ההצגה חייבת להינשך

בשנים האחרונות, במסגרת הניסיונות לשמור על משקל תקין, אני רץ כמה פעמים בשבוע. כלומר, פעם אחת ואם יוצא פעמיים - ואז אני חש עצמי יוסיין בולט. בהמלצת הווטרינר אני מצרף לריצה את הכלבה שלנו ג'וי, שבשנים האחרונות הולכת ונהיית דומה לפוף, שעליו היא ישנה בכל לילה ללא אישור. 

חשבתי שמדובר בסידור נעים או לפחות נסבל לשני הצדדים, אבל לפני כמה ימים, בערך באמצע הריצה, הבחנתי שג'וי, שבדרך כלל מושכת קדימה, משתרכת מאחור. ולא סתם משתרכת: הכלבה צולעת. ניגשתי אליה, מחפש אחר קוץ או עצם זר שנתקע לה בכף הרגל. כי כלבים הם אמנם יצור חזק ואתלטי, שיכול לחלץ לכודים משריפה או לזהות שטרות מזויפים מקילומטר, אבל כל הגאונות הזו מתבטלת בשנייה שבה נתקע להם ברגל קוץ באורך חצי מילימטר. או אז הכלב מתיישב ומחכה שתציל אותו, אחרת הוא כנראה יישאר במקום עד שימות מרעב. 

אבל גם לאחר בדיקה שנייה ושלישית לא גיליתי שום קוץ ברגל של ג'וי, שהמשיכה לצלוע ולהתיישב לסירוגין, בוהה בי בחוסר אונים מופגן. חישבתי מסלול מחדש והבנתי שהריצה המשותפת שלי ושל הכלבה תסתיים היום אצל הווטרינר, השאלה רק איך מגיעים איתה לשם במצבה הנוכחי. אחרי ניסיונות שכללו הליכה והליכה איטית, הבנתי שהדרך היחידה להתקדם היא כשהכלבה על הידיים. 

במקרה ששכחתם, אני מזכיר לכם שאני אומר כלבה, אבל מדובר לכל הדעות בקופסה עם ראש. קופסה חמודה אמנם, אבל קופסה לא קטנה. בחוסר ברירה הרמתי את הבעיה כבדת המשקל, התנצלתי בפני הדיסק בגב שלי, והתחלתי לצעוד. למזלי אנחנו בעונת החורף בישראל והווטרינר לא מאוד רחוק, כך שבתום כמה דקות לא קלות של סחיבה הגעתי אליו. 

אחרי קצת התנשפויות ומנוחה התאוששתי, והווטרינר היה יכול להפסיק לטפל בי ולהתפנות לטפל בג'וי. הוא ניסה כמה לחיצות ומישושים, אבל הם לא הובילו למסקנות כלשהן. בשלב זה הוחלט לבצע צילום, כדי לשלול שבר ועל הדרך לשלול גם את האפשרות שאצא מהמרפאה בלי להשאיר בקופה סכום תלת־ספרתי. 

אחרי שהרגל של ג'וי קיבלה בוק מרשים, הגיעו התוצאות. הווטרינר הביט בשקף האפור, הפך אותו לצד השני ובחזרה לצד הראשון. "נו?" שאלתי מוטרד. "כלום. לכלבה אין כלום. לא שבר, לא נקע, כלום. מה שכן יש פה זו מתיחה", הוא צחק. "מתיחה בשריר?" שאלתי, מתקשה להבין מה מצחיק אותו. "לא, מתיחה על חשבונך. אם היתה לה מתיחה בשריר, זה היה מפריע לה גם עכשיו. אבל אתה רואה שכאן במרפאה היא כבר הולכת רגיל?" הוא שאל והצביע על ג'וי, שטיילה להנאתה במרפאה הווטרינרית, מחפשת שאריות אוכל או את היציאה, הקרוב מביניהן. "פשוט נמאס לה לרוץ איתך בכל פעם, אז היא מביימת פציעה". 

איזה קטע. הייתי בטוח שזיוף גימ"לים כדי לקבל פטור ממד"ס זה עניין ששמור לחיילים בלבד, אבל הווטרינר נשבע לי שזו תופעה די מקובלת גם אצל כלבים מתבגרים שהבעלים שלהם נזכרו להכניס אותם לכושר באמצע החיים בניגוד לרצונם. הוא הציע שנחכה כמה ימים, רק כדי לוודא שלא פספסנו כלום בבדיקה, ואם אראה שהכלבה הולכת ומתפקדת כרגיל - אקח אותה שוב לריצה, רק שהפעם גם אתעקש להמשיך, כי סביר להניח שאחרי כמה מטרים היא תבין שלשקר אין רגליים, אבל לה יש - וכדאי שהיא תתחיל להזיז אותן, אם היא לא רוצה להפוך לרועה מעורב עם כורסה. 

אז אחרי יומיים שבהם הכלבה הציגה תפקוד מלא, שכלל רדיפה אחרי כדורים וקפיצה על כל מי שמחזיק אוכל, החלטתי לנסות שוב. הפעם הנוכלת הנבחנית לא חיכתה אפילו למעלית - מרגע שראתה אותי נועל את נעלי הריצה, היא התחילה להסתובב בבית בצליעה מוגזמת, כמו נהג שמנסה להוציא כסף מהביטוח. לפי הוראת הווטרינר התעלמתי, וגררתי את התחמנית הלא־קטנה לשעת הכושר שלה ושלי. 

אם חשבתם שאחרי 50 או לכל היותר 100 מטרים ג'וי אכן ויתרה על התרמית שלה וחזרה לקצב ריצה - אתם ממש טועים. במקום זה היא החליטה שזה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה או במקרה הזה צולעת, והמשיכה לדדות אחריי בפרצוף מיוסר. האנשים שחלפו על פניי לעומת זאת הביטו בי בפרצוף מאשים, משוכנעים שהם עדים להתעללות, לא יודעים שמולם חלפה הרגע גילה אלמ־ג'וי, הגברת הראשונה של התיאטרון אצל ההולכים על ארבע. 

לבסוף אחרי שרצנו/צלענו כבר כמעט חצי מהמסלול, החלטתי שזה לא עסק לכפות על הכלבה אימון כושר, גם אם אלוהים והווטרינר יודעים שהיא צריכה אותו. הסתובבתי כדי לחזור הביתה ולחשוב מה עושים, וכדי לא לחשוב על בטן ריקה עצרתי במזנון השכונתי והזמנתי לי סנדוויץ' פסטרמה. ג'וי בהתה בי מותשת, וכדי לשמח אותה פינקתי אותה בחתיכה מהכריך, שגם ככה היה גדול מדי לשלב הזה של היום. 

הייתי משוכנע שבכך הסתיים פרק הריצה המשותפת שלי ושל הכלבה ומכאן אני ממשיך לבד. אבל להפתעתי למחרת בבוקר, כשנעלתי את נעלי הריצה, ג'וי לא הפסיקה לקפוץ ולכרכר סביבי בציפייה. צירפתי אותה לריצה, מעט מופתע, הפתעה שהתגברה כשהיא גמאה את המרחק בריצה מהירה כאילו בלילה אחד הפכה מכלבלב ביתי לנמר אפריקני. בדרך חזרה הכל היה ברור: הכלבה נעצרה ליד הקיוסק השכונתי וכשכשה בזנב בהתלהבות, מצפה למנת היום. 

מאז, כבר כמה ימים שזה עובד לנו כמו שעון: קודם רצים, ואחר כך פסטרמה לשנינו. מצד אחד - קצב הריצה שלנו משתפר ואנחנו הופכים מהירים יותר מיום ליום. מצד שני - על ירידה במשקל נראה לי שוויתרנו.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו