הנערה שכתבה ספר אימה

"בסביבות היום השמונים אדם הגיע. אכלתי פרוסת לחם ושלושה תפוחים. זכיתי לבעיטה בבטן כי זללתי בגסות, והוא עזב אותי לגסוס עם ספרים שכבר קראתי. יום למחרת היה כמעט זהה, וכך גם ההוא שאחריו. הרגשתי חסרת אונים וחסרת שפיות, עד שהפנמתי כמה השעה, היום או השבוע לא משנים דבר. כל עוד אני פה, כלום לא משנה" (מתוך הספר "כלואה", הוצאת קוראים).

דורון עוז מניח את הספר על השולחן ומביט בתמונת הנערה שעל הכריכה. הוא מתעכב על כל פרט בתמונה. העיניים הכהות, הפנים העדינות והיד השחורה המונחת על הכתף. מראה הנערה שם שונה כל כך מזה של בתו בת ה־18, המספרת בספר הביכורים שלה על נערה בת 16 שנחטפת, נכלאת ועוברת מסכת עינויים על ידי בחור בן גילה. והתמונה הזו שעל הכריכה, של נערה אחרת, עוזרת לו להיזכר שזו לא בתו שם, כלואה בבקתה, אלא רק פרי דמיונה.

"כשקראתי את הספר הייתי צריך לעצור כמה פעמים כדי להסתכל שוב ושוב על התמונה, להבין שזו לא הבת שלי, אלא דמות פיקטיבית שהיא יצרה. זה ספר מקפיא, וכהורה, אתה יודע שהבת שלך כתבה אותו, ורוצה להיות בטוח במאת האחוזים שהיא לא עברה שום דבר ממה שהגיבורה שלה מישל עברה. 

"לקח לי זמן להבין שהיא כאילו לקחה את האופי שלה והקצינה אותו ברמות, כמו קריקטורה, כדי לבחון את גבולות הנפש שלה, לראות את יכולת ההתמודדות שלה מהצד. התיאורים שלה מאוד קשים, מאוד כואבים, ובעצם יש פה מסע נפשי של נערה המבוססת על דמותה של הבת שלך, והיא עוברת משהו עם עצמה דרך כתיבה על מישהי אחרת".

קווי דמיון דקים מחברים בין ליאור ל"מישהי האחרת". הן בערך בנות אותו הגיל, שתיהן נחבאות אל הכלים, מסתפקות בחָברה או שתיים, ומשתדלות לא להתבלט יותר מדי. גם עולם התוכן העוטף את הסיפור, הלימודים בתיכון, מסיבות כיתה, ומאוחר יותר הגיוס לצבא, זהה לעולם התוכן שמעסיק את ליאור בימים אלה. אבל בעוד שליאור היתה מאז ומתמיד בטוחה ומוגנת בביתה ועם משפחתה, מישל עוברת מסע ייסורים עמוק שנמשך כשנה, שבמהלכו היא לומדת להכיר את עצמה מחדש ונלחמת על שפיותה. 

על פני 350 עמודים שופכת ליאור את המחשבות הכי כמוסות של מישל. מתמללת לפרטי פרטים את תחושות הכאב וההשפלה שהיא חווה כשהחוטף שלה - אדם - מכה ומרעיב אותה, מתעלל בה מינית ונפשית. מוליכה את הקורא בין הקירות הרעועים של הבקתה המלוכלכת שבה נכלאת מישל, מתארת את הגוף שהפך לשדוף לאחר שבמשך שבועות ניזון בעיקר מתפוחים, ואת הסימנים הכחולים והסגולים שנותרו לאחר שאדם הפליא בה את מכותיו. 

"הסתכלתי על עצמי", אומרת מישל בספר, "הייתי שלד רפוי שנח על מזרן מטונף. הידיים שלי היו אמיתיות מספיק כדי לנחם את הראש הכואב שלי ולשפשף את מצחי הבוער... האור השורר בבקתה מעומעם וחלוש מכדי שאוכל לבחון את גופי בבהירות, אבל באותו רגע הצלחתי לראות הכל. והזדעזעתי מעצמי". 

קשה להבין איך הנערה העדינה והשקטה שיושבת מולי יצרה במוחה אירועים כל כך קשים ופוגעניים, שמישל חווה על בסיס כמעט יומיומי. אבל מבחינתה של ליאור, התיאורים הקשים הם רק תפאורה למסע עמוק ורגשי יותר שדמותה של מישל עוברת. "מה שרציתי לעשות זה בעיקר לחפור באישיות שלה, להעביר אותה מסע מסוים, והדברים הכואבים שהיא עוברת תוך כדי המסע הם רק פרובוקציות", היא מדגישה. פרובוקציות קשות, לא קלות לקריאה, והכל נכתב כשליאור עוד היתה תלמידת תיכון. 

"משלא יכולתי לצפות אם אדם יופיע ביום למחרת או לא, העדפתי לשמור חצי מהכריך. לא הייתי כל כך רעבה לאחר מכן, כיוון שלעסתי לאט עד כאב, אך נבהלתי כשהפנמתי את העובדה שאני מתקיימת על פחות מארוחה וחצי ליום" (מתוך הספר).

ליאור נערה יפה. גזרתה דקיקה, שיערה הארוך מונח ברכות על כתפיה. טון הדיבור הרך והעדין כמעט נעלם כשהיא מדברת על חייה, אבל הופך חד ומהיר כשהיא מדברת על מישל, זו שנוצרה בצלמה אבל שונה ממנה כל כך. 

נערה כישרונית. בזמנה החופשי היא משתעשעת בשרטוט דמויות בעיפרון ובנגינה ביוקלילי. את הציורים היא מחביאה במגירת השולחן, אולי יום אחד תחליט להציג גם אותם באופן פומבי. היוקלילי מונח בתיקו בחדר הנגינה שבבית, שם נמצאים גם האורגן, הכינור והגיטרה, שעליהם ניגנה לאורך השנים.

יש לה אח, איתמר, שצעיר ממנה בחמש שנים. אמה, ורדית (42), היא בעלת מאפייה ובית קפה, שכתבה בעבר כמה ספרים בתחום הבישול והאפייה. אביה דורון (52) הוא בעל חברת "מדיה ספורט" - חברה לפרסום, לשיתופי פעולה עסקיים ולחסויות בספורט הישראלי. גם הוא עוסק באמנות בזמנו הפנוי, וציורי השמן שלו מעטרים את קירות ביתם שבתל אביב.

דורון עוז וליאור בילדותה. "זה ספר מקפיא", הוא אומר

את חייה מנהלת ליאור לפי סדר יום קבוע. מתחילה את היום בשבע בבוקר עם צלצול השעון המעורר, מסיימת אותו בין 22:30 ל־23:00, אחרי זמן צפייה בטלוויזיה. מתכננת מראש מתי תאכל, מתי תצייר או תכתוב, מתי תתאמן. ארבע פעמים ביום היא מוציאה את הכלב ביסקיט לטיול, זמן משותף של רגיעה לשניהם. 

"אני צריכה את השגרה הזו", היא מחייכת. "אם זה יזוז אני אלָחץ, אז אני לא זזה מלוח זמנים. לקח לי זמן להבין מה טוב בשבילי, גם אם זה בא על חשבון חופשה עם המשפחה, שאליה אני לא יכולה לצאת כי זה שובר שגרה. בבית הספר היה לי קצת יותר קשה, כי מישהו אחר קבע לי מה אני עושה ומתי, לא אני. אבל בסך הכל הסתדרתי טוב". 

בשנה שעברה סיימה את לימודיה בתיכון אליאנס בתל אביב, ולאחרונה סיימה את לימודי הפסיכומטרי. לאחר ששוחררה מהשירות הצבאי בגלל מחלה, החליטה למלא את זמנה בכתיבת שני הספרים הנוספים, שעליהם הוחתמה בהוצאת סטימצקי. בהמשך, היא מקווה, תוכל להתנדב ולתרום למדינה באופן עצמאי. 

+   +   +

כבר בתור ילדה ציירה סיפורי הרפתקאות מצחיקים, ושיתפה בתוכן רק את משפחתה. "אני מאוד אוהבת לכתוב סיפורים, להוציא אל הכתב דברים שעוברים לי בראש", היא אומרת. "גם את הסיפור על מישל התחלתי כסיפור קצר, וכשהוא נהיה ממש ארוך החלטתי לפתח אותו, לנסות להפוך אותו לספר".

במשך כשמונה חודשים, במהלך 2016, כתבה את סיפורה הקשה של מישל. דמות חסרת ביטחון שתמיד ראתה את עצמה כקורבן עד שהגיע בן הזוג, אדם, והפך אותה לכזו באמת. לאורך הספר מישל עוברת תהליך שבמהלכו היא לומדת להשלים עם האופי שלה, על כל גווניו הטובים והרעים. 

כך, למשל, מתארת מישל בספר: "אדם לקח ממני כמעט הכל. את המשפחה שלי, החיים שלי, התכונות והאופי שהיו לי. אבל דבר אחד השאיר: את השם שלי. התפלאתי שאותו הוא לא לקח. בדרך כלל, כשמישהו חפץ להפגין שליטה, הוא מעניק שם לכפוף לו, וכך למעשה מוכיח שהוא מעליו. אבל אדם מעולם לא פועל לפי שיטות רגילות. הוא אולי הניח לי לשמור בסוד את הזהות שלי, אבל למעשה רק גרם לי לנבור בה עד שלא רציתי אותה יותר". 

ליאור מזדקפת. מנסה להסביר איך הביאה את מישל שלה למצבים קשים כאלו. "התחלתי בסיפור סתמי על נערה שעוברת משהו קשה, ותוך כדי כתיבה התחלתי לעשות ניסויים על הדמות, לראות איך היא מתמודדת עם כל מיני מצבי קיצון. רציתי לנתח אותה פסיכולוגית בצורה הכי עמוקה שאפשר. 

"התכונות שלי היו הבסיס לדמות שלה, אבל אנחנו מאוד שונות. שתינו עסוקות מאוד ב'אני', שתינו רוצות להיות טובות יותר ממה שאנחנו ולרצות אחרים. לשתינו יש תלות מסוימת באחרים, בעיקר במצבים שאנחנו לא מתמצאות בהם, כמו בחברה. אבל אני ממש לא משווה את עצמי אליה. מישל לוקחת את התכונות הבסיסיות האלו למקום אחר ממני. 

"למשל, היא יודעת שמגיע לה שיהיה לה טוב. יש לה קצת הערכה עצמית, מה שלי חסר. לא תמיד אני חושבת שמגיעים לי דברים טובים. לוקח לי זמן לבנות את הביטחון שלי, אבל אני יודעת שאם הייתי נותנת לפרפקציוניזם שלי להשפיע, לא הייתי עושה שום דבר בחיים. לא הייתי קמה מהמיטה בכלל. ומישל לא כזאת. 

"מישל גם לא ממש יכולה לשלוט בעצמה, ואני אוהבת שיש לי שליטה. היא פאסיב־אגרסיב, יש לה המון כעסים על עצמה ועל המצב, והיא מוציאה אותם על מי שאפשר. לי אין כעסים כאלו, ואני גם לא מוציאה אותם על הסביבה. היא מאוד רגישה ופגיעה ולוקחת הכל באופן אישי. ואני מנסה להסתכל על דברים בצורה אובייקטיבית, להפריד את עצמי מהסיטואציה. 

"בעיקר אני חושבת שמה שמייחד את מישל הוא שהיא אמיצה מצד אחד ומפוחדת מצד שני. עוברת דברים משפילים ממש, אבל מוכנה להודות בהם בפני כל אחד. יש לדעתי משהו מיוחד בזה שהיא כל כך רצתה להיות אמיצה לאורך כל הספר, אבל לא ממש מצליחה. היא כועסת על עצמה, על כל מיני פעמים שיש לה הזדמנויות להציל את עצמה, אבל הפחד מונע ממנה לעשות את זה".

האימפולסיביות שלה, כך מתואר בספר, לא עוברת בשתיקה. כך, למשל, תיארה זאת ליאור: "'אני רעבה!' הגברתי את הקול בביטחון שהגיע משום מקום. כנראה הרעב עזר לי להביע את רצונותיי. אך עם הטעות שלי הגיע גם העונש. גב ידו של אדם הוטחה בלחיי ויכולתי להרגיש אותה פועמת". 

גם האומץ הבדוי שלה מתואר בחוכמה. למשל, כשניסתה לעמוד מול אדם לאחר שזרק לה שטר לכאורה בתמורה לסיפוק מיני: "'אני לא שפחת המין שלך', עמדתי בידיים שלובות ובהבעה כעוסה שקיבלה את פניו בשנייה שאדם נכנס פנימה. זרקתי לעברו את השטר המקומט שנשמר בשקית הזבל, ובה בעת הבהרתי לשנינו שהמחאה הקטנה שלי מעוררת רחמים הרבה יותר מהתייחסות רצינית. 

"'אה כן?' הוא אמר בחיוך משועשע. כנראה הכין את עצמו לשים אותי ללעג. 'אז מה את?' אמר בגיחוך וטרק את הדלת מאחוריו. 

"הוא התקיל אותי. מה אני באמת?"

+   +   +

במארס השנה, בסיוע הוריה, החליטה ליאור להוציא את הספר לאור. היא הגישה את כתב היד לאבנר פחימה, הבעלים של הוצאת "קוראים" ומבעלי סטימצקי, וחיכתה לתשובה. חודש אחר כך הגיעה התשובה החיובית מההוצאה. 

"כשהתקשרו להגיד לנו שבהוצאה ממש אהבו את הספר, כולם סביבי ממש שמחו ואני עמדתי סתם כמו בול עץ, לא ידעתי מה זה אומר", היא נזכרת. "לא האמנתי שמישהו ייקח את הספר הזה. אני לא חושבת שממש הפנמתי את זה שאנשים קוראים משהו שאני כתבתי. עד עכשיו אני לא חושבת שהפנמתי את ההצלחה של הספר, אולי כסוג של הדחקה. אם הייתי מפנימה את כל מה שקורה בדרך, מבינה כמה השפעה יש לזה על הסביבה שלי, אולי לא הייתי עושה כלום מרוב לחץ.

"גם לא היתה לי בעיה שיערכו אותו, רק את הסוף ביקשתי להשאיר. יש לו סוף מפתיע, יש שיגידו מבאס, וגם העורך חשב לעשות לו סוף אחר, אבל לי היה חשוב שהוא יישאר כמו שהוא".

ליאור ו"כלואה". "מה שרציתי בעיקר לעשות זה לחפור באישיות שלה, להעביר אותה מסע מסוים"  //  צילום: יהושע יוסף

באוגוסט האחרון יצא הספר לחנויות. ליאור, באופיה המסוגר, לא רצה לחנויות לראות אותו. גם כשנתקלה בו במקרה, אחרי כמה ימים כשיצאה עם חברה, הסתירה את ההתרגשות.

"רציתי להתחבא וללכת", היא אומרת, "אבל היא ממש התלהבה ורצתה לראות אותו. זה מצחיק, כי אני רציתי להוציא ספר, לפרסם את הסיפור הזה, אבל כשזה קרה הייתי מאוד נבוכה. יש משהו מביך בלחשוף משהו אישי כל כך. מבחינתי רק כתבתי סיפור, וקיבלתי המון תמיכה כדי להוציא אותו".

"רק" לכתוב זה הדבר העיקרי כשמוציאים ספר.

"כן, אבל אני מעדיפה שפחות יידעו מי אני ומה עשיתי, ויותר יתוודעו לסיפור של מישל. החברות שלי, למשל, יודעות שכתבתי ספר ומפרגנות, אבל לא הייתי רוצה שהן יקראו אותו, כי הוא אישי מאוד. זה מביך. גם כשאבא שלי קרא, זה היה לי מאוד מביך".

התגובות משנות לך?

"חברים של ההורים שלי כתבו להם שהם מאוד אהבו, וזה מספיק לי. הייתי בטוחה שאנשים יחשבו שזה מוזר ושונה, כי זה לא נוח לקרוא על דמות ראשית שקשה להזדהות עם הדברים שהיא עושה ועוברת. 

"המטרה העיקרית שלי היתה לטשטש את ההבדל בין טוב לרע, שלא יהיה ברור כמה היא טובה או רעה. שמצד אחד היא חטופה, מצד שני היא עושה דברים דווקא, להכעיס. למשל, כשהיא שמעה בנות מדברות עליה בשירותים ויצאה כדי שהן יראו אותה ויידעו שהיא שמעה.

"הצגתי בה גם דברים שהם לא ממש נורמליים, שהיא לא יודעת אם היא שונאת את החוטף שלה או אוהבת אותו. שהיא מנסה למצוא בו נחמה, למרות שהוא הוביל אותה למצב כזה. שהיא מתנשאת מעליו, חושבת שהיא יודעת איך הוא מתנהל, כשבעצם אין לה באמת שליטה על כלום. קורבן שרק חיכתה להפוך לכזו. 

"ניסיתי לגרום לאי נוחות מסוימת אצל הקורא, לא בגלל הפרובוקציות שיש בספר אלא גם בגלל התכונות הפחות טובות שיש למישל, המעשים הלא טובים שהיא עשתה להורים שלה או לחברות, דברים שלרוב לא רוצים לדעת על קורבנות. 

"את לא רוצה לדעת שהקורבן שלך יכול להיות רע, זה מפריע לתחושות הרחמים עליו. ניסיתי גם להנמיך את הפרובוקציות שבספר ולהפוך אותן למשהו שאומרים כבדרך אגב, תחושה של 'אה, כן, גם נשברה לה הרגל', ואז אפשר להתמקד יותר במחשבות שלה".

עשית תחקיר כלשהו בזמן הכתיבה? 

"קראתי קצת במהלך הכתיבה בוויקיפדיה על חטיפות, כדי לדעת קצת יותר מה אפשר לעבור בסיטואציות כאלו. אבל הרעיון הכללי שלי היה להכיר את המקומות האפלים של הנפש. לשים את הדמות בנקודת קיצון ולראות מה קורה לה, לא רק מבחינה פיזית. ודווקא היה לי קל לעשות את החיפוש הזה בנפש שלה, כי אני עושה את זה בעצמי הרבה פעמים.

"יצא שעשיתי מעין מחקר עצמי בכתיבה. ניסיתי לחשוב איך אני הייתי מתנהגת בכל מיני מצבים חברתיים שמישל עברה, כמו ריב עם חברות. לי יש שתי חברות טובות, וזה מספיק לי. היא בעצמה גם לא מסתדרת בחברה. ניסיתי, ועדיין לא סיימתי, לנתח כמה שיותר לעומק את האופי שלי, ודרכו לעצב את מישל. אבל במציאות אני לא הייתי מגיבה כמוה לאף סיטואציה כי היא פועלת לפי הרגש שלה, ואני תמיד מעדיפה לתכנן מראש את כל מה שאני עושה. 

"בזמן שכתבתי את הספר לא ממש חשבתי על הקשיים שהיא עוברת, אלא ניסיתי פשוט לדחוף אותה למקומות קיצוניים. כנראה שנסחפתי. כשכתבתי שהיא נאנסה, רציתי לגרום לזה להישמע כמו אירוע יומיומי, משהו שהיא עוברת כל הזמן, וזה עוד יותר נורא שהיא משלימה עם דבר כזה כאירוע שגרתי. 

"רק כשהתחלתי לקרוא את הספר, אחרי שהוא כבר היה ערוך לגמרי, ריחמתי על מישל. רק אז הבנתי איזה דברים קיצוניים עשיתי לה, אפילו לא שמתי לב. כמעט פחדתי כבר שזה ייראה מגוחך מדי, לא אמין, כי היא באמת עוברת דברים מטורפים. אבל אני לא מתרכזת בדברים שהיא עוברת אלא במסע שהיא עוברת, בהתפתחות הפסיכולוגית שלה, שנותנת לספר עוד אפקט.

"היה חשוב לי לפרסם את הסיפור הזה בעיקר כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, שאני לא כזו סגורה", היא מחייכת בביישנות. "כתיבת ספר זה כמעט אנונימי, אנשים לא ינטרו לי טינה או יכעסו עלי ברחוב אם לא יאהבו את מה שכתבתי". 

אילו ספרים את אוהבת?

"ספרים שאהבתי במיוחד הם 'הוא חזר' של טימור ורמש, וכל מיני ספרי פשע, כמו 'נוסעת ללא מלווה' של סמואל ביורק ו'המהפנט' של לארס קפלר. בסרטים אני אוהבת מותחנים פסיכולוגיים (האהוב עלי הוא 'התפוז המכני'), וגם את סרטי האנימציה של הייאו מיאזאקי, אבל לא נראה לי שמשהו ממה שקראתי או ראיתי השפיע עלי".

את אוהבת את מישל?

"שאלה קשה. אני אוהבת אותה בכל הקטעים שבהם היא לא מזכירה לי את עצמי. לא משנה אם היא תהיה טיפשה או מרושעת, כל עוד היא לא תהיה יותר מדי כמוני, אני אוהָב אותה. אבל בעיקר אני מרחמת עליה".

מה עם ספר המשך?

"לא יהיה ספר המשך, אבל החתימו אותי על כתיבת שני ספרים נוספים. הרבה יותר קשה לי לכתוב אותם, כי הם לגמרי למבוגרים. את הספר הראשון היה לי די קל לכתוב, כי הוא נכתב בגוף ראשון של נערה, כמוני, והולך למקום פסיכולוגי, שאישית קל לי ללכת אליו.

"אבל הספר השני הוא ספר היסטורי. אמנם אני בחרתי את הנושא הזה, אבל יותר קשה לי איתו. זה ספר על אדם מבוגר שנכתב בגוף שני, הרבה יותר מסובך לי, אבל אני מתקדמת איתו". 

היא לא פעילה במדיות החברתיות. "זה פחות מעניין אותי, אני לא צריכה את ההתעסקות הזאת במי עשה מה ואיפה ואיך. אבל כשאת חושבת על זה, יש משהו מאוד יפה בלראות את הילדים לומדים מהר איך לנצל את הטכנולוגיה כדי להתקדם. אני מאוד אוהבת את הדור שלי.

"למרות זאת, אני לא חושבת שהספר מיועד לבני הגיל שלי, אלא אולי קצת יותר בוגרים. אולי הדברים שמישל עוברת באמת קצת קיצוניים וקשים לבני נוער, אבל הספר מתאים לכל מי שיכול להזדהות איתו, להבין אותו". √

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו