הגדולה הצפויה עם הכרזת המדינה בקרוב, ופתיחת שעריה להמוני עולים, מעלות חשש כבד שמצב הדיור הולך להיות עוד גרוע בהרבה".
סופר העיתון "הבקר" מדווח ב־16 בינואר 1948 על פגישת חירום בנושא שהתקיימה בין נציגי כל זרמי ההתיישבות העובדת: הקיבוץ המאוחד, חבר הקבוצות והקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.
נמסר שההתיישבות הקבוצתית קלטה לתוכה בשלוש השנים האחרונות לא פחות מ־7,000 עולים, נוסף על בני נוער וילדים. סכומי הכסף לשיכון שהוקצבו מגיעים בממוצע ל־13 לא"י (לירה ארץ־ישראלית) לעולה, כשלקליטת עולים בערים ובמושבות הוקצבו סכומים גדולים עד פי שישה. נציגי ההתיישבות הסכימו כי "מצב השיכון תובע דרכי פעולה נמרצות לפתרון הבעיה".
"מצוקת שיכון קשה קיימת גם בעיר תל אביב", מדווח העיתון "דבר" ב־20 בינואר 1948 ומוסיף: "הבעיה בעיר כה גדולה, עד שבתי הכנסת מלאו פליטים, והרבנים הראשיים של העיר, אונטרמן וטולידאנו, פנו לעירייה בדרישה להוציא את המשתכנים הפולשים מבתי הכנסת במהירות האפשרית".
בניסיון להתמודד עם המצוקה, החליטה עיריית תל אביב לבנות 500 יחידות דיור וקבעה תקנון לחלוקת הדירות בשיטת הנקודות. עשר נקודות יוענקו לאיש שעזב את דירתו בשכונות הספר ולא יכול לשוב אליה עוד. שבע נקודות לאיש שדירתו נשרפה. נקודה לכל ילד שבמשפחה. שלוש נקודות לנכי מלחמה. יש נקודות גם למי ששירתו בצבא - אך לא יותר משלוש לאדם. נקודה בודדת ניתנת לאיש שנמצא בארץ 15 שנה או יותר.
עד מהרה התברר שעלות בניית 500 הדירות עומדת על כ־200 אלף לא"י, ואילו העירייה יכולה להפריש למיזם רק 15 אלף. "חלק יינתן כהשקעה של הקבלנים, שתוחזר להם משכר הדירה שישלמו הדיירים, אולם עדיין נדרש ממון רב שאינו בנמצא", כך נמסר.
ב־19 בינואר 1948 מדווח סופר "דבר" כי "ועדת הכספים של העירייה ישבה כל הלילה על המדוכה והחליטה לגייס את שארית הכסף בדרך של 'מס כופר חדר', שייקבע לפי הצפיפות בדירות: ככל שרמת הצפיפות גבוהה יותר - כך ישולם מס כופר חדר נמוך יותר".
בעל דירה צפופה שמתגוררות בה יותר משתי נפשות לחדר יהיה פטור כליל מתשלום הכופר. דירה שמאכלסת נפש אחת על כל שני חדרים תשלם 6 לא"י. ובעל דירת ארבעה חדרים שמתגורר בה לבדו - ישלם כופר של לא פחות מ־50 לא"י.
אמנות מקורית בבצלאל
"דווקא בימים קשים שכאלה, כשבחורינו מגויסים למלחמה על עתידנו, אנו נאחזים בחיים בכל הכוח, להוכיח ששגרת חיינו לא תופר ותקוותנו לא תיכזב, לחיים יהודיים מלאים בארצנו!" כך כותב סופר העיתון "הבקר", המדווח על תערוכת אמנות שימושית שנפתחה בבניין בית המדרש לאמנות בצלאל בירושלים.
"בעבודות רבות ישנה כבדות יתרה", מעיר הכתב, "וחסרים הפתרונות הקלים והאלגנטיים, אולם משמחת השאיפה להשתחרר מן המסורת הנוכרית כדי להגיע לסגנון עצמי, מקורי, ים־תיכוני".
העיתון מתייחס לניסיון המחלקה לקרמיקה להציג תבליטי קיר: "בבתי ספר ובבניינים ציבוריים שיוקמו במדינה היהודית יפה להכניס תבליטים גדולים. גם למזרקות גדולות מקרמיקה, כמו בספרד, יש עתיד בארצנו. חידוש נוסף הוא הזכוכית הצבועה. במסגדים במזרח ידועות השמשות הצבועות, וענף אמנות נאה זה ראוי שיתפוס מקום חשוב בארצנו, שכן צבעי השמשות מרככים את אור השמש העז".
הכתב הביע אכזבה מהמחלקה לעבודות מתכת, אך הופתע לטובה מעבודת הבטיק האמנותי, כפי שהוצגה על ידי חוה פרנקל, שלמדה את המלאכה בהולנד. "הדוגמאות באמנות זו שהוצגו בתערוכה מצטיינות בדמיון אמנותי עשיר", הוא חורץ.
הביקורת מסתיימת בתובנה הבאה של העיתון: "תשמישי יום־יום צריכים לאחד בתוכם גם יופי וגם תועלת. ארצנו ענייה בחומרי גלם, ועם זאת גבוהה בה רמת החיים. היא זקוקה ל'אינדוסטריאליזציה', שכן עליה לתפוס את מקומה בכבוד בשוק העולמי על ידי תוצרת תעשייתית בעלת איכות".
"דבר" לטובת האזרח במלחמה
העיתון "דבר" החליט לספק שירותים חדשים, ללא תשלום, לטובת תושבי המדינה בתקופה הקשה. כך, למשל, ב־22 בינואר 1948 נערך ערב ראשון בסדרה בשם "דבר בעל פה". באולם "אהל" בתל אביב התכנסו המונים להאזין להרצאות חינמיות מפי חברי מערכת "דבר", בשלל ענייני היום.
"בימים קשים אלה לא כל אזרח מוצא את הזמן לעיין בכל תוכני עיתוננו, ואילו אנו לא מצליחים להכניס במהדורה יומית בת ארבעה עמודים את כל שמצטבר על שולחן המערכת", אמר לנוכחים מזכיר מערכת "דבר", ד' זכאי. הוא הוסיף: "כינוסים מעין אלה מאפשרים לנו להעביר אליכם, קוראינו הנאמנים, מידע נוסף ומעניין שלא הגיע לצערנו למכבשי הדפוס".
את הערב פתח עורך העיתון, ז' רובשוב (זלמן שזר, לימים נשיא המדינה השלישי), בסקירה על אחורי הקלעים במערכה הכבדה באו"ם, לקראת ההכרעה על תוכנית החלוקה. הוא סיים את הרצאתו במילים: "שלושה ימים לאחר החלטת החלוקה חגגנו את חג החנוכה. ידענו שעל הניסים אפשר לדבר הרבה, וגם ידענו שמתוך הניסים והגבורות - תצמחנה הישועות". הקהל, שהורכב ברובו מוועדי עובדים ומפועלים ממקומות העבודה המאורגנים, נעמד בסוף הערב על רגליו והודה בתשואות.
שירות אחר שהשיק העיתון "דבר" השבוע לפני 70 שנה נקרא "הודעות דחופות". שירות זה יועד לאזרחים שאיבדו קשר עם בני משפחתם בסבך האירועים. הללו הוזמנו לגשת לסניף "דבר" בעיר מגוריהם (או לשלוח מכתב למערכת) ולכתוב כמה מילות הודעה, בקשה, דרישת שלום או הבעת דאגה. העיתון הדפיס את ההודעות במדור יומי מיוחד ששמו "הודעות דחופות".
להלן דוגמאות להודעות כאלה, מהשבוע הראשון להופעת המדור:
"לדרביצקי, קריית חיים: שמעון ופנינה הגיעו בשלום לתל אביב. משפחת לוין // לאברם ותקווה פרבשטיין, ירושלים: אסתר והתינוקת כבר בבית. כולם בריאים ושלמים. יצחק פורמן // ליעקב ושמחה בגליל: הכל בסדר. כתבו. ד"ש לכולם. שבתאי ויהודית // למשה ורבקה מעפולה: בשורות טובות - המכתב מאמריקה הגיע! שלמה שניידר".
מתחילת הפרעות - 408 יהודים נהרגו
העיתון "פלסטיין פוסט" מדווח ב־26 בינואר 1948 כי מתחילת הפרעות ב־30 בנובמבר הגיע מספר היהודים שנהרגו במהומות ל־408, ועוד 749 נפצעו. בתקופה זאת נהרגו 721 ערבים ו־1,171 נפצעו.
ב־21 בינואר 1948 הותקף קיבוץ יחיעם שבגליל בידי מאות ערבים, ובהם גדוד של צבא ההצלה הערבי בפיקודו של אדיב שישכלי. התוקפים ירו בנשק אוטומטי, מול 50 חברי קיבוץ שהסתייעו ב־30 לוחמים ממחלקת חי"ש. במגמה למנוע הגעת תגבורות נוספות, פוצצו הערבים את הגשר המחבר בין יחיעם לכביש נהריה־תרשיחא.
בהתקפה, שארכה חמש שעות, נפגעו בתי הקיבוץ מקליעים ומרימוני יד, כשהפורעים צועקים "אטבח אל־יהוד". פעמיים ניסו התוקפים להסתער על בתי הקיבוץ, ונבלמו תוך ספיגת אבידות קשות. מקרב חברי הקיבוץ נהרגו ארבעה.
("הבקר")
"חטפו" במטרה לארח
ב־21 בינואר 1948 נותקו הדרכים בין חיפה לשכונת בת גלים המרוחקת, כתוצאה מתקיפות צלפים ערבים שירו על רכבי יהודים. עם סיום יום העבודה בבית החולים הממשלתי ובמוסדות ובמפעלים נוספים בשכונה, מצאו עצמם העובדים ממתינים לשווא לאוטובוסים הציבוריים שייקחו אותם בחזרה לחיפה.
תושבי השכונה, שהבינו את גודל מצוקתם, ירדו לרחוב ו"חטפו" את העובדים המבולבלים, כדי שיעבירו את הלילה כאורחים בבתיהם.
("משמר")
מטוסים לעזרה ראשונה
חבר נשות "חוג חובבי תעופה" ומגן דוד אדום בחיפה הודיעו על מגבית לרכישת שני מטוסי עזרה ראשונה שישמשו "אווירון אמבולנס". האווירון יצויד בכל הדרוש לאמבולנס ויוכל להטיס רופא, אחות ומכשירי עזרה רפואית. הוא יוכשר להעביר שני פצועים - אחד בשכיבה והאחר בישיבה, ממקומות יישוב מרוחקים.
באווירון אפשר יהיה להטיס גם חפצים שאושרו בתקנות הצלב האדום הבינלאומי - דואר לשעת חירום, מזונות, מלבושים ועיתונים.
("דבר")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו