אחי, הנה אתה

הכל התחיל כשיוסי (יוסף) חמלניקר (57), בן לניצולי שואה שנולד בברזיל וגדל בארץ, החליט לחפש את אביו האבוד. מסעו לגילוי האמת של חייו הוביל אותו בין יבשות, ובמהלכו גילה את אביו, וולף (זאב) ואן מורגנלנד (או ואן מורגן, או שיינמן), שלפי סיפוריו העביר את חייו כצייד נאצים כנקמה על מות משפחתו, ובדרך פגע במשפחות שבנה. למרות שמותיו הרבים של האב המנוכר ורדוף השדים מהעבר, הצליח יוסי לאתר את חמשת אחיו, ובזכותו עלה עכשיו אחיו הצעיר ארצה. 

חמלניקר, סוחר אמנות במקצועו, גרוש ואב לילד בן 15, עלה לישראל מברזיל בגיל 4 עם אמו נחמה, שהתגרשה מאביו כשהיתה בחודש השביעי להריונה. מאז נותק הקשר ביניהם. במשך שנים ניסה למצוא קצה חוט שיוביל אותו למשפחתו בברזיל, כשהוא מצויד בתעודת לידה מבית החולים בברזיל, אך כל מאמציו עלו בתוהו.

"כשהייתי אומר לחברים שלי, כילד, שאני מרגיש שיש לי אחים נוספים שחיים איפשהו, הם היו אומרים שאני משוגע", הוא מספר. רק באוקטובר לפני שנתיים, לאחר הצלבת מידע באחד האתרים לאיתור קרובים בברזיל, גילה שיש לו אח למחצה מאותו אב - הרמן הרצל ואן מורגנלנד (28). באמצעות אילן היוחסין שבנה הרמן באתר הצליח יוסי להגיע לא רק אל אביו, אלא גם אל ארבעה אחים נוספים. מאז הוא במסע להביא לאיחודם.

"פתאום, בגיל 55, גיליתי אבא וחמישה אחים שפזורים ברחבי הגלובוס. שאלתי את אבא שלי: 'איך יכולת לעשות לנו דבר כזה?' והוא אמר לי בצורה ישירה: 'כל חיי הוקדשו לנקמה. לתפוס את הנאצים זו המטרה שלי בחיים. אני הייתי הצייד, הלוכד, התליין, המוציא להורג'. אבא כזה מצאתי".

בעוד אחד האחים מתכחש לקשר עימו, נקשרה נפשו בזו של אחיו הרמן, ולפני כחודשיים עלה האח הצעיר ארצה מברזיל וכעת הוא מתגורר במרכז הקליטה ברעננה, לומד עברית ומתכנן את המשך חייו בישראל. משפחתו של יוסי מסייעת לו בצעדיו הראשונים בארץ, והוא כבר הספיק להתאהב באלכסנדרה, עולה חדשה מאוקראינה.

נחמה חמלניקר. האם

אמא של יוסי, נחמה (76), נולדה בפולין בשם נינה שבתון. היא היתה בקושי בת 3 כשהוריה, יחיאל וגיטה, זרקו אותה אל מעבר לחומת גטו קוז'ניצה כדי להציל אותה מהנאצים. אישה פולנייה אספה אותה, ובמשך שנתיים גידלה אותה, בלי שהילדה תדע שהיא יהודייה.

עם תום המלחמה החל אביה של נחמה, שלחם בשורות הפרטיזנים, לחפש אחר בתו. הוא הלך לאסוף אותה מהאישה הפולנייה שגידלה אותה, אבל זו סירבה למסור את הילדה ונעלמה.

"במשך חצי שנה הוא רדף אחריהן", מספר יוסי, "הן ברחו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר, עד שהוא הגיע אליהן ולקח את אמא. עד היום יש לה זיקה לכנסיות. כשהיא נכנסת לכנסייה, היא אומרת שהיא מרגישה משהו אחר. זיכרון ילדות". 

בשנת 1945 עלתה המשפחה על אונייה כדי לעלות לארץ ישראל. כשהתקרבו לחופי הארץ נעצרו בידי הבריטים וגורשו לקפריסין. כעבור שנתיים הם נשלחו, עם מרבית היהודים ששהו באותו מחנה, למדינות בדרום אמריקה. כך מצאו עצמם בסאו פאולו שבברזיל. 

בגיל 16 וחצי הכירה נחמה את וולף. הוא היה גדול ממנה בשמונה שנים, גם הוא ניצול שואה, שעלה לישראל כיתום ואומץ על ידי דודה שלו שהתגוררה בתל אביב. בארץ הוא נשא את שם משפחתה של הדודה - שיינמן.

"בתעודת הלידה שלי אני מופיע עם שם המשפחה ואן מורגן", אומר יוסי, "הרמן, האח הקטן שגיליתי, מופיע בתעודת הלידה עם שם המשפחה ואן מורגנלנד. בהמשך הבנתי שזה רק חלק קטן משמות המשפחה שאבא שלנו אימץ עם השנים".

הרמן ניסה מאז ילדותו להשיג מידע על אביו, שהסתיר את עברו. כשחיטט בחפציו של האב, הוא מצא שם אקדח ועשרות דרכונים מזויפים עם תמונתו. זאת, לצד מאמרים וכתבות מהעיתונות הברזילאית על פעילותו בקהילה היהודית ועל פועלו כמורה לעברית. 

בין המסמכים מצא הרמן גם מכתב עם חותמת רשמית של מדינת ישראל: הוא נכתב בידי שגריר ישראל בקוסטה ריקה, שהודה לאב על כך שעזר לארח ישראלים שהגיעו לשם מתוקף עבודתם. התברר שהאב גר למשך תקופה קצרה בקוסטה ריקה, ושם נשא לאישה מלכת יופי מקומית והביא איתה ילד לעולם.

נחמה נישאה לוולף ב־1959, בבית קפה של חברים בסאו פאולו. כעבור שנה היא נכנסה להיריון, וכשהיתה בחודש השביעי הם התגרשו. "אבא לא התנהג אליה יפה, והיא החליטה להתגרש ממנו. היא היתה אמיצה, אבל גם צעירה, ומי שלחץ להתגרש זה סבא, שראה עד כמה היא סובלת. הוא פשוט בא ולקח אותה ממנו".

יוסי נולד כפג בבית החולים בעיר בלו הוריזונטה. כעבור ימים אחדים הועבר לבית החולים בסאו פאולו, ואמו חזרה לבית הוריה.

"אמא מספרת שנולדתי חולה מאוד. שקלתי בקושי 1.4 ק"ג. מייד לאחר הלידה ניתחו אותי בבטן, וזה היה הראשון מבין כמה ניתוחים שעברתי במהלך חצי השנה שבה שהיתי בבית החולים. אמא מספרת שהוגדרתי כנס רפואי. אחרי שנים שמעתי שיש בחדר הניתוח צילום שלי עם הצוות הרפואי. החלום שלי הוא להגיע לשם כדי לראות את זה בעיניים".

הרמן ואן מורגנלנד עם אביו זאב בבר המצווה שלו בברזיל. "החיים בבית היו בלתי נסבלים", אומר הרמן

בגיל 4 עלה יוסי ארצה עם אמו, סבו וסבתו. בארץ עברתה נינה את שמה לנחמה.

"השנה היתה 1964. גרנו כולנו בבית אחד ברמת השרון, וסבא שימש עבורי אבא. עד שיום אחד פגשה אמא בחור ישראלי נחמד בשם צבי חמלניקר. הוא היה קבלן, והוא התאהב בה ממבט ראשון. כעבור כמה חודשים הם נישאו, ואמא ואני עברנו לגור בדירה שלו ברמת גן".

לימים התרחבה המשפחה ונולדו שני אחיו - אהרוני, שנפטר בגיל 40 מסרטן, ומירי בת ה־47.

"למרות החום והאהבה שקיבלתי מסבא והעובדה שצבי היה בשבילי אבא לכל דבר - אפילו קיבלתי את שם משפחתו - הרגשתי שלכולם יש אבות חוץ ממני. חוץ מזה, לא היה לי קל להשתלב בארץ. כעולה חדש שרק הגיע לכיתה של צברים הייתי צריך הרבה מרפקים כדי להשתלב, וזה לא היה פשוט. הייתי הילד הכי נמוך בכיתה, לא ידעתי מילה בעברית, והחזות האשכנזית שלי בכיתה שרובה היו עיראקים לא ממש עזרה להתאקלמות מהירה", הוא מחייך.

"אבל היו גם הרבה רגעים יפים. אני זוכר שבשכונה הייתי צועק 'מָיִי', שזה אמא בפורטוגזית, מגן המשחקים שהיה מתחת לבניין המשותף שבו גרנו, וכל השכנות היו יוצאות מהחלון וצועקות לי, 'מה קרה ילד, אתה רוצה מים?'" 

הוא למד בבית הספר למקצועות טכניים של חיל האוויר בחיפה, ואחר כך התגייס לחיל וחתם קבע כמכונאי. "אבל לאורך כל הדרך הרגשתי בפנים שחסר לי משהו. תמיד הרגשתי שיש לי עוד אחים. לא יודע איך להסביר את זה, פשוט ידעתי.

"כשהייתי שואל את אמא על האבא הביולוגי שלי, היא היתה מתכנסת בתוך עצמה. התשובה שלה היתה תמיד לקונית וקצרה: 'הוא בברזיל, אני לא יודעת מה קורה איתו'.

"את יודעת, יש לי זיכרון מדהים מאז שאני ילד. קראתי בעיתון ראיון עם סולן להקת תיסלם, דני בסן, שמצא את אבא שלו בברזיל. זה היה בשבילי אגרוף בבטן, וגם נתן לי הרבה תקווה שאולי גם לי יש סיכוי למצוא את האיש שנתן לי חיים. עד היום אני שומר את הכתבה ההיא".

ב־1981 חלה אחיו אהרוני, שהיה בן 11, בסרטן הריאות. הרופא בישר להוריו שיש לו חודש ימים לחיות, אבל הוא קיבל הקרנות וטיפולים אינטנסיביים, ונרפא. כעבור שנתיים נפטר צבי, אביו המאמץ של יוסי, מסרטן. "פתאום נפל עלי הרבה עול, כי נאלצתי להתחיל לעבוד בבניין במקומו. אמא הלכה ללמוד ב'תדמור' בהרצליה והיתה מנהלת משק באיכילוב".

האח אהרוני נפטר ב־2010. "בדיעבד גילינו שההקרנות שעשו לו כילד השפיעו, ובגיל 30 גילו אצלו סרטן בראש. במשך תשע שנים אחותי, אני ואמא ליווינו אותו כשהיה בביה"ח תל השומר. אחרי 35 ניתוחים במוח הוא הלך לעולמו".

בלאגן ברבנות

הפעם הראשונה שיוסי חש צורך ממשי לחפש אחר מקורותיו היתה בשנת 2003, כשביקש להינשא בגיל 43.

"אבא עשה לנו הרבה בלאגן עם ריבוי הזהויות שלו, וזה גרם לרבנות לפקפק ביהדותי. כשהלכתי להוציא תעודת רווקות, לא נתנו לי. ישבתי בבית הדין הרבני בתל אביב מול שלושה שופטים על במה והרגשתי כל כך קטן וחסר אונים כשהם הביטו בי מלמעלה, הסתכלו בתעודת הזהות, אמרו לי 'עלית מברזיל' - והתחילו לחקור אותי. אחר כך אמרו לי, 'אתה מוכן שנביא לך מוהל?'. אמרתי להם, 'על מה אתם מדברים בכלל?'. זה היה משפיל.

"הכניסו אותי לחדר חקירות. אחר כך רצו להביא לי מוהל, שיבדוק אם עברתי ברית מילה. את קולטת? בן לניצולי שואה, שעבר את כל קשיי הדור השני, עם אבא ביולוגי שבחר לרדוף אחרי נאצים במקום לגדל את ילדיו, ועם שירות צבאי ארוך. ופתאום, בגיל 43, רוצים לבדוק אם אני יהודי או לא. קראו לאמא שלי לחקירה. היא יצאה משם בבכי. ניצולת שואה עומדת מולם עם ניירות ומסמכים, ולא הרפו ממנה".

לבסוף הוענקה לו התעודה מהרבנות, ובשנת 2003 נישא לבחירת ליבו. הם הביאו לעולם בן, אבל כעבור שש שנים התגרשו. "בגיל 49, אחרי שהסתובבתי הרבה שנים בעולם מתוקף העיסוק שלי כסוחר אמנות, וגם בגלל אהבתי לטבע, התחלתי לחפש לא רק מי אני, אלא גם מאיפה באתי. אמרתי לעצמי, ראבק, המשפחה מצטמקת לי, וזה מתחיל להציק. אני רואה את החברים שלי יושבים עם המשפחות הגדולות שלהם בחגים, ואנחנו רק שניים־שלושה אנשים, והיה לי עצוב. ועדיין, לא ידעתי איך לפעול. אני אמנם איש טכני, אבל כזה שרחוק מאוד מאינטרנט, מפייסבוק, ובטח מחיפושים באתרים בינלאומיים". 

לפני שנתיים וחצי התגייסה לעזרתו רינה אאוגה, בת דודה של אמו, גם היא ילידת ברזיל, שמתגוררת במישיגן. "היה לה את הידע ואת השפה, וביקשתי ממנה שתסייע לי. היא פרסמה את תעודת הלידה שלי באתר נעדרים בברזיל וציינה שאני מחפש את המשפחה שלי. זו היתה ההתחלה". 

בד בבד, המשיך בחיפושיו בארץ וגילה שאביו שירת בחיל הים. מעבר לכך הוא לא למד דבר על קורותיו עד לשיחת הטלפון הדרמטית שקיבל מרינה באוקטובר 2015.

"זה היה בצהריים. הייתי בסלון בבית, ורינה אומרת לי, 'יוסי, אתה יושב? מצאתי את אחיך'.

"הייתי בהלם. היא סיפרה שאחי הקטן חיפש גם הוא אחר קרובים באותו אתר נעדרים ברזילאי, והמידע הצטלב. לא האמנתי. שמעתי על ילדים ברזילאים שמצאו את הוריהם או את אחיהם, אבל לא האמנתי שזה יקרה לי". 

יוסי ובנו רוי בפגישה עם אחיו פרננדו ואן מורגן ובנו ניקולס בקוסטה ריקה. "החיים שלנו שונים מאוד. הוא חי כנוצרי"

באתר הנעדרים גילתה רינה את אילן היוחסין שבנה אחיו למחצה - הרמן הרצל ואן מורגנלנד, שנולד לאותו אב.

"דודה שלי מדברת פורטוגזית, אז היא זו שיצרה את הקשר הראשוני עם הרמן. הוא מאוד שמח כי הרגיש מאוד בודד בברזיל. אחרי שבוע דיברתי איתו בסקייפ, כשאמא מתרגמת, כי הוא יודע רק פורטוגזית.

"בהתחלה הוא היה סקפטי, חשב שאולי זאת טעות. עלתה לו המחשבה שאולי האמא שנטשה אותו הביאה אותו לעולם מגבר אחר, ולא מאבא, ואז יתברר שאנחנו לא אחים. הספק הקטן הזה הפחיד אותו מאוד. כבר בהתחלה ראיתי את המשאף שלו לאסתמה, ומייד שלפתי את שלי. באותו רגע הבנתי בוודאות שאנחנו אחים (צוחק). 

"אחרי השיחה השנייה התחלנו לספר אחד לשני דברים אישיים והתקרבנו. היינו מדברים הרבה, לפעמים אפילו כל ערב. אמא שלי תמיד ישבה לידי, כבר מהשיחה הראשונה. היא היתה מדברת איתו במשך שעות, עד שלפעמים הייתי כועס כי לא הבנתי מה הם אומרים. היא פשוט לא הפסיקה לקשקש איתו. באחת הפעמים הוא אפילו שאל אותי, 'אכפת לך שאמא שלך תהיה גם אמא שלי?' זה הצחיק אותי.

"לפני שנתיים שלחתי לו כרטיס טיסה לישראל לבר המצווה של הבן שלי. הוא הגיע ופשוט התאהב במקום, והיה ברור לשנינו שאנחנו עושים הכל כדי שיישאר פה, שנהיה יחד". 

באמצעות אתר הנעדרים הגיע יוסי לא רק אל אביו, אלא גם אל ארבעה אחים נוספים הפזורים ברחבי הגלובוס, שאותם הוליד האב מארבע נשים שונות - כולן לא יהודיות. האח פרננדו ואן מורגן (50) חי בקוסטה ריקה. "במקרה תכננתי עם גרושתי טיול בר מצווה לבן שלנו בג'ונגלים של קוסטה ריקה. רק אחרי שקנינו כרטיס, ראיתי באילן היוחסין שיש לי אח שם. התקשרתי לישראלים שחיים שם וביקשתי מהם לעזור לי למצוא אותו. באמת נפגשנו, פעמיים.

"הוא בא לפגישה עם הבן שלו, ניקולס בן ה־8, והתרגש מאוד. מייד התחבקנו ואכלנו יחד ארוחת ערב. הוא מאוד דומה לאבא, רק קצת יותר נמוך. דיברנו על הכל. הוא סיפר שאמו היתה ממשפחת אצולה ושמשפחתה איבדה את נכסיה. כשנפרדנו, סיכמנו שנישאר בקשר. אחרי יומיים נפגשנו שוב בשדה התעופה, הוא התעקש לראות אותנו לפני שאנחנו חוזרים הביתה. מאז דיברנו בסקייפ, לפעמים הוא שולח לי מכתבים בפייסבוק, אבל החיים שלנו מאוד שונים. הוא חי כנוצרי".

אחים נוספים שהתגלו הם: וילהלם ואן מורגן (45), שמתגורר בארה"ב ומסרב לקשר; נילי מיטשל (40), שמתגוררת בלוס אנג'לס, שאיתה הוא בקשר סקייפ (הוא שולף צילום שלה: "תראי איזה יפה היא, איזה חיוך חם יש לה"); וריצ'רד אלישע אבשלום (31), אחיו הבכור של הרמן, שכבר הביע רצון להצטרף להרמן ולעלות לישראל. מאז הגילוי יוסי במסע להביא לאיחודם.

אהבה חדשה

במרכז הקליטה ברעננה חושף הרמן את הקעקועים שעל גופו, ובהם מגן דוד שמקועקע על חזהו ודגל ישראל על המותן הימני. בעברו היה מקעקע מקצועי, ובשנתיים האחרונות הקים חברת אבטחה קטנה בעיר קופקבנה. אחת מרגליו מגובסת ומונחת על סד, בהמשך יספר שהשבר הוא תוצאה של משחק כדורגל ששיחק עם החברים במרכז הקליטה.

שום דבר בתווי פניו לא חושף את התלאות שעבר בחייו. החברה שלו, אלכסנדרה (25), שעלתה לפני כשלושה חודשים מאוקראינה, לא מבינה מילה מבליל השפות שנזרקות מסביב - עברית, פורטוגזית ואנגלית, ובכל זאת, עומדת לצידו מחייכת. מדי פעם הם מתלטפים, מפגינים את אהבתם בת החודשיים. לצידנו אלכס המתורגמן, רופא צעיר שעלה אף הוא מברזיל.

הרמן עם חברתו אלכסנדרה. עלתה לפני כשלושה חודשים מאוקראינה // צילום: מרים צחי

עלייתו של הרמן לארץ היתה אמורה להיות משמחת, אבל לאחים נכונה הפתעה מתסכלת כשבמשרד הפנים ובסוכנות היהודית החלו להערים בדרכו קשיים, בלי לספק הסברים. בין השאר, נטען כי "אין ודאות באשר לזהותו של בן הזקונים והקשר שלו לישראל". 

יוסי: "אחרי שהשלטונות הערימו קשיים בפני העלייה של הרמן וזרקו אותי ממשרד למשרד, הבנתי שאין ברירה ושהדבר הכי פשוט זה לעשות בדיקות דנ"א". לדברי עו"ד מיקי שיפמן, שייצג את האחים בהליכים מול המדינה, "חוק השבות מעניק אזרחות לכל אדם שמוכיח כי הוא בנו או נכדו של יהודי, כך שלא היתה שום מניעה לאפשר לו להתאזרח. בלית ברירה, החלטנו לבקש בדיקות גנטיות".

הרמן שכנע את אביו לעשות את הבדיקה, בטענה שזה הדבר היחיד שיסייע לו לעלות לישראל. "החלום שלו היה לראות את הבן שלו עולה לארץ", אומר יוסי, "זה אבסורד, כי אני כבר מימשתי את המשאלה שלו בלי שהוא יידע.

"הרמן היה בחרדה מהבדיקה, כי הוא נקשר אלינו וחשש שתוצאות הדנ"א לא יתאימו. שניהם ניגשו לעשות את הבדיקות בקונסוליה בסאו פאולו. הם באו משני הקצוות של ברזיל - הרמן מריו דה ז'נירו, ואבא שלו מבלן, עיר ליד שפך האמזונס, שם הוא גר. אחרי שלושה חודשים קיבלנו את התשובות: 99.9 אחוז התאמה בין כולנו".

עו"ד שיפמן: "לאחר שבית המשפט למשפחה בתל אביב אישר את תוצאות הבדיקה הגנטית המשולשת, שמצביעות על כך שמדובר למעשה בשני בנים לאב משותף, משרד הפנים נאלץ לאשר את האזרחות של הרמן. ב־6 בספטמבר הוא עלה באופן רשמי לישראל". 

סוגר מעגלים בחייו

יוסי מראה לי את הצמיד הכהה שהוא ואחיו עונדים, שמסמל את האינסוף. "צריך לדעת לסגור מעגלים בחיים. ואת יודעת מה? יש לי צילום קעקוע של פיל בבית, ורק לו אני אתן לקעקע לי. זה יהיה על הכתף", הוא אומר ומחבק את אחיו.

יוסי נזכר באחת השיחות הראשונות שהיו להם, שבה שאל אותו הרמן על ישראל ועל החיים בה. האח מנסה להבין על מה מדובר, ויוסי כותב לו בפורטוגזית, באמצעות גוגל טרנסלייט: "אחי, זוכר ששאלת אותי אם האנשים בישראל עדיין רוכבים על גמלים?". שניהם צוחקים.

"המקום הראשון שלקחתי אותו אליו היה התצפית במגדלי עזריאלי, בערב", הוא מספר, "הראיתי לו את הנוף המדהים, עם התאורה מהבניינים ומהמכוניות, ואמרתי לו, 'זה נוף המדבר. הנה הגמלים, רואה?' למחרת לקחתי אותו לכותל להתפלל. המתוק הזה היה כל כך מאושר".

ומה אמא שלך אומרת על הקשר איתו?

"היא משוגעת עליו, והוא מחזיר לה אהבה גדולה. הוא כמו בן נוסף שלה, היא פשוט אימצה אותו. אמרה לי, 'איבדתי בן וקיבלתי בן'". 

"אם אני אספר לך את מה שעבר עלי בחיים ייקח לנו עשר שנים", פותח הרמן בחיוך, "אבא היה אדם קשוח, קשה. התנהג בסגנון מיליטריסטי. כשהייתי ילד, חיטטתי בניירות שלו כדי להבין עליו יותר דברים. ידעתי שיש לי אחים נוספים, כי גיליתי צילום בבית של וילהלם ושל נילי. שאלתי אותו מי הם, והוא סיפר לי שהם הילדים שלו, אבל שהם גרים עם משפחה אחרת.

"אף פעם לא גרנו במקום אחד. אבא החליף כל הזמן מקומות עבודה, וגרנו בערים שונות בברזיל. אמא ויתרה עלינו, אז אחי הגדול נשלח לפנימייה. את הקעקוע של המגן דוד עשיתי בגיל 10. כשאבא ראה את זה הוא כעס עלי כל כך, שחבט בי שוב ושוב.

"באותה תקופה, כשכבר היה בלתי נסבל לחיות בבית, עזבתי. נסעתי בטרמפים לריו דה ז'נירו. הפסקתי ללמוד. חייתי ברחובות, בקושי שרדתי. לאט־לאט התחלתי להשיג כל מיני עבודות מזדמנות. לימדו אותי לעשות קעקועים, והתחלתי להתעסק בזה".

"מזל שהוא לא הידרדר לחיי הפשע", מתערב יוסי, "החיים בברזיל מאוד קשים, זה לא נדיר לראות ילדים בני 10 מעשנים סמים או עובדים בזנות. בפאבֶלות של ברזיל מוכרים ילדים בגילאים הללו".

את החיפושים אחרי קרובי משפחתו התחיל בגיל 15. "הרגשתי בדידות וריקנות איומה. חיפשתי אחרי המשפחה באינטרנט. ניסיתי כמה שמות ולא הצלחתי, עד שעלה לי הרעיון לנסות את שם המשפחה ואן מורגן - וכך הצטלבו החיפושים שלי ושל בת דודה של יוסי. אחרת, אולי לעולם לא היינו זוכים להיפגש".

אבא שלך באמת היה צייד נאצים?

"הפושע הנאצי מנגלה חי ומת באזור שבו אבא גר בברזיל. בתקופה ההיא היו הרבה נאצים בדרום אמריקה, ואבא פחד לומר משהו על החיים שלו. הוא עשה דברים לא טובים בעברו וישב בכלא. יש סיפורים שהתרחשו בגרמניה, שרק אבא יודע מהם. אף אחד חוץ ממנו לא יודע מה היה שם באמת, אבל הוא לא היה רצוי שם".

מה הוא אמר על העלייה שלך לארץ?

"הוא מאוד גאה בי שאני פה, אבל הוא לא יבוא לפה". 

יוסי: "את קולטת שהוא אפילו לא אמר לי תודה על שהבאתי לפה את בן זקוניו? הנקמה יותר חשובה לו מהילדים שלו".

"בהתחלה חשבתי שיוסי הוא דוד ולא אח", אומר הרמן, "דיברתי עם אבא עליו, ואבא סיפר לי שהוא אח שלי אבל הוא לא נידב מידע נוסף. בכל פעם שנודעו לי פרטים על המשפחה, או שגיליתי אח כזה או אחר - הייתי מייד מתקשר לאבא ומעדכן אותו, אבל הוא המשיך לא לנדב מידע. הוא בחר להתגונן בשתיקה ולהצטנף בעצמו".

עו"ד מיקי שיפמן // צילום: דורון לצטר

שלושה חודשים אחרי שנוצר הקשר עם הרמן ערך יוסי, בתיווכו של הרמן, שיחת סקייפ ראשונה עם אביו. "ראיתי אותו על צג המחשב, בן 85. פנסיונר, קצת נכה, קצת חולה, בסוף החיים שלו. מדבר עברית רהוטה. המחשבה הראשונה שעלתה לי היתה, 'הוא הכי דומה לי. אני יכול לראות את עצמי איך אני אהיה עוד 30 שנה'. זה היה מפחיד.

"אני מתחיל לדבר איתו, שומע אותו ומשתגע. שאלתי אותו איך הוא היה יכול לעשות לנו דבר כזה, לא לרצות להכיר בנו. הוא אמר בישירות, 'הקדשתי את כל חיי לתפוס את הנאצים. זו המהות של חיי. נקמה - זו המטרה שלי בחיים. הילדים לא עניינו אותי, גם לא המשפחה. רק הייעוד'. 

"זו היתה שיחה רוויה בהרבה כעס. למרות שאני בעצמי אב לילד בוגר, הרגשתי כמו הילד הקטן ההוא שננטש על ידי אבא שלו, חסר אונים. שאלתי אותו למה הוא לא ניסה ליצור איתי קשר כל השנים. הוא אמר, 'ידעתי שאתה חולה מאוד וחשבתי שאתה מת'.

"את מבינה? התשובה הזו באה אחרי שאני מחפש אותו 55 שנה, בעקשנות מטורפת. רק לפני שנתיים גיליתי הכל, והבן אדם לא טרח אפילו לנסות למצוא אותי, לראות מה איתי. כל השיחה ניסיתי לקבל תשובות הגיוניות ולא קיבלתי. לכן המשכתי להטיח בו, 'איזה מין אבא אתה? איפה היית? איזה אבא עושה דבר כזה לילד שלו?' ושום דבר. הבן אדם לא מתרגש. לא מביע חרטה. לא לוקח אחריות. הוא רק חזר ואמר, 'חשבתי שאתה מת'.

"את יודעת מה מצחיק? כציוני נלהב, החלום שלו היה שילדיו יעלו לישראל. ודווקא אני, התינוק הפג שהוא זרק אותו הכי רחוק שאפשר ממנו, דווקא אני זה שהעלה את בן הזקונים שלו ונתן פתח לכולם. לכל האחים שלי.

"זו היתה השיחה הראשונה ואמא השתתפה בה. בשיחות שאחרי אמא שלי ישבה בצד ושמעה, בלי שהוא יידע, אבל היה חשוב לה לאמת את הדברים כל הזמן. היא גם זו שזיהתה אותו כבר בשיחה הראשונה, ועל סמך זה המשכנו הלאה להליך המשפטי".

מה היא הרגישה?

"היה קשה לה מאוד. להסתכל בגיל 76 על מישהו שהיא לא ראתה 55 שנה ולשמוע את הצד שלו בסיפור בלי לקבל אף תשובה - זה מטורף. שום הסבר, שום מילה חמה, שום התנצלות, שום דבר שיראה לי שהוא מרגיש שהוא חשב עלי. בכל זאת, אני בנו בכורו. זה פשוט להשתגע. לא נתפס. 

"בשיחה הראשונה אמא נכנסה איתו לוויכוח. היא כעסה עליו כל כך שלא יכלה להמשיך בשיחה. זו היתה הפעם היחידה שהיא דיברה איתו, וגם אז בקושי. זה גרם לה לצער גדול. אמא עשתה עלייה, ומבחינתה, סיפור ברזיל נגמר. היא התנתקה, ומעולם לא חזרה לשם".

"ראיתי מולי קשיש אומלל"

"מבחינתי, הסיפור הזה לא שייך לי", אומרת האמא, נחמה, "קברתי את הסיפור ההוא והתחלתי חיים חדשים. הייתי צעירה בת 17 והוא היה בן 25, גבר יפה ושרמנטי, אבל עזבתי אותו מהר מאוד. הוא ניתק אותי מהוריי ולקח אותי לגור ליד האמזונס. עבדתי קשה בבית הספר היהודי בתור מורה לעברית, כשהוא בקושי הביא פרנסה הביתה. הוא היה קנאי אובססיבי, אי אפשר לחיות עם גבר כזה. בשיחה שלנו אמרתי לו, 'אני מאוד מאושרת ממה שעשיתי. מספיק לראות את החיים שאני בניתי, ואיזה חיים אתה בנית'. הבן אדם היה זר לי. ראיתי מולי קשיש אומלל".

על המרדפים אחר הנאצים היא אומרת: "חיינו בהתחלה כזוג צעיר שרוצה לבנות יחד משפחה, בלי סיפורי נאצים ברקע או נקמות. אבל מהר מאוד גיליתי מציאות אחרת. מאוחר יותר הבנתי שהיו לו זהויות כפולות, ולא ידעתי מה הן. במבט לאחור, נזכרתי שיום אחד הוא נעלם לשבועיים לאמזונס. לא הבנתי למה".

יוסי: "לימים התברר שאבא היה עם הרבה נשים. חוץ מאמא, אף אחת מהן לא היתה יהודייה. התברר שהיו לו עשרות דרכונים. הוא החליף ים של זהויות. עד היום, עשרות שנים אחרי שהמלחמה נגמרה - עדיין יש לו פחד כשאנחנו מדברים בטלפון. אני ממש יכול לחוש את זה. זה אמיתי מבחינתו".

ממה הוא חושש?

"הוא מפחד שהברזילאים מאזינים לו לשיחות הטלפון, נזהר במה שהוא אומר, מדבר בקול שקט. יש לו פחד חזק מערבים ומנאצים שינקמו בו ויחסלו אותו. הוא איש קשיש, בודד ורדוף.

"מה שהכי צרם לי זה שהוא אמר שהוא הקדיש את חייו ללכוד נאצים בגלל מה שעשו לו ולמשפחה שלו בזמן המלחמה. אחר כך סיפר לי על אנשים גדולים שהכיר בישראל, שידעו על פועלו. הוא אמר לי, 'אם בגין היה חי, הוא היה מזמין אותי לישראל'. אין לי רצון וחשק לראות אותו, גם אם אלו ימיו האחרונים".

לדבריו, אחר כך היו שיחות בודדות עם אביו, כולן באותו הנוסח - עד שהן פסקו.

הרמן ויוסי. "הרמן ואני חולמים לקפוץ יחד ללוס אנג'לס לפגוש את אחותנו נילי"  // צילום: מרים צחי

למחרת, יום שישי. יוסי עם אמא נחמה בדרך למרכז הקליטה, עם סלים גדושים במאכלים הפורטוגזיים שהרמן אוהב. "מאז שהוא שבר את הרגל אנחנו פה אצלו, שירגיש קצת משפחה", אומרת נחמה בחיוך רווי נחת.

"איך שאת רואה את אמא, ככה, מחייכת - את יודעת כמה משברים היא עברה? להסתכל עליה ולהתחשל", אומר יוסי. בשנתיים האחרונות חלתה האם בסרטן השד ועברה הקרנות. "היא נלחמה כמו לביאה עקשנית", מעיד יוסי, "כעת היא מתנדבת פעמיים בשבוע בחנות של ויצו בגבעתיים. היא פעילה. לרגע אחד לא בבית. נפשה נקשרה בנפשו של הרמן. היא רוצה לפצות אותו על התקופות בחיים שלא היה לו מה לאכול, לצד החינוך של אב ניצול שואה, לא להשאיר אוכל בצלחת. הקוטביות הזו הביאה אותו לרגעים חשוכים. אבל זה מאחורינו. הוא פה, והכל יהיה בסדר. 

"הרמן ואני חולמים לקפוץ יחד ללוס אנג'לס לפגוש את אחותנו נילי. אין בי אשליות. ייקח הרבה זמן עד שאצליח ללכד את כולם ולסיים את הסאגה המשפחתית הזאת בהפי אנד. מבחינתי, זו משימת חיים. אבא - זה עניין אחר. הוא הוציא את עצמו מאיתנו. מבחינתי, הוא לא אבא שלי. הוא סתם אדם זר".

רגע לפני שאנחנו נפרדים מתקבלת הודעה בסלולרי שלו, והוא מקריא לי אותה בדמעות. "I love you, big brother", כותבת לו אחותו, ומודה לו שהציל את חייו של אחיהם המשותף. "זו השליחות של החיים שלי", הוא אומר, ומנסה להסתיר את הדמעות.

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו