תקיפה מדודה, תגובה מדודה

מבעד להצהרות הלוחמניות, נשמעה אתמול אנחת רווחה משני צדי הגבול ברצועה. ישראל והפלשתינים היו מרוצים מכך שתגובת הג'יהאד האסלאמי על פיצוץ המנהרה עברה באופן מינורי, ונמנעה ההסלמה ששני הצדדים לא רצו בה.

האירוע עצמו היה מחושב מאד, ומתוכנן מאד. בדיוק ביום ה־30 לתקיפת המנהרה, נורה מטח של מרגמות שכוונו רק למטרות צבאיות, כלומר כאלה שנחשבות "לגיטימיות" כחלק מהלחימה: מוצב צבאי, ומפעל אירעי שמספק בטון לעבודות הקמת המכשול החדש.

בג'יהאד קיוו מן הסתם לגבות מישראל מחיר בדמות נפגעים, אבל נשמרו שלא לעבור את הגבול - בלי לסכן אזרחים, בלי להשתמש באמצעי לחימה מתקדמים יותר שמחזיק הארגון, בלי פעולה שתחייב את ישראל לתגובה קשה. לכאורה, ההגדרה המתבקשת לירי סטטיסטי כזה היא לצאת ידי חובה, אבל מבחן התוצאה עלול לתעתע; לו היו, חלילה, הרוגים בתקיפה - ובעבר כבר נהרגו לא מעט ישראלים מירי מרגמות מעזה - היתה התגובה הישראלית חריפה בהרבה.

סביר שהפעולה המדודה הזאת קיבלה את אישורם של כל ראשי הארגון, לרבות ההנהגה הצבאית בדמשק. אפשר שהיא גם תואמה עם חמאס, כהכנה לתגובה הישראלית. מאז מבצע צוק איתן מקפידים שני הארגונים על תיאום, שכחלק ממנו קיבל הג'יהאד האסלאמי את אישור חמאס לחפור את המנהרה ההתקפית לשטח ישראל.

התיאום הזה עבד שעות נוספות בחודש האחרון. חמאס הפעיל לחץ אדיר על הג'יהאד להימנע מתגובה, ורשם לעצמו הצלחה לא מבוטלת. העובדה שהג'יהאד ספר עד 1,000 לפני שהגיב, ופעל מהראש ולא מהבטן, היא הוכחה לכך שהרציונל גבר הפעם על האמוציות ברצועה.

היו לכך שלוש סיבות נוספות: לחץ מצרי, תהליך הפיוס עם הפת"ח, ובעיקר - הרתעה ישראלית חזקה, ששוללת מהארגונים בעזה כל רצון להתגלגל מחדש ללחימה שתביא עוד חורבן על הרצועה.

כמו התקיפה, גם התגובה הישראלית היתה מדודה. ששה יעדים הותקפו אמנם - מחציתם של הג'יהאד שאחראי לירי, ומחציתם של חמאס שאחראי לנעשה ברצועה - אבל העובדה שלא דווח על נפגעים מעידה שישראל הקפידה שלא לדרדר את המצב גם מצידה.

משמעות הדבר היא שאם לא תהיה התפתחות בלתי צפויה, אירוע המנהרה הוא תיק סגור. בידי ישראל מוחזקות עדיין גופותיהם של 5 חופרים שנהרגו בפיצוץ המנהרה, אולם הפלשתינים לא מגלים כרגע עניין מיוחד לקבל אותן, לצערה המופגן של ישראל, שקיוותה כי הן יסייעו בהחזרת גופותיהם של חללי צוק איתן הדר גולדין ואורון שאול.

ובכל זאת, הערת אזהרה מתחייבת: המצב בעזה רע מאוד. אם שיחות הפיוס יקרסו, כמצופה, לא ייוותר לאזרחי הרצועה אפילו זיק של תקווה. במצב הזה, עלולים ארגוני הטרור לתעל את הזעם העממי כלפי ישראל, מתוך תקווה שהסלמה ולחימה יסייעו להם לפרוץ את המצור. זאת תהיה סיטואציה נפיצה במיוחד, שעל ישראל להיערך אליה מראש, ולא לסמוך על כך שההרתעה וההיגיון יפעלו בהצלחה שוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו