לא באמת מחדשת שום דבר

דרושה נתיחה

המכון לרפואה משפטית, ערוץ 8, 21:00

"המכון לרפואה משפטית", הסדרה בת שלושת הפרקים שעלתה אמש לשידור, אמורה לעסוק בנושא מעניין למדי, אם כי אחד שנשחק בשנתיים האחרונות מבחינה חדשותית, אבל גם בטלוויזיה המסחרית בכלל. כל מי שראה סדרת משטרה אמריקנית אחת בימי חייו יודע כיצד הדברים מתנהלים: ציניות מלאה בהומור דק, עיסוק במוות כדרך חיים, איברי גוף במצבי ריקבון כאלה ואחרים ועוד. העובדה שמדובר בסדרה דוקומנטרית, באופן מפתיע לא באמת מחדשת דבר, אולי בשל היעדר עומק מצד המראיינות.

ד"ר חן קוגל, גיבור הפרק הראשון, הוא אכן דמות טלוויזיונית מרתקת למדי. למעשה, בעולם מתוקן מישהו כבר היה מתייג אותו לערוץ מסחרי ולא נותן לו להסתפק בנישה של הנישה, ולחלופין כגיבור של "עובדה". קוגל הוא זה שניקה את המכון לרפואה משפטית לאחר שלחם ביהודה היס המיתולוגי, שהוחלף על ידי הרופא הצעיר והשאפתן, וזכה על כך להכרת תודה מהמדינה (בדמות אות אביר השלטון). הוא נגן ג'אז בעברו, מעיד על עצמו שחלם להיות מאפר כלות, הומוסקסואל שהקים את התא הגאה בליכוד. וכן, גם חוקר מקרי מוות, שלא מהסס להזיל דמעה אל מול המצלמה כאשר מדברים על הפיגוע הנורא ההוא בדולפינריום. מדובר בחלום טלוויזיוני באשר הוא: מדוקו דרך ריאליטי ועד אורח בתוכניות טוק שואו. ועם זאת גם הפרק עימו לא מצליח לייצר רגעים טלוויזיוניים יוצאי דופן. הפרק טוב וקולח, אבל לא כזה שברגע שהוא מסתיים אתה רוצה ללמוד על הדמויות הבאות בסדרה הזו ועל הקולגות שלו במכון. אולי כי לא נוצרת באמת תחושת קרבה בינינו לבין הגיבורים של הסדרה, אולי כי בסופו של דבר הסיפורים אט אט מתחילים לחזור על עצמם, ובעוד המנתחים ושאר אנשי המכון נראים נלהבים מהעבודה שלהם, אנחנו הצופים מתקשים לפתח רגש כלפי הרופאים או הקורבנות שלהם.

משככי כאבים

משבר "טבע", כל הערוצים

המשבר העצום בחברת התרופות טבע הוא בדיוק מסוג הסיפורים שהטלוויזיה אוהבת. יש בו סיפורים אישיים קורעי לב, יש פה חברה שמוכרת לציבור הרחב, יש פה גם נבלים וטובים מאוד ברורים במושגים של הרדידות הטלוויזיונית, ובעיקר אין שום סיפור מעניין שמתרחש כרגע באקטואליה הישראלית. המציאות כמובן הרבה יותר מורכבת ובעייתית. אף שנדמה שמאז סוף השבוע האחרון לכולם יש דעה לגבי המתרחש, ברור שלא כך הם פני הדברים. טובים ורעים מוחלטים אין כאן, הבנה בכלכלה בהחלט דרושה כאן וגם העמקה דרושה. התקשורת כמובן שמחה ללבות את האש, והיא מציגה מצד אחד את היגואר של בעלי החברה - קלישאה חבוטה שאפילו בסדרות אמריקניות סוג ד' כבר לא משתמשים בה - מול העניים שמחר יקומו בבוקר ולא יהיה להם מה לאכול - קלישאה שאפילו בסדרות בריטיות סוג ג' כבר לא משתמשים בה. דווקא תוכניות הכלכלה בטלוויזיה ניסו לתת מגוון של דעות ולא להיות בית משפט שבו גוזרים מייד את הדין מבלי שאפילו כל העדויות נשמעו. אם יש לכם כמה דקות מיותרות במרוץ החיים, חפשו ביו־טיוב את כתבות "מבט" העוסקות בסגירת "אתא" בשנת 1985. הקולות אותם קולות, המראות אותם מראות. רק שאז היה רק ערוץ אחד שעוד ניסה לשמור על ממלכתיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו