הצד השני של הביטקוין

"אז מה אתה אומר?" שאלה אותי בחיוך המוכרת בחנות המשקפיים, עיניה הגדולות מביטות בי בציפייה מתוחה. לרגע המכריע הזה הגעתי אחרי שבסך הכל נכנסתי כדי לרכוש משקפי שמש חדשים במקום אלו שאיבדתי. וכשאני אומר איבדתי, אני מתכוון התיישבתי עליהם.

המוכרת החייכנית הסבירה לי שלכבוד סוף העונה (איזו עונה בדיוק מסתיימת בדצמבר?) יש אצלם עכשיו מבצע. זוג ראשון ב־20 אחוז הנחה, אבל זוג שני ב־50 אחוז הנחה, כלומר חצי מחיר, וכדאי לי ללכת על זה. זרמתי. גם כי אני באמת שומר על משקפי שמש פחות טוב מאיך שרון קופמן שומר על קור רוח, וגם כי רציתי כבר לסיים, לשלם ולהמשיך את היום שלי.

אבל אז, בעודי מתלבט מה יהיה זוג המשקפיים הנוסף שאבחר (כלומר, איזה צבע הכי יתאים לי לאבד בעוד שבועיים), המוכרת המיומנת הנחיתה את החבטה המנצחת: זוג משקפיים שלישי ב־70 אחוז הנחה. "תחשוב על זה, במחיר של פחות מזוג משקפיים אחד יהיו לך שלושה משקפיים ממש טובים! זאת הצעה ממש משתלמת. אז מה אתה אומר?"

הרגשתי זיעה קרה זוחלת במורד הצווארון שלי, כמו בכל פעם שאני נדרש ל"החלטה כלכלית" כזו. אני כל כך לא טוב בזה, שתמיד אני מרגיש שהבחירה שלי היא בין לצאת פראייר ללצאת דביל.

"אעשה סיבוב ואחשוב על זה קצת", השבתי למוכרת המאוכזבת, שנעצה בי מבט שמשמעותו: "אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים". כשיצאתי החוצה אל החבר שחיכה לי בחוץ וסיפרתי לו על ההצעה המשתלמת של המוכרת, הוא צחק צחוק גדול ומעליב.

• • •

ושתבינו, לא מדובר בסתם חבר. במקצועו, א' הוא יועץ השקעות מוכשר, או רואה חשבון מבריק, או יועץ מס. אני לא זוכר. אני רק יודע שזה משהו עם מספרים, ושהוא טוב בזה מאוד.

רוב הזמן הוא עסוק בהשקעות שלו, ותמיד כשאנחנו נפגשים יש מישהו שמחכה ממנו לתשובה. לפעמים זה "לך על זה בכל הכוח!", לפעמים "תגיד לו שבתנאים האלה הוא יכול לחפש את החברים שלו". אבל תמיד יש מישהו בצד השני, שעבורו מוצא פיו של א' הוא החיים עצמם.

אני, לעומת זאת, נצר לשושלת ארוכה של כישלונות כלכליים. והדוגמה הבולטת ביותר תהיה כנראה ההחלטה של סבא וסבתא שלי ז"ל לדחות בבוז הצעה לקנות מגרש בשטח נטוש שמוכר היום יותר כשכונה הנחשלת רמת אביב. אולי שמעתם עליה.

במקום זה, אגב, הם העדיפו להשקיע את כל מה שהיה להם במגרש באזור התעשייה של אזור. שטח חקלאי המוכר היום כגוש חלקה 4851/א', ולפי התוכנית העירונית, לא יופשר לבנייה גם כשנגור בחלל או כשישראל תעלה למונדיאל, המאוחר מביניהם.

לכן, כשא' מדבר עסקים, אני משתדל לשתות בצמא כל מילה, אף שברור לי שאני אשכח הכל עד שהבורסה תרד. או תעלה. או שניהם. לא יודע איך זה עובד.

אחרי שהסביר לי למה ההצעה של המוכרת משתלמת מאוד - בתנאי שאני המוכרת - אזרתי אומץ לשאול את ידידי הכלכלי שאלה נוספת, שהסתובבה לי בראש כבר שבוע.

• • •

"תגיד, מה אתה אומר על הביטקוין הזה? שווה להשקיע בזה? מה אומרים אצלכם?" שאלתי, תוך כדי שאני מנסה להישמע כאילו אני באמת יודע על מה אני מדבר.

פשוט בימים האחרונים לא היה אפשר שלא לשמוע על הצלחתו המסחררת של הקסם הווירטואלי הנוצץ ששבר את כל השיאים בדרך להפיכתו למטבע הלא־קיים הרווחי בכל הזמנים. עד כדי כך, שחשבתי לעצמי שאולי גם הדיוט כמוני יכול לטעום איזה פירור מהעוגה.

"הבעיה עם הביטקוין זה שהוא לא מטבע, הוא ספקולציה. לכאורה כולם מרוויחים, אבל בפועל אף אחד עוד לא ראה מזה דולר. אתה מבין?" שאל אותי א'.

ואני הנהנתי, תוך כדי שאני מחזיר לו מבט שמבהיר שמתמטית אני שתי הקבצות מתחת למה שהוא אמר עכשיו.

"אני אסביר לך את זה אחרת: נניח שיש לך תפוח שקנית בשקל אחד, ואז אני בא ומציע לך עבור התפוח 50 שקלים. חבר אחר נדלק גם הוא על התפוח ומציע לך תמורתו 70 שקלים, והשלישי מוכן לשלם אפילו 100. רק שבינתיים, אף אחד מאיתנו לא משלם, רק מציע. אז בעצם מה יש לך כרגע?" הוא שאל בטון של מורה ביסודי.

"חברים מוזרים עם פטיש קיצוני לפירות?" ניסיתי.

"לא, כרגע יש לך ספקולציה. יש לך מוצר שעל הנייר שווה סכום מסוים, אבל יכול להיות שכשיצטרכו באמת לשלם, הערך יירד, ויכול להיות גם שתגלה שלאף אחד מאלו שהציעו לך אין באמת את הסכום שהוא הציע. מבין?"

"לא ממש. אם אין להם, אז למה הם הציעו? לא אמרת שהם ממש אהבו את התפוח?" ניסיתי לעשות סדר בראש שלי, שהתמלא בארגזים של תפוחים ומטבעות.

"אתה יודע מה, לך על זה. תשקיע בביטקוין. יותר מזה, אני אחסוך לך את הטלפון לבנק, אני אקנה בשבילך את הביטקוין. מטבע אחד עולה 13 אלף שקלים. כמה תרצה?" שאל אותי א' בעניין מדומה.

"13 אלף? עזוב. שכח ששאלתי", השבתי.

ס' חייך חיוך של ניצחון.

"יודע מה? חכה רגע, אני כבר חוזר", אמרתי לו והסתובבתי.

"לאן אתה הולך?"

"לחנות המשקפיים, נראה לי שהציעו לי שם עסקה טובה שחבל על הזמן".