בשנים האחרונות, הקולנוע הסקנדינבי הפך שם נרדף למותחנים קודרים עם רוצחים סדרתיים מופרעים שפועלים על רקע מזג אוויר נורא. אבל מדי פעם, גם יושבי ארצות הקור מבקשים לחמם את ליבם הקפוא באמצעות מעט קיטש. והם עושים זאת באמצעות סרטים כמו "איש ושמו אובה".
הסרט הנ"ל, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר בשנה שעברה (ושיזכה בקרוב לגרסה הוליוודית בכיכובו של טום הנקס), הוא פשטידת שמאלץ משבדיה, שמבוססת על רב המכר הפופולרי של הסופר פרדריק בקמן. במרכז העלילה, שמשלבת בין הומור שחור לסנטימנטליות ספרטנית, ניצב אלמן קנטרן בן 60 בשם אובה (רולף לאסגארד), ששונא את כולם, ואת עצמו.
לאחר שהוא מפוטר מעבודתו בידי שני פישרים, מחליט אובה לשים קץ לכל הסבל ולהצטרף לרעייתו האהובה סוניה בעולם הבא. אך המשימה מתבררת כמסובכת יותר ממה שזה נראה בתחילה. בעיקר מפני שניסיונות ההתאבדות שלו נתקלים שוב ושוב בתקלות ובהפרעות בלתי צפויות מצד שכניו הנודניקים והבלתי נסבלים.
כפי שאתם יכולים לנחש, אובה לא נולד מיזנטרופ. ובשורה של פלאשבקים שמשחקים את עצמם לנגד עיני הצופים, ולנגד עיניו של אובה, תוך כדי ניסיונות ההתאבדות הכושלים שלו, אנו למדים לא מעט על חייו, על הטראומות השונות שחווה במהלכם, ועל הסיבות המגוונות שתרמו להפיכתו לפוץ שהוא היום.
בינתיים, בהווה, אובה מוצא את עצמו נמשך - בניגוד מובהק לרצונו, יש לציין - אל תוך חייהם של שכניו ה"אידיוטים". האישה הפרסית ההרה, למשל, שעוברת לגור בבית הסמוך עם ילדיה החמודים ובעלה השבדי, מתעלמת מגזענותו הבוטה של אובה ומשתמשת ב"מזג הים־תיכוני" שלה על מנת לשכנע אותו לעשות כל מיני דברים עבורה. ויש עוד שלל משימות, כאלה ואחרות, שצצות בדרכו של גיבורנו ושדורשות ממנו להתערב.
מצד אחד, ניתן לראות ב"איש ושמו אובה" כתב הגנה בעייתי ומעט מקומם עבור כל אותם טיפוסים מיושנים ולאומניים שנותרים תקועים עם הדעות הקדומות שלהם, ושמתגעגעים לימים שבהם הדברים היו "פשוטים וברורים יותר" (הנה תראו, אומר הסרט, גם גזענים בלתי נסבלים הם בני אדם!). מצד שני, אני מניח שאפשר גם לקחת אותו קצת פחות ברצינות ופשוט ליהנות מהאופנים השונים שבהם התסריט גורם לאובה לשנות את דרכיו ולהיפתח מחדש לאפשרויות שהחיים יוצרים.
העובדה שהסרט עשוי במיומנות ובאלגנטיות יחסית בהחלט מאפשרת לבחור באופציה השנייה. האנס הולם, שעיבד את הספר למסך וביים, מיטיב לנווט בין האלמנטים הטרגיים והמדכאים לבין פרצי ההומור והאבסורד. ולאסגארד, מצידו, אינו מתקשה לשאת את היצירה על כתפיו החסונות, ואין ספק שהוא מצליח לסיים את המסע הפתלתל והמורבידי שלו כדמות סימפטית. לא דבר של מה בכך, כשמביאים בחשבון עד כמה התנהגותו של אובה דוחה לפרקים.
כפי שרוב מבקרי הספרות אוהבים לשנוא את ספריו של בקמן, סביר להניח שלא מעט מבקרי קולנוע יאהבו לשנוא את העיבוד הקולנועי הזה. אבל למרות שלא מדובר בסרט מקורי ו/או מתוחכם במיוחד, חובבי פיל־גוד בגיל מסוים צפויים למצוא כאן את מבוקשם. ובמיוחד אם גם הם, כמו אובה, מתגעגעים לימים אחרים, פשוטים יותר.
"איש ושמו אובה" ("En man som heter Ove"), כתב וביים: האנס הולם. שבדיה 2015
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו