אף שנדמה לי שאני עיתונאי המוסיקה היחיד שבילה עם מוש בן ארי במיטה, ועוד בתוך ואן בזמן נסיעה (הסבר יבוא בהמשך, תצטרכו לקרוא עד הסוף), אני לא באמת יודע מה קורה אצלו בתוך הראש. אני מאזין בהנאה רבה לאלבום החדש שלו "אנשום", שיצא לפני חודשים אחדים, ולגרסה המיוחדת שלו שיוצאת עכשיו לכבוד החג (עם בונוס של חמישה שירים בהופעה אינטימית), ומנסה להבין את הראש. שהרי בדרך כלל, דווקא אמנים שלא כל כך הולך להם עוצרים לרגע ועושים חשבון נפש, בודקים איך לצאת מהתקופה הרעה, ולעיתים מתוך המשבר צומח משהו חדש וטוב. הם לוקחים צ'אנס ועושים שינוי. ואילו אצל מוש בן ארי, עד כמה שנראה מבחוץ, הכל דווקא הולך, ולא סתם הולך אלא ממש רץ. אלבומיו האחרונים, "דרך", "מסע ומתן", ואלבום ההופעה הכפול, היו רבי מכר גדולים; ההופעות שלו היו מפוצצות קהל, וגם הביקורות על עבודתו בדרך כלל מצוינות (למעט כמה שמעדיפים להתייחס לראסטות ולא למוסיקה). נדמה שבקלות הוא יכול היה להמשיך מכוח האנרציה עוד ועוד, בלי לשנות דבר. אבל הנה, דווקא הוא מעז. לגעת בג'אז בן ארי כמעט בן 40, אחרי ארבעה אלבומים עם להקת "שבע" (שהכניסו את המוסיקה האתנית לתוך המיינסטרים) והופעות מצליחות בארץ ובחו"ל; בסוף עשור של פעילות סולו מצליחה שהביאה אותו מהשוליים השאנטיפיים אל מרכז המוסיקה הישראלית (כולל הוצאת שלושה אלבומי אולפן ועוד אחד כפול בהופעה חיה, שיתופי פעולה עם ברי סחרוף, דין דין אביב, "שוטי הנבואה", מוקי ופילוני, אביתר בנאי, ג'ורג' סמעאן, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד), ואחרי שרשם ברזומה השתתפות במופעים לזכרו של מאיר אריאל, במופע המחווה לאריק איינשטיין בפארק הירקון ובאלבום המחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך. אחרי כמעט 15 שנים של ריצה, הגיע הזמן שלו לעצור רגע, לקחת פסק זמן, לנשום נשימה עמוקה ולחשוב לאן הוא הולך הלאה. אמנם גם אלבומיו הקודמים של מוש שיקפו התפתחות והשתנות, אך "אנשום" הולך עוד צעד קדימה, או הצידה, ונותן יותר מבעבר ביטוי גם לאנרגיות אחרות, לצלילים חדשים, כולל נגיעות ג'אזיות וקצת אלקטרוניקה. הוא שר בעיקר שירי אהבה, מעט מחאה (הומלסים, ים המלח), בהגשה קולית עטופה בקולות רקע שלא נשמעו אצלו בעבר. יש באלבום הזה תחושה שהשיקול של "מה עשוי להצליח היום" ממש לא מעסיק אותו. בשיר הכי פחות כזה, "לרדת מהסוס" - שהוא אחד משני שירים שמזכירים מוסיקלית את ימי השאנטיפי שלו (השני נקרא "עם אחד") - מספק בן ארי הסבר מסוים: יש לי מחשבה והיא גונבת הרבה זמן משנתי, והיא הביאה חברות / הן לוחצות, משתוללות, מבלגנות כל לילה במוחי, ולא נראה שהן הולכות / ואז כשבא הבוקר ומציאות תואמת מחשבה / הכל עולה ביוקר, איכות חיים בשקל נמדדה / רוצה לרדת מהסוס עליו כולם רוכבים / רוצה לרדת מהכביש - כולם שם נפגעים / רוצה לצאת מהמשחק שבו אפ'חד לא יזכה / רוצה לרגע שישקוט, שהמוח יתנקה / הפרגון עזב והוא לקח איתו הרבה דברים טובים / ולא כל כך רוצה לחזור / ציניות, קנאה, צרות, פחדים / וזה נמכר טוב בשווקים / וגם בזול בסמטאות / ובן אדם נמדד טוב לפי משקל הכסף שבכיס / וחברים טובים שלראות אותך נופל רק מבקשים אחרית דבר אז, כאמור, אין לי מושג מה קורה אצלו בפנים ומדוע, לפחות בשיר הזה, יש גם תסכול מסוים. נדמה לי שמה שחשוב הוא שיצא למוש אלבום משובח שפותח לו הרבה אפשרויות להתפתחות, מחזרה אל מקורותיו הרוקיים, הדתיים והתימניים ועד המצאת עתידו האישי מחדש. אה, ומה עשיתי איתו במיטה? הנה הסיפור האמיתי: השנה היתה 2005 ובערוץ המוסיקה שודרה התוכנית "מה נשמע", שבה נפגשתי עם מוסיקאים לשיחה ולנגינה במקומות בעלי משמעות לחייהם וליצירתם. למוש בן ארי לא היה באותה תקופה בית קבוע במרכז הארץ, וכשלא היה יכול לחזור לביתו שבאמירים - נהג לישון במכונית מסחרית שהיה בה מטבחון זעיר ושהחלק האחורי שלה נתפס ברובו על ידי מיטה גדולה. שם ראיינתי אותו כל הדרך לגליל, ואפילו ניגנו ביחד, לייב, בתוך המיטה. היה כיף.
