עידן המתכת

שתי סדרות ילדים שוברות את השוק בשנים האחרונות. הראשונה, החדשה יותר, היא "מפרץ ההרפתקאות". השנייה, שנעלמה ואז התקמבקה בענק בחודשיים האחרונים, היא "בייבלייד". אם השמות לא אומרים לכם כלום, זה בסדר, אבל אם הם אומרים לכם או לכן משהו, סימן שאתם מושקעים כספית בשני המותגים הללו בשווי של מטבע ביטקוין אחד, נכון לשער של אתמול.

מה גורם לסדרה להפוך ללהיט, למה דווקא אחת שחזרה אחרי הרבה שנים ואיך האנימציה היפנית (אנימה) מצליחה לחדור ללבבות הילדים במזרח התיכון. הלוואי שהיו לי את כל התשובות הללו, או אז סביר להניח שהייתי איש עשיר למדי. "בייבלייד" היא סדרת אנימה יפנית לילדים, שעלילתה עוסקת בסביבונים הנקראים בייבליידים. בסדרה לכל בליידר (מפעיל בייבלייד) יש בייבלייד משלו, עם צורה ייחודית. הבייבליידים עורכים ביניהם קרבות, והבלייד המנצח הוא זה שנשאר להסתובב אחרון. חנוכה אלטרנטיבי, אם תרצו. בחצי השנה האחרונה מדובר בדבר הלוהט ביותר במסכים של הזאטוטים, לאחר שעונת "עידן המתכת" עלתה לשידור. הסדרה, אגב, החלה את דרכה בשנת 2,000 עת רוב הילדים שצופים בה כעת אפילו לא היו פנטזיה. האמת היא שניסיתי לצפות ביותר מפרק אחד, והרגשתי שאני צריך לנוח. אגב, אותם המשפטים נכתבו בעבר על סדרה יפנית אחרת, "פוקימון", שאף היא חווה עדנה מחודשת ומרגשת למדי. 

סדרות ילדים הן כמובן עסק חמקמק למדי, והמרצ'נדייז של היום הם השקית למסירה של מחר. עם זאת, יש משהו מפעים בדרך שבה הדבר הזה תופס ילדים בכל נקודה על הפלנטה מבלי שהם בכלל צריכים גורם מתווך, כגון הורים או אפילו ההמצאה המוזרה הזו שנקראת אינטרנט. על אף ההתמכרות הנוראית למסכים באשר הם, יש בכך משהו מעודד שמזכיר תקופות אחרות, בעידן תמים יותר שבו בכלל לא ידעת שגם בקצה השני של העולם צופים באותה סדרה כמוך. ובכל זאת, אם כבר שפכתם כל כך הרבה כסף על כל המסחרה מסביב, לפחות שהילדים יעזבו רגע את המסך וילכו לשחק עם הסביבונים שלהם בחוץ.

 

הבנאליות של העצב

סערת המת': ארקנסו, ארה"ב, HOT ו־yes VOD 

הדוקומנטרי שלפנינו כמו מנחית מהלומה ניצחת על הצופה המודרני ומחזיר אותו למציאות העגומה. לאחר סדרות כגון "שובר שורות" או "נרקוס", שהאדירו את סוחרי הסמים, מגיעות 90 הדקות הללו, שמביאות את החצר האחורית והמזוהמת של דרום ארה"ב. הקריסטל מת', אותו סם קטלני שמועבר דרך מקסיקו הסמוכה לארקנסו, מחריב עיירה שלמה של מכורים כבר יותר מדור. הסרט לא מתיימר לשפוט אף אחד מהצדדים: לא את הנרקומנים שסוחרים בסם ומגדלים את ילדיהם כמכורים, לא את השוטרים שעושים את עבודתם ויודעים שמדובר בטיפה בים, ולא את המערכת האמריקנית שלא באמת מצליחה להילחם בתופעה. לכן הבנאליות של הסרט עושה את העבודה ומזעזעת את הצופה, היושב על הספה אלפי קילומטרים מההתרחשות שמופיעה לו על המסך. 

היוצרים, ברנט וקרייג רנאוד, הם נוכחים־נפקדים גם כשאל מול עדשת המצלמה שלהם גיבורי היצירה שלהם מאבדים את כל עולמם ואת אלו של הדורות הבאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו