ברשות ראשי האופוזיציות למיניהן, אני מציע לשים לב: כמה מהמדינות שמלוות את מדינת ישראל לאורך שנות קיומה, לא נמצאות עימנו היום, כשאנחנו מתכנסים בזאת לחוג 70 שנה לכ"ט בנובמבר. הבולטות שבהן הן סוריה ועיראק. זוכרים שהיו פעם מדינות כאלה?
זה מצטרף לנושא נוסף, דומה, שנקרא "40 שנה לביקור סאדאת". הביקור הוביל לוויתור על סיני תמורת חוזה שלום. היום חבל הארץ היפהפה הזה, הפסטורלי כל כך, שהיה מולדת נעורים לדור שלם, הפך לפס ייצור של ארגוני טרור מהאכזריים ביותר שהיו אי פעם. האם גם מצרים תצטרף למדינות הלא־קיימות? על פי מכון וילסון בוושינגטון, "לוחמים זרים - בעיקר מלוב, המגרב ואירופה - נדדו לסיני והיום הם מהווים כ־80 אחוזים מהכוח הלוחם של הטרוריסטים בסיני, נכון לאמצע 2017".
ישראל משנה מעת לעת את שמה. יש מי שרואים בה היום "מתווה הכותל" או "חוק ההמלצות", אבל בגדול היא היתה ונשארה מדינת ישראל. עד היום יש הקוראים לה "המחדל", ואותם אלה יכנו אותה עכשיו "דין יששכרוף". אבל בכל זאת, שתיים מהאויבות הקשות והעקשניות ביותר של ישראל, מאז מלחמת העצמאות ב־1948 ועד לא מזמן, היו עיראק וסוריה. שיאו של העימות היה במלחמות שבין 1967 ל־1973.
והנה, למרות המחדל, למרות ההפתעה, למרות הטראומה ואפילו למרות הקונספירציה ותיאוריית הקונספירציה, הן אינן - ואנחנו כאן. נוכחים. הרי לפניכם הניצחון וההצלחה של מדינת ישראל. "ניצחון" במאבק ארוך טווח לא מושג רק בשדות הקרב. ולפעמים הניצחון המהיר לא שוקל כנגד ההתמדה, יכולת ההתאוששות, והדינמיות הפנימית שמתבטאת בכלכלה, באמנות, באקדמיה ובהתחדשות חברתית.
אבל בכל זאת יש משהו מפליא, שאנחנו מתרפקים בצורה כזאת על 1947 בשעה שהסיבה שאנחנו כאן והם לא שם, היא מלחמת העצמאות ב־48' ומלחמות המגן ב־67' וב־73'.
ד"ר ז'ק גוטייה, המלומד הגדול בנושא הזכויות הלאומיות של ישראל, טוען שבן־גוריון טעה כאשר הסמיך את הכרזת העצמאות ב־14 במאי 48' להחלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר. ד"ר גוטייר הוא עורך דין קנדי, שנחשב אולי למומחה המשפט הבינלאומי מספר אחת בנושא ירושלים וארץ ישראל. בהרצאה שנשא השבוע בירושלים הוא טען כי "מצער שבן־גוריון לא הזכיר בהכרזת העצמאות את החלטות סן רמו ב־25 באפריל 1920". לורד קורזון, שהיה אז שר החוץ הבריטי, אמר כי ההחלטות היו "המגנה כרטה של הציונים", וחיים ויצמן אמר ש"זה (החלטות סן רמו) הדבר הגדול ביותר שקרה לנו מאז יצאנו לגלות".
אבל בן־גוריון כמובן היה מחויב לקשור את הקמת המדינה להחלטות האו"ם, כנראה בגלל התמיכה הסובייטית. בריה"מ לא היתה שותפה בשנות ה־20 להחלטות ועידת סן רמו ולאחר מכן לאישור כתב המנדט בחבר הלאומים ב־16 בספטמבר 1922. גוטייר סיפר שלקח לו חודשים של חיפושים בלונדון כדי למצוא באיזה ארכיון את כתב המנדט המקורי.
בן־גוריון קשר את הקמת המדינה להחלטת האו"ם. תוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר 1947
בקהל הגדול שישב באודיטוריום של מוזיאון ארצות המקרא בירושלים ישב גם דיפלומט בכיר מהשגרירות הירדנית בישראל, והוא מאוד לא אהב לשמוע את מה שהיה לד"ר גוטייר להגיד על הדרך שבה קיבלו ההאשמים את פיסת הקרקע הזאת שנקראת ירדן (יש שם אורניום). "היתה בגידה בפייסל במה שקרה בדמשק", הזכיר גוטייר את כיבוש העיר בידי פרשי לורנס איש ערב. "מסרו את סוריה לידי הצרפתים. אז נתנו לפייסל כפיצוי את מסופוטמיה. ואז נתנו להאשמים שלא היו קיימים שם את עבר הירדן. זה נעשה בצורה לא חוקית".
בשלב השאלות קם הדיפלומט הירדני ונראה בעליל שהוא מודאג ממה ששמע. כך לפחות התרשם עוד מאזין בקהל, ששמו זאב ז'בוטינסקי, הנכד של. "סליחה, האם אנחנו צריכים גם להתנצל בפני המעצמות שהחליטו את החלטות סן רמו?" שאל הדיפלומט הירדני ששמו פואד. "אפשר גם לחזור ל־1916 (הסכם סייקס־פיקו). גם ההבטחה ליהודים היתה פוליטית. מי יכול להחליט מה חוקי ומה לא? היום ישנה הממלכה ההאשמית. וטוב שיש לנו הסכם שלום, בתקווה שמזרח ירושלים תהיה חלק ממדינה פלשתינית".
ז'בוטינסקי הנכד אץ בהפסקה לפגוש פנים אל פנים את נציג השגרירות הירדני בצל פסיפסים מיוון ורומחים ממסופוטמיה. פואד זיהה מיהו. זאב, שחשב ששמע אצל הדיפלומט הירדני דאגה כנה שאולי היהודים לא ממש ויתרו על זכויותיהם מזרחה לירדן, הרגיע אותו.
הוא הסביר לו ש"זה לא רק רבין שחתם על ההסכם, אלא הכנסת היא זאת שהחליטה על ויתור מוחלט של היהודים על זכויותיהם בעבר הירדן עם החתימה על הסכם השלום. והכנסת היא הגוף שמייצג את ריבונות העם". שאלה אגבית על המשבר הדיפלומטי, האם יש חדשות בנושא, נענתה ב"אין לך מה לדאוג". והלך לעשות טלפון.
לא בחירות, לא מלחמה
לא הולכים לבחירות בזמן הקרוב, גם לא הולכים למלחמה. למרות ששתי ההתרחשויות נראות כאילו על סדר היום. בפעם האחרונה שצה"ל זיהה מנהרה, פוצץ חלק ממנה וחמאס פוצץ את הבית שבתוכה היה פתח המנהרה, פרצה מערכת "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008). כזכור, לפני כמה שבועות צה"ל ביצע פעולת פיצוץ מנהרה וחיסל בתוך כך כ־15 מחבלים, ובהם בכירים בג'יהאד האסלאמי.
לאחר כל האיומים ולאחר המתח הגדול - המחבלים ירדו שלב־שלב, ענף־ענף, מהעץ הגבוה וכלום לא קרה. בינתיים. אי אפשר להתחייב. אבל זה די מדהים, שחמאס והג'יהאד האסלאמי מתחילים למצוא הסברים מדיניים עפיצים על טובת הכלל כדי להימנע מנקמה בישראל. וזה אחרי שכל הפרשנים הישראלים הסתדרו בתור כדי לתת להם הסברים וצידוקים לפעולה נגד ישראל.
כמו כן, השבוע היו שתי ידיעות באותו נושא: אסד מוכן לקבל אחריות לפירוז עשרות קילומטרים של הגולן הסורי תמורת הבטחת שלטונו. אין לזה אישור ואף אחד לא יכול לערוב. אבל עצם העובדה שהידיעות האלה מתפרסמות כאפשרות אמינה היא סיפור גדול. קוראים לזה הרתעה. והפרחים לרמטכ"ל ולדרג המדיני.
מה שמחזק את התחושה, שלמרות הטלטלות השונות בלבנון והשלמת המסדרון האיראני תישמר היציבות, הוא סבך האינטרסים המשותפים של רוסיה וערב הסעודית דווקא. פוטין הגיע לשליטה על שוק הנפט, תוך הבנות עם הסעודים. לפי מנתחים בעיתונות הכלכלית הבינלאומית, השווקים לא נותנים סיכוי סביר להתפרצות מלחמתית באזור או בארצות הבלטיות. זו תחזית לשנתיים־שלוש. אבל לך תדע מה יגרום לאיבוד שליטה.
כל זה רק כדי לתת רקע לסערת שטות ששוטפת את הליכוד - ולא במובן החיובי. רוח שטות היא דבר נחמד, אבל לא בחקיקה.
בכלל, עצם העובדה שכל נושא ניהולי במדינה מצריך מהלך חקיקה מיוחד משדר שגלגלי העגלה נוסעים על כביש של בצק.
למעשה, המצב הוא טוב יותר ממה שאפשר לזכור עשרות שנים לאחור. לכן יש זמן ומרץ להזיק בעניינים טריוויאליים. חוק ההמלצות, עבודות הרכבת, העצומה לנשיא לתת חנינה לאלאור אזריה. זה נראה מטורף. הפרשן הממוצע רואה את זה ואומר שיש כאן הכנות נמרצות לפריימריז מוקדמים בליכוד. קריצות חזקות לבסיס הימניסטי.
אבל לא. אין בחירות כי לא יהיו בחירות. לא בזמן הקרוב, אלא ככל הנראה בחודשים הראשונים של 2019. דוד אמסלם ודוד ביטן עושים לביתם. לא לביתו של ראש הממשלה. היו פרשנים שמתודרכים על ידי מועמדים עתידיים להנהגת הליכוד, שמיהרו להספיד את הקואליציה. אבל אחרי התפטרות ליצמן החרדים ויתרו על הכדורגל בשבת ועל המרכולים.
מה שבימין לא מבינים זה שדווקא בנושא המרכולים בתל אביב, חילונים רבים זועמים על החלטת בג"ץ ומבינים לליבם של החרדים. אלו הרכבות שמרתיחות אותם. אלה שתומכים בכך שרוב התחבורה הציבורית כולל הרכבות תשותק בשבת, לא מוכנים שיעצרו את עבודות התחזוקה בשבת. למה? כי זה מבטיח שלפחות בימי החול יהיו מינימום פקקים והחיילים יוכלו לקבל רכבות שנוסעות בזמן ומגיעות.
חמאס והג'יהאד האסלאמי מוצאים סיבה להימנע מנקמה בישראל, למרות צידוקי הפרשנים הישראלים. איסמעיל הניה // צילום: אי.אף.פי
ולמרות העיסה הפוליטית הקואליציונית והחקירתית, מומלץ לכל מי שנמאס לו משלטון נתניהו שיחזור לספר "החמקן" של בן כספית. זאת התרופה לתחושה, שאולי עדיפה "איכות השלטון", על פני מדיניות נכונה.
קריאה בספר מבהירה שמשבר המנהיגות והחקירות של היום מקורו בתקופה האפלה של הקרע בצמרת הביטחונית בין אהוד ברק לגבי אשכנזי. קשה להאמין, אבל כפסע היה מהעמדתו לדין של הרמטכ"ל על קשירת קשר נגד הדרג המדיני.
כל זאת כתוצאה מקמפיין אינטנסיבי של תומכי ברק בתקשורת. פעמיים בתוך עשור אחד הפוליטיקה של הצמרת הביטחונית מובילה למשבר מנהיגות לאומי. בנימין נתניהו זכאי לקרדיט של מי שחילץ את המדינה מהשפל של התקופה ההיא.
להילחם במלחמת התעמולה
אמו של דין יששכרוף גאה בכך שבנה דובר אמת. היא מאמינה שלא יכול להיות שהוא לא דובר אמת. אם הוא דובר אמת, האם היא גאה שהוא היכה צעיר פלשתיני? הסיפור העיקרי הוא, שהפרשה האחרונה ש"שוברים שתיקה" מעורבת בה, חושפת את אמצעי התעמולה וההשפעה המפלגת של הארגון בחברה הישראלית. זה לא רק קיטוב האגפים הפוליטיים בחברה הישראלית, פעולת שוברים שתיקה לא רק מפיצה תעמולת שנאה אנטי־ישראלית בחו"ל; במאמציה ליצור קרעים ופיצולים לצורך החלשת החברה, היא מבקעת את האטום של התא המשפחתי.
ישראל לא שונה מהחברה האמריקנית, שנמצאת תחת מתקפה של השפעות תעמולתיות. ההבדל הוא שהאמריקנים מודעים לזה והחדרת השפעות חיצוניות לפוליטיקה האמריקנית מאוד מעסיקה את התקשורת. בישראל אנחנו נשארים תמימים לנצח. לפני מעט יותר מחודשיים (19.09.17) השגרירה לשעבר באו"ם סמנתה פאוור פרסמה ב"ניו יורק טיימס" מאמר שכותרתו: "מדוע תעמולה זרה מסוכנת היום יותר מבעבר". היא פתחה את מאמרה בציטוט מהאב המייסד ג'ורג' וושינגטון, שהיה מספיק פרנואיד כדי להזהיר את אזרחיו כבר ב־1796 "שיהיו ערניים תמיד לסכנה של השפעות זרות". היא סוקרת את ההיסטוריה של לוחמת הדיסאינפורמציה שהפעילו הסובייטים עוד בימי המלחמה הקרה; המאמץ שהשקיעו כדי למנוע את בחירתו השנייה של רונלד רייגן על ידי ריסוק תדמית של מועמדים מסוימים והשפעות מתוחכמות על דעת הקהל. היא משווה זאת כמובן לניסיונות ההשפעה בשנה שעברה לבחור את דונלד טראמפ.
ב־19 באוקטובר נתן הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש הופעה נדירה ב"מכון בוש בניו יורק". הוא אמר כי "אמריקה חווה ניסיון עקבי ומתמשך של כוח עוין להזין את הפילוגים בחברה ולנצל אותם. ממשלת רוסיה הפכה זאת לפרויקט שלה להסית את האמריקנים אחד נגד השני. המאמץ הזה הוא מקיף, שיטתי ונעשה בהתגנבות. הוא מתנהל לאורך ולרוחב של הפלטפורמות ברשתות החברתיות. לא ניתן להמעיט בערכם של מבצעי תוקפנות הכוללים מתקפות סייבר, דיסאינפורמציה והשפעות פיננסיות; מבצעים אלה הם בלתי נסבלים. זה מקרה ברור שחוסנה של הדמוקרטיה מתחיל בבית".
בשבורים שתיקה משקיעים מאמץ ליצירת קרע שיחליש את החברה הישראלית. דין יששכרוף // צילום: מתוך הסרטון
ביום שישי שעבר ראיתי הפגנה קטנה למען הנשיא ריבלין וכמובן נגד "השחיתות השלטונית". אחד הדוברים אמר, כבדרך אגב, כי "יש 100 ארגוני שמאל - הם משופעים בהון ובאנשים". רצה להאשים שאין תיאום במאמץ להפיל את השלטון. ובכן, 100 ואולי יותר ארגונים, שחלקם הגדול ממומנים על ידי ממשלות זרות ועל ידי ארגון גג מסוג מסוים.
הם לא מופעלים על ידי רוסיה, אבל הם כן מופעלים על ידי גורמים חיצוניים - למשל, כוחות פוליטיים באמריקה, בווודאי מהאיחוד האירופי - כדי לערער את אמון הציבור במוסדות החוק, בצה"ל ובהנהגה הלאומית.
שוברים שתיקה ובצלם עושים תעמולה שהתוצאה שלה היא אנטישמיות במערב; אבל הם פועלים קודם כל כדי לערער ולסדוק את מערכת המשפט, כפי שמראה פרשת דין יששכרוף. צילומים מגמתיים משמשים לערפול וליצירת דיסאינפורמציה לא פחות מחשבונות מזויפים במדיה החברתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו