זה היה רגע מכונן קצר במפגש המנומס והכמעט בלתי אפשרי בין נוער ישראלי מתוכנית "שגרירים צעירים" של המרכז למנהיגות צעירה לבין נציגים של ארגונים הומניטריים משבדיה, שרואים בישראל מדינה המפירה זכויות אדם. בר אלקיים בת ה־16 מהיישוב מתן התרוממה מהכיסא וביקשה לדבר. היא הישירה את עיניה הכחולות אל חואקין וולפייל מארגון Diakonia, ושאלה בשקט אם לסיוע הכספי שהם מעניקים יש גבול, בייחוד במדינות דיקטטוריות או באזורי עימות, תוך שהיא רומזת בעדינות גם להשתלטות חמאס על עזה.
תגובתו של חואקין לא היתה מפתיעה: הוא פשוט התעלם מהשאלה, ודיבר על פעילותו בקמבודיה לפני כמה שנים. בנקודה זו, הסכר של התלמידים נפרץ. לאחר יומיים של פגישות עם חברי פרלמנט ונציגים של משרד החוץ, שבהם הציגו בבגרות את תמונת המצב בארץ ושמרו על איפוק גם כשהתשובות לא תאמו את השאלות - יצאה מהם הצבריות.
"איך תדע שהתקציב שאתה מעביר למשפחות בעזה לא מועבר למימון שאהידים?" אמרה לחואקין הדס הורוביץ בת ה־16 מהיישוב נירית. הוא גמגם בחצי פה שגם הרשות הפלשתינית "לא תמיד פועלת כראוי", אבל חזר מייד למסר המרכזי, שההתנחלויות חוסמות את אפשרויות התעסוקה של הפלשתינים.
"לא באנו להתעמת, אלא להסביר", תגיד לי בר אחר כך. "לצערי, חזרתי לארץ בתחושה שהשבדים מקובעים. מותר להם לחשוב מה שהם רוצים, רק חבל שאין להם עניין להקשיב לאחרים. ההתעלמות שלהם מהעובדות בשטח מעצימה את חשיבות המשלחת שלנו".
לראשונה זה ארבע שנים, המשלחת היתה מעורבת. היא כללה תלמידים יהודים, דרוזים, נוצרים ונערה מוסלמית אחת. לאורך חמישה ימים עמוסים התרוצצו 44 הנערים והנערות בין פוליטיקאים, שגרירים, תלמידים, חברי קהילה יהודית ונציגים של ארגונים לא ממשלתיים בשטוקהולם. הם אף מצאו זמן לציין בבית כנסת מקומי 70 שנה לכ"ט בנובמבר ולהתנדב במשך כמה שעות בבית אבות יהודי. המסר היה אחיד: כולנו ישראלים גאים, שבאו להיאבק בדה־לגיטימציה שעושים לישראל ולצאת נגד האנטישמיות, הגואה בעיקר באירופה.
• • •
את רעיון המרכז הישראלי למנהיגות צעירה הגתה לפני כחמש שנים הילה דולב, יזמית ואשת חינוך לשעבר, שהחליטה להקדיש את זמנה להעצמת הדור הבא. המרכז מפעיל את בית הספר לשגרירים צעירים, ובראשו עומד יצחק אלדן, שגריר ישראל לשעבר בדנמרק ובאונסק"ו ואיש משרד החוץ במשך 41 שנים.
במסגרת התוכנית מפתחים התלמידים מיומנויות בתקשורת, לומדים לעמוד מול קהל ולשוחח באנגלית, נחשפים לתכנים חברתיים, רוכשים ידע נרחב בנושאי אקטואליה ובדגש על המזרח התיכון, ומתעמקים בכל היבטי הסכסוך הישראלי־פלשתיני. התוכנית מתפרסת על פני שנתיים ומתבצעת לאחר שעות הלימודים. עד עתה הוציא המרכז כ־35 קבוצות של שגרירים, למדינות אירופיות הנחשבות לביקורתיות כלפי ישראל - כמו אנגליה, הולנד, ספרד ואוסטריה.
"ההתמחות שלנו היא דיפלומטיה של בני נוער", אומר מנכ"ל המרכז והאחראי למשלחות, שניר דולב, בנה של הילה. "לתלמידים יש גישה פתוחה ומכילה, והם מביאים איתם לכל מפגש קסם נעורים. מפגש עם נוער הוא מנצח, גם מול אנשים ששונאים אותך, כי הם באים ממקום נקי ואמיתי. לפעמים אנחנו מצליחים להפגיש אותם עם אנשים שאינם מְתקשרים עם נציגים רשמיים של הממשלה.
"בזכות הגישה האינטליגנטית והבוגרת שלהם, העומד מולם מקשיב להם. זה דור העתיד שלנו, שנפגש עם דור העתיד של המדינות שעוינות אותנו. הם מציגים פרספקטיבה שקולה ומאוזנת, והם יכולים לעשות שינוי".
טל יפה, מתאם המשלחת, מוסיף: "אפשר לומר שהשגרירים הצעירים שלנו נאבקים בשנאה עוד לפני שהיא יוצאת מהבית. כשהנערים שמולם יגיעו לאוניברסיטה, יהיה להם מספיק מידע אובייקטיבי כדי להתנגד לארגוני החרם ול־BDS".
המשלחת מול עיריית שטוקהולם, עם דגל ישראל ודגל הדרוזים. "אמרנו שבישראל לא מגיעים לבית הספר על גמל. זה שבר את הקרח"
לפני כשנה אימץ המשרד לעניינים אסטרטגיים את תוכנית השגרירים הצעירים, כחלק מהמאבק בתנועות החרם על ישראל. מאז הוא מסייע במימון משלחות לחו"ל. גם הורי הנערים משתתפים בחלק מהמימון.
"אם נערים ונערות בעולם יגדלו לתוך רשת השקרים שמופצים נגד ישראל, הם יפתחו דעות שגויות", אומר השר גלעד ארדן. "הפרויקט הזה מאפשר לתלמידים ליצור קשרים בינלאומיים עם בני נוער בגילם ולהסביר להם על ישראל לפני שהם מגיעים לקמפוסים ופוגשים בנציגי ה־BDS. נמשיך להשקיע בפרויקט ואף נרחיב אותו. מדינת ישראל יכולה להתגאות בנוער איכותי כזה".
• • •
שבדיה נחשבת היום אחת המדינות העוינות ביותר לישראל. שרת החוץ השבדית, מרגוט וולסטרום, טענה לפני כשנה כי מקרי מוות של מחבלים שביצעו פיגועי ירי ודקירה הם "הוצאה להורג ללא משפט". במאי האחרון היתה שבדיה המדינה האירופית היחידה שתמכה בקביעת אונסק"ו שישראל היא כוח כובש בירושלים. באוגוסט התקיימה במדינה הפגנה נגד ישראל שבה כונו היהודים "צאצאים של קופים וחזירים". לפני כחודש השליכו רעולי פנים בקבוקי תבערה לעבר בית כנסת בעיר גטבורג, וכעבור יומיים הושלכו בקבוקי תבערה לעבר מבנה בבית העלמין היהודי בעיר מאלמו.
מרגע שכף רגלם של הנערים הישראלים נוגעת באדמת שבדיה, הם עובדים בלוח זמנים מטורף. לאחר שנת לילה קצרה הם כבר נערכים למפגשים בבנייני הפרלמנט, במשרד החוץ השבדי ובשגרירות ישראל, כולל ארוחת ערב בבית השגריר, אילן בן דב.
בפרלמנט מקבל את פניהם אנדרס אוסטברג, נציג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הנמצאת בשלטון. בניגוד לצעירים מישראל, החנוטים בעניבות, בחליפות כהות ובחולצות לבנות, שובר אנדרס את כל המוסכמות הנוגעות לדקדקנות האירופית. לרגליו נעלי ספורט, העניבה מקופלת בכיסו ברשלנות, וכולו קופצני וחייכן.
לאחר סיור במליאת הפרלמנט הוא מוביל אותם דרך מסדרון ארוך, שבו יושבות הוועדות השונות. הצבע הירוק שולט בקירות, בשטיחים, בכיסאות המוצבים בסדר מופתי בפתחו של כל חדר, ומזכירים את עוגת הנסיכה השבדית המסורתית, המצופה בבצק סוכר ירקרק.
בחדר הישיבות ממתין חניף באלי מהמפלגה השמרנית־ליברלית, מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. עיניהם של התלמידים ננעצות בפליאה קלה בחבר הפרלמנט בן ה־30, הדומה באופן מדהים לבנימין זאב הרצל, כולל הזקן.
הוא מוסלמי יליד איראן, שבגיל 3 נדד לשבדיה, ללא הוריו, ועבר בין כמה משפחות אומנה. עיקר פעילותו מתמקדת בחינוך בני נוער, אבל הרושם העצום שהשאיר על המשלחת נגע לאהדתו לישראל. בגיל 16 ביקר בארץ, וכיום הוא עומד בראש קבוצת הידידות הבין־פרלמנטרית שבדיה־ישראל.
את הדיאלוג עם חניף ואנדרס פותח וואסים אבו רוקון (17), תלמיד כיתה י"ב בעוספיה ובנו של מופיד, מאמן כדורגל של הקבוצה המקומית. האנגלית בפיו קולחת. הוא מסביר על השגרירים הצעירים, מודה על הזמן שהם מקדישים לו ומתעניין ביחסים שבין הכנסת לפרלמנט. השיחה גולשת לאנטישמיות הגואה במאלמו ועל העובדה המפתיעה שה־BDS כמעט אינו פעיל בשבדיה. הסיבה, על פי חניף, היא שגם ככה רוב הממשלה השבדית חושבת כמוהם.
"אנחנו תמיד תומכים באנדרדוג", מנסה אנדרס להסביר. "בגלל זה אנחנו רוצים להרים את הפלשתינים, כדי שיהיה להם מעמד שווה לישראלים. חשוב לנו לצמצם פערים, גם בין עניים לעשירים וגם בחינוך".
ההבעה על פניו של חניף מלמדת שאינו מסכים עם הדברים, אבל הוא אינו מתפרץ לדבריו או מתווכח עימו, רק מבהיר בקול שקט - בתור מי שמכיר את הנושא על בשרו - כי החינוך בשבדיה אינו שווה לילידי המקום ולמהגרים. בפרלמנט השבדי סוגרים את המחלוקות בחדרי חדרים, ורק לאחר שמגיעים להסכמות נערכת הצבעה בפרלמנט, שתוצאותיה ידועות מראש.
"הנרטיב השבדי הוא שהמדינה שלכם היא האיש הרע", הוא אומר. "כשצה"ל תקף בעזה אחרי ירי רקטות, התקשורת השבדית דיווחה רק על התקיפה. השבדים רואים אדם רע ואדם טוב, ולא את המורכבות. לי באופן אישי מפריעה האפליה. על המקררים בסופרמרקטים יש דגל ישראל, בניגוד למוצרים ממדינות אחרות. אני נגד זה. לי אין בעיה לקנות מוצרים מישראל. בייחוד אני אוהב את ההמבורגר הצמחוני".
וואסים יוצא מהשיחה נרגש. "היה חשוב לי להבהיר שאנחנו משלחת ממגזרים שונים, וראיתי שחניף התרשם מהעובדה הזו. מחמם את הלב לראות שהאיש הכי פרו־ישראלי בפרלמנט השבדי הוא בכלל איראני.
"היתרון שלנו בשיחה היה שדיברנו מהלב. אנחנו לא פוליטיקאים ואין לנו אינטרס, אבל כואב לי שהתדמית השבדית על ישראל לא מאוזנת".
בשיחה הבאה, שמתקיימת במשרד החוץ עם פאט אורניאוס, השליח המיוחד לנושאי שלום במזרח התיכון, וואסים כבר מרגיש אחרת. למרות ההתעקשות של התלמידים, אורניאוס מכחיש כי שבדיה תומכת בחרם על מוצרים מישראל.
"כמדינה שלא חוותה מלחמה כבר 200 שנה, הנטייה שלנו היא להשכין שלום", הוא אומר. "החלטנו להכיר במדינה פלשתינית לפני שלוש שנים, ולא מדובר בצעד נגד ישראל. העובדה שיש ביקורת לא אומרת שאנחנו לא חברים שלכם. אנחנו פשוט נגד הזזת גבולות באלימות ובלי משא ומתן".
לשאלה אם אינו חושש שכספי התמיכה משבדיה יעברו לטרור, עונה פאט: "אני מקווה שהמימון הולך לחינוך ולסיוע רפואי".
"לפחות הוא הקשיב לנו ולא זלזל", מסכם וואסים. "אם שינינו אצלו אפילו דבר אחד קטן בחשיבה על ישראל או על צה"ל, הרווחנו".
בני הנוער במשלחת רציניים, ממושמעים, חדורי מוטיבציה. בשום שלב הם לא פוצים פה על הקור המקפיא או על הלו"ז הצפוף, שמחייב אותם לאכול צהריים בחטף, לפעמים תוך כדי נסיעה באוטובוס. רק בחצות הם פורשים לחדריהם או נאספים לזמן קצר בלובי, כדי לערוך חזרות משותפות על המסרים שיעבירו למחרת.
נטלי אחמד בת ה־17 היא בדואית מעוספיה, בת של שוטר סיור מתחנת זכרון יעקב. נערה עדינה, יפה ומופנמת, שלמרות ביישנותה הבולטת לא מפספסת שום צילום סלפי עם חבריה למשלחת.
"עבורי לגדול במקום מעורב זה נורמלי", היא אומרת בעיצומו של יום ארוך, שבו נפגשים התלמידים עם נציגי הארגונים לזכויות אדם, שומעים הרצאה בקהילה היהודית ועורכים טקס מרגש לזכרו של ראול וולנברג בבית הכנסת הגדול.
"כשהחלטתי להצטרף לתוכנית שגרירים צעירים, החברים חשבו שזה מגניב, וההורים היו מאוד גאים. האפשרות להביע את עצמי בשבדיה, לדבר דרך העיניים שלי על המדינה שבה גדלתי, היתה מיוחדת בשבילי. חשוב לי שהשבדים יידעו שהדעות שלהם על ישראל שגויות, ושבישראל חיים בדו־קיום מוסלמים, נוצרים, יהודים ודרוזים".
איך הרגשת בשיחה עם הארגונים לזכויות אדם?
"לא כעסתי, רק הפריע לי שהם לא יודעים הרבה על ישראל, ולמרות זאת מרשים לעצמם לא לאהוב אותנו ולהעביר עלינו ביקורת. משלחת כזו יכולה לשנות קצת את דעתם. אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו באים אליהם ממקום נקי, ולכן קל יותר להתייחס לדברים שלנו ברצינות".
שניר מתערב בשיחה ומבקש שלא לשים דגש על דתה של נטלי. "זו משלחת ישראלית, המשקפת את פניה של המדינה. לכל אחד מהם יש את החשיבה, הדעות והזהות שלו, בלי סטיגמות. המטרה היא משותפת. לכולם אכפת מישראל, ואיך מסתכלים עליה מבחוץ".
וואסים אבו רוקון (מימין), נטלי אחמד ובר אלקיים. "היה חשוב להציג את הצד שלנו"
בשבדיה השמש שוקעת קצת לפני שלוש בצהריים, והחשיכה המוקדמת מעייפת את התיכוניסטים. האוטובוס נעצר מול מבנה מואר. זהו בית האבות "הבית היהודי", הממוקם בשכונה שקטה. כל הדיירים כאן יהודים, מרביתם ניצולי שואה. בני הנוער מדלגים מהרכב במהירות ונתקלים בסידורי אבטחה קפדניים. אחר כך הם ניגשים לקשישים המרוכזים באולם המרכזי, מפטפטים איתם באנגלית ומשמיעים להם מוזיקה.
נטלי ניגשת לקשישה לבנת שיער היושבת על כיסא גלגלים, אוחזת בידיה ורוקדת איתה. בסיום השיר שתיהן מתחבקות. נטלי ממשיכה לקשיש היושב בצד עם כובע על ראשו, ושואלת לשלומו. הוא מספר לה כי נולד בפולין וכל משפחתו נספתה בשואה, ולפתע פורץ בבכי קורע לב. נטלי אוחזת בידו ובוכה איתו.
"זה אחד המקומות שהשאירו עלי רושם עצום", היא אומרת אחר כך, וההתרגשות עדיין ניכרת בקולה. "הם מאוד שמחו לראות נוער מישראל. אני מאוד מקווה שהביקור שלנו עשה להם טוב".
• • •
את כ"ט בנובמבר מציינת המשלחת בפגישה עם הכיתה היחידה מסוגה בשבדיה, המונה 20 תלמידים יהודים בני 15 ונמצאת בתוך התיכון העירוני ואזה ריאל. לא מדובר בבידוד כפוי, אלא בבקשה של הורים שילדיהם סיימו בית ספר יסודי יהודי ורצו ליצור המשכיות בתכנים ובזהות. הם לומדים עברית, עורכים קבלת שבת ומשתלבים עם הכיתות האחרות בפעילויות ספורט ובלימודי שפות כמו צרפתית וספרדית.
החיבור בין שתי קבוצות הנוער מהיר. הם מתיישבים סביב השולחנות בחדר המורים ומציגים זה לזה תמונות ממקום מגוריהם. "היו לנו המון דברים משותפים בגלל שמדובר בבני נוער", צוחק וואסים. "דיברנו על שירה, על ישראל ועל הכדורגלן השבדי הטוב ביותר, זלאטן איברהימוביץ', שמשחק במנצ'סטר יונייטד. כשהם שמעו שאנחנו יודעים מי הוא, כל החומות נפלו. הם אוהבים אותו יותר מאשר את המלך".
אבל לא כולם דיברו על תחביבים. בשולחן אחר ישבו רז קשי וגאיה שוורץ בנות ה־17 מקיבוץ מגל ושמעו מאחת התלמידות השבדיות איך, בכל פעם שישראל מגיבה לירי טילים בעזה, מתעורר דיון הנוגע לסכסוך הישראלי־פלשתיני, והיא מוצאת את עצמה במיעוט. השבדית שאלה אותן מה כדאי לה להשיב.
בהמשך נפגשה המשלחת גם עם תלמידים מהתיכון הבינלאומי והדו־לשוני בשטוקהולם, שבו לומדים ילדי שגרירים, והשפות השולטות בו הן שבדית ואנגלית. "למרות שכאן יש תלמידים מכל העולם, אלה שדיברתי איתם הופתעו שלא כולם בארץ יהודים", מחייכת נטלי. "הדהים אותם שיש לי חברות מכל העדות, ותלמידים שבאים ממדינות ערב שמחו לדבר איתנו בערבית.
"אני יודעת שמעכשיו בני נוער בתיכון הזה יסתכלו עלינו בצורה נכונה. הם דור העתיד, שישנה את הגישה של ההורים שלהם על ישראל. עם כמה מהם יהיה לי קשר באינסטגרם ובסנאפצ'ט, ודרכי הם לעולם לא יוכלו לחשוב עלינו רע".
בר: "הביקור בגימנסיה הוא אחת החוויות החזקות שלי מהמשלחת. ישבנו סביב שולחנות שעליהם היו פתקים כמו 'הזכות לפרטיות', 'מהם קיבוץ ומושב', 'הסכסוך הישראלי־פלשתיני', 'המיעוט באירופה' ו'כוחן של הרשתות החברתיות'. סיפרתי להם על צה"ל ואמרתי שהשאיפה שלי היא להתגייס כחובשת או כפרמדיקית. הם הופתעו, כי היו בטוחים שבצבא שלנו רק יורים.
"הראיתי להם תמונות מישראל, אמרתי להם שלא הכל כאן מדבר, ושאני לא הולכת לבית הספר על גמל. זה הצחיק אותם ושבר את הקרח. היה חשוב לי להציג את הצד שלנו ולתאר כיצד תושבי הדרום מנהלים את החיים שלהם תחת אזעקות של צבע אדום. ככל שעבר הזמן, הבנתי שהם לא יודעים כמעט כלום על ישראל, למעט מה שמופיע בעיתונים או בטלוויזיה.
"זה גרם לי להפנים עד כמה המדיה חשובה. למשל, כשהמדריכים בתוכנית פנו לכמה כלי תקשורת וביקשו שאני ועוד שני נערים נדבר על הביקור, הם נתקלו בסירוב מוחלט. בסוף התראיינתי רק לעיתון אוונגליסטי נוצרי, שמלכתחילה תומך בישראל. דיברתי על ערכים, על התנדבות, ועד כמה חשוב לנו להראות את העובדות בשטח בדרך א־פוליטית. אני מאמינה שהמסר חלחל. אם לא, לפחות ניסינו".
tala@israelhayom.co.il1טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו