המון זמן לא הייתי במסיבה. אני לא מדבר על התכנסות של כמה זוגות חברים בבית אחד בערב שנושא את הכותרת "מסיבה", למרות שהכותרת המתאימה יותר לאירוע היא "שיפצנו את המטבח אז בואו תראו". אני מדבר על מסיבה אמיתית: כזו עם אלכוהול ומוזיקה, שמתחרים ביניהם מי ידפוק לך יותר את הראש, ושהנוכחים בה לא ימהרו בחצות לכרכרה (או למאזדה), לפני שהבייביסיטר תהפוך אותם לדלעת.
הייתי יכול לחיות לגמרי בשלום עם זה שהמסיבות היחידות בחיי בשנים האחרונות הן מסיבות החנוכה בגן של הילדות (אגב, אחרי מספיק זמן באירוע כזה הסוכר מהסופגניות והנרות המרצדים ייצרו לכם בראש אפקט של מסיבת טבע לכל דבר), אבל אז הגיע ערב השנה האזרחית החדשה, והיה נדמה שכולם סביבי מתארגנים לאיזושהי מסיבה, ואיכשהו גם לחיית כורסאות כמוני התחשק להצטרף לחגיגה.
הצעתי לאשתי שאחרי ההופעה שלי בערב נצא לאיזו מסיבה טובה כמו פעם - וכשאני אומר "פעם" אני מתכוון לתקופה שאני לא בטוח שהתרחשה בחיים שלנו. היא דווקא מאוד התלהבה בהתחלה, אבל אחרי כמה דקות, כשהבינה עד כמה אפסי הסיכוי שלנו להשיג בייביסיטר ברגע האחרון בערב הסילבסטר, וכשהוסיפה לשקלול גם את הגשם שהחזאים צפו לערב ואת זיכרונות העבר ממסיבות צפופות, החליטה לוותר והציעה לי שאצא למסיבה בלעדיה, עם חבר.
זה נשמע כמו תוכנית מצוינת, שכל מה שנשאר לי כדי להגשים אותה הוא למצוא מסיבה וחבר. בהתחלה ניסיתי את החברים הנשואים, אבל זה פחות הצליח: או שהם סירבו לי בנימוס, או שהם ניתקו לי בפנים בפחות נימוס, או שהם צעקו "עילאי תתרחק מהשקע אתה רטוב לגמרי!" והבנתי שהתקשרתי באמצע המקלחות. אז ניסיתי את אוהד, החבר הרווק. זה שבכל מפגש חברתי כולנו צועקים עליו שיתחתן כבר, ואז לוחשים לו באוזן "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ".
בהתחלה אוהד סירב לשתף פעולה והסביר לי ששום בליין אמיתי לא יוצא בערב כזה מהבית, שכל המסיבות יהיו "מלאות מבוגרים וסחים" - שעם זה קשה לי להתווכח כי אני עונה לשתי הקטגוריות, ושהעיר תהיה סיוט ביום כזה. "לאן בכלל אתה רוצה ללכת?" הוא שאל, ואני התחלתי לזרוק שמות של מועדונים שזכרתי מימיי כבליין - או לפחות מהתקופה שבה יצאתי פעם בשבוע למקום שהוא לא הסופר־פארם.
אחרי שהתברר שכל מקומות הבילוי שהצעתי כבר נסגרו מזמן או הפכו לסניף של ויקטורי, רחמיו של אוהד נכמרו עלי. "אתה יודע מה, יש איזה מועדון של חבר, הוא עושה שם מסיבה קטנה. לא היה לי כוח ללכת לבד, אבל יאללה - תאסוף אותי כשאתה חוזר מההופעה שלך".
• • •
כמה שעות אחר כך התייצבתי מתחת לבית של אוהד. נסענו דרך כמה סמטאות קטנות, שלדעתי רק הוא וכמה חולדות תל־אביביות מכירים, והגענו בתוך זמן קצר (יחסית) ובלי פקקים (גם). אפילו חניה מצאנו בתוך רבע שעה - זמן שיא במונחים של בירת החטאים והאדום־לבן הישראלית.
אחרי הליכה כמעט קצרה ברגל ניצבנו בכניסה למועדון המובטח, ולא היינו שם לבד: המסיבה ה"קטנה" של אוהד התבררה כאירוע בסדר גודל שהמשטרה נוהגת להעלות לאוויר צפלין כדי לפקח עליו.
למרות שהשעה עוד לא היתה חצות, כלומר בקושי ערב במונחים של בליינים, מחוץ למועדון כבר השתרך תור ארוך יותר מהתור למגנטים בבת מצווש. "לא אמרת מסיבה קטנה?!" שאלתי אותו. "כן, כנראה הרבה אנשים חיפשו מסיבה קטנה היום", השיב אוהד, והבטיח שהתור לא יעצור אותנו כי הוא מכיר את הסלקטורית.
ואכן, כשהגענו קרוב מספיק למועדון, אוהד היה צריך לצרוח רק שש פעמים "ג'ולי! זה אני!" עד שג'ולי הסלקטורית (אני מהמר על יעל כשם אמיתי) הפנתה אליו מבט קר שהוא פירש כ"הנה, היא זיהתה אותי, כבר יכניסו אותנו".
ניסיתי גם אני את מזלי ונדחפתי לכיוון ג'ולי/יעל, בתקווה שהעובדה שאני חצי מפורסם בחוגים מסוימים תעזור לי להיכנס למועדון - ואכן אחרי שתי דקות שבהן מחצתי את עצמי לברזל בכניסה, הגברת סובבה אלי את הראש ושאלה בלי להתבלבל: "עם מי אתה פה, זרחוביץ'?" לאור הנסיבות החלטתי לא לתקן אותה, ואחרי התחככות הכרחית עם כמה בתי שחי, מצאנו את עצמנו בלב המסיבה.
• • •
הכל היה חי ורועש בדיוק כמו שדמיינתי, ורק דבר אחד לא הבאתי בחשבון: אני שונא את זה. עשר דקות לתוך האירוע הבנתי שהילדים, האישה והעבודה הם רק תירוץ: הסיבה האמיתית שבגללה אני כבר לא יוצא למסיבות היא שאני שונא מסיבות. טוב, אולי לא שונא, סתם מרגיש בהן כמו בפעם ההיא שניסיתי לרכוב על ההוברבורד של האחיין שלי: זה לא בשבילי וזה ייגמר בנפילה. הרעש, האלכוהול הזול, כמות האנשים ובקיצור - כל הדברים שכשהיינו צעירים הם היו הסיבות להגיע, והיום הם הסיבות לעזוב.
חיפשתי את אוהד, אבל הוא כבר היה שקוע בשיחה - או יותר נכון בהחלפת משפטים בצעקות עם מישהי על הבר. "אני זז. אתה תסתדר לחזור, נכון?" שאלתי. "מה זז? רק הגענו!" הוא השיב, אבל אני כבר הייתי בדרך החוצה.
"מה זה? כבר חזרת? עוד לא חצות אפילו!" אמרה אשתי מופתעת כשנכנסתי הביתה. "כן, מסיבות בסילבסטר זה למבוגרים וסחים, לא לבליינים כמוני", השבתי והבטתי בשעון הקיר שבמטבח. "3...2...1... שנה טובה, מאמי!"
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו