"חיי מדף": צפו פגיעה

ב"נקרופוליס", אוסף המונוגרפיות המהפנט שכתב המשורר הרוסי ולדיסלב חודסביץ' על אושיות הרוח של "תור הכסף" (שראה אור בהוצאת כרמל ב־2013 בתרגום של דינה מרקון), מספר המחבר על מסעותיו עם מקסים גורקי, בשנים שזה האחרון כבר נדד באירופה לאור יחסיו המתוחים עם לנין וחבריו לעט שנכלאו בזה אחר זה. חודסביץ' מתאר מכתבים כה מסוכנים שכתב גורקי עד שהשעווה שחתמה אותם השחיתה אותם כליל, ומספר על טיול לצד הסופר בפרייבורג הגרמנית: "הלכו אחריו לכל מקום בלשים: גרמנים, שפחדו שהוא יעשה מהפכה, וסובייטים, שעקבו אחריו כדי שלא יעשה מהפכת נגד".

הסופר כמחולל שערוריות. הספר כסנסציה. כחומר נפץ. כעדות שמסוכן להיחשף אליה. המהימנות של הטקסט - מארג המילים הזה שמן העת העתיקה רק הולך ומשביח את המוניטין שלו - עומדת לו גם לרועץ. הטקסט הוא בר סמכא, ולכן הוא עלול להזיק לכל אדם. אי אפשר לדעת מהיכן יצוץ הספר שיפגע בך.

הזעם של דונלד טראמפ על הספר "אש וזעם" אינו נובע רק מטענתו של הנשיא לעדות שקר. בלי להיכנס לאמיתות העובדות המופיעות בספר, הופעתו בלבד - ורק היא - עשויה להותיר עקבות למהלכים עתידיים בהיסטוריה. איש לא יוכל לחזות זאת; כשהנשיא לינקולן פגש את הארייט ביצ'ר סטואו בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים, הוא אמר לה בהומור אירוני: "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה". סטואו היתה, כמובן, מחברת "אוהל הדוד תום", והספר התפרסם ב־1852, תשע שנים לפני המלחמה.

מה הופך את הטקסטים לנפיצים יותר מהסרטים? מדוע ציורים לא יעוררו לעולם את הרגשות והשנאות שיעוררו ספרים? סביר כי השורשים התיאולוגיים העמוקים של הספר, מאגר המידע של כל הדתות, הוא שמשווה כיום לגופו הממשי, על שלל גרסאותיו, ממד של קדושה. קריאת ספר הזוהר טומנת לפי מקובלים יכולת להביא גאולה לעולם. האם ההזדמנות הזו מהדהדת במוחו של קורא יהודי? כל קורא?

לאו דווקא. דומה שהיראה הטקסטואלית אינה רק בגלל קדושתו של הספר, אלא בגלל נצחיותו. הספר הוא לא הצורה האינסופית היחידה של אמנות, אבל הוא היחיד שמדגיש את אינסופיותו. הביטוי "מילה בסלע" אינו נגזרת של חקיקת האות באבן, כפי שמקובל לחשוב, אלא של המשוואה התלמודית שלפיה מילה שווה סלע (מטבע) אחד. באותו דיון תלמודי נקבע כי שתיקה, לעומת זאת, שווה שני סלעים. הספר, אם כן, מותיר אותנו בהמתנה קבועה. קוראיו מייחלים לנצח לאותה שתיקה מושלמת.