אמסלם נגד הנגבי

ח"כ צחי הנגבי היה פעם חבר קרוב, דודי אמסלם שמו, שביחד עם יורם קרשי מפרשיות רשות המיסים ועם פעיל מרכזי אחר, איציק קויפמן, השתלט על הסניף הירושלמי של הליכוד. הם הקיפו עצמם בעשרות חברים, הובילו את צחי הנגבי לפיסגה, חיבקו אותו בחום, והאמינו שיקירם לא ישכח אותם. הם אהבו אותו אהבת נפש.

עד שבמארס 2001, שבוע בלבד אחרי שהנגבי התמנה לשר לאיכות הסביבה, הופיע בלשכתו דודי אמסלם, סגן ראש אגף שיפור פני העיר בעירייה, וביקש להתמנות למנכ"ל רשות הטבע והגנים. לא פחות. הוא ראה עצמו מתאים לתפקיד והיה משוכנע שהנגבי יחבק אותו, יקפוץ על הרעיון וייעתר לבקשתו. הוא לא הבין, ועדיין אינו מבין, מה פסול היה בדרישה שלו.

הנגבי היה במבוכה גדולה: מצד אחד הוא רצה לעזור לחברים ממרכז הליכוד, מצד שני הכיסא היה תפוס בידי אהרון ורדי. הזזת ורדי לטובת אמסלם היתה טעונה אישור הממשלה, נחשבה לבעייתית מאוד והנגבי, שרק שבועיים קודם לכן נסגר תיקו הפלילי בפרשיות המרמה בעמותת דרך צלחה - נזהר לא להסתבך שוב. הפצע אצלו היה עדיין טרי.

התשובה שקיבל אמסלם היתה אפוא שלילית וגרמה לקרע גדול בין שני החברים. הם ניתקו מגע, אמסלם הפנה לו עורף והחבורה הירושלמית - או כפי שכינה אותה אמסלם במשפט הנגבי "הקבוצה הירושלמית בקונוטציות שליליות" - ראתה בו בוגד שנעץ סכין ארוכה בגב מייסדה. היא מחקה אותו מרשימותיה.

אמסלם לא שכח

אמסלם לא מחל ולא סלח, ועל הרקע הזה בדיוק החליטו פרקליטי הנגבי, עוה"ד יעקב וינרוט, גרשון גונטובניק ועודד גזית, להזמין אותו לעדות מטעם ההגנה במשפט שוחד הבחירות ומעשי המרמה של השר לשעבר.

מול אינסוף עדויות וראיות קשות לכאורה, מביכות ממש, המתארות את הנגבי כמי שהציף, במישרין או בעקיפין, את משרדו החדש במינויים פוליטיים - בהם כאלה של אנשים בעלי רקורד פלילי - היתה להם הוכחה לכאורה שהנגבי לא היה בובה של עסקני מרכז המפלגה. היו לו גם שיקולים ממלכתיים, הוא לא היה שבוי עיוור של מי שבעבר עמדו לצידו.

לרוע מזלו של הנגבי, מי שהובא בידי ההגנה כדי לקלל את התביעה, נמצא בסוף, לפחות לכאורה, מברך אותה. בעדותו המרתקת בפני השופטים יואל צור, אריה רומנוב ועודד שחם, תיאר אמסלם את השיטה, את מערכת יחסי התן וקח בין חברי מרכז הליכוד לחברי כנסת ולשרי ממשלה, את הדרישות, הציפיות והלחצים לקבלת ג'ובים לטובתם. הוא עצמו, סיפר אמסלם, קיבל בקשות רבות לניצול קשריו להסדרת מקומות עבודה, ואינו מבין מדוע הנגבי נתקף פתאום פחד מבקשתו.

אמסלם תיאר כיצד הקבוצה הירושלמית, שמנתה בתחילה אנשים ספורים, גדלה עם הזמן, צברה כוח רב והיתה מאוד ממושמעת. "אני הובלתי את הקבוצה הזאת עם עוד שני חברים כשהבסיס שלה היה חברי. עם השנים הוא התפתח, ובאיזשהו שלב הצבנו לעצמנו יעד להשפיע בצורה הכי דרמטית על מה שקורה בסניף. היינו הקבוצה הכי משמעותית בארץ".

"הנגבי נתקף פחד"

יותר ממאה חברים היו בקבוצה הירושלמית בשנת 2001, הרלוונטית מאוד למשפט, והם בחרו בקו שהמייסדים הובילו. "בסופו של דבר", העיד, "כשהיינו ממליצים לקבוצה, היא היתה מקבלת את ההמלצה".

כשנשאל העד על ראשית הרומן שלו עם הנגבי, השיב: "היינו בעצם קבוצת הגרעין הראשונה של הנגבי. הוא היה אז בתחילת דרכו הפוליטית ואנחנו ליווינו אותו. איש פוליטי, יש סביבו בדרך כלל גרעין, הוא לא צומח יש מאין. אדם מתחיל מלמטה עם חברים שאומרים לו: תשמע צחי, בוא תרוץ, אנחנו נעזור לך".

- ואתם עזרתם וסייעתם לו להיכנס לכנסת-

"בוודאי", השיב העד וכעבור כמה דקות תיאר את הפגישה עם הנגבי שבה ביקש למנות אותו לתפקיד הבכיר. לדבריו, היו לו כישורים למלא את התפקיד, האגף שבו הוא עובד בעירייה גדול יותר מכל הרשות והעובדה שהוא איש מרכז הליכוד לא היתה צריכה לפסול אותו. "יצאתי מהפגישה עם הנגבי עם מפח נפש כי אני מכיר את צחי והבנתי שהוא לא מעוניין. הרגשתי לא טוב עם זה, חשבתי שזה לא הוגן, הרגשתי שהוא מפחד. זה הרג אותי".

נציגי התביעה, עוה"ד ארז פדן ונעמה דוברת-סולטניק, עטו על העד הזה כמוצאי שלל רב. הם ביקשו ממנו להסביר איך פועלת המכונה המשומנת של הבחירות הפנימיות, ולמדו ממנו מדוע בלי חברי כנסת ושרים אין לאמסלם כוח - ולהפך. "פנו אלי ב-20 השנה האחרונות מאות אנשים", אמר העד, "ואני מפחד אפילו לומר מי. הם ביקשו שאמליץ עליהם, שאכתוב, שאתן מילה - זה כמעט נדיר שמישהו מגיע בעקבות מודעה בעיתון... הרי תמיד מישהו ממליץ על מישהו".

עו"ד פדן: לאיזה תפקידים ביקשו שתמליץ-

"לא, לא חשוב".

עו"ד פדן: זה חשוב.

אמסלם: "אז אני אומר שזה לא חשוב".

התובע לא הרפה והעד השיב: "אני חושב שזה לא ראוי שאני אגיד מי פנה ומה. אתה רוצה שאגיד לך שגם אנשים שרצו להתמנות לשופטים פנו אלי-"

עו"ד פדן: כן.

אמסלם: "זה לא חשוב. לא אגיד".

- אל תאמר שמות, תגיד בפני מי ביקשו שתמליץ.

"בפני הוועדה לבחירת שופטים... יש שופט שמכהן היום והוא פנה אלי, כשהוא לא היה שופט, ואמר לי: דודי, תמליץ בפני אחד מחברי הוועדה שהוא חבר כנסת..."

"אמרתי לו דברים קשים"

על פי כתב האישום, המייחס כאמור לצחי הנגבי מתן שוחד בחירות והפרת אמונים באמצעות 74 מינויים פוליטיים בגופים שהיו באחריותו, נהג השר להציב בתפקידי המפתח סביבו בעל מקצוע לאו דווקא מהמפלגה, בעוד את התפקידים הזוטרים יחסית של פיקוח, פקידות, מנהלה וניהול חופים הפקיד בידי בוחריו ממרכז הליכוד. שם, במחוז סידורי עבודה לחברים מהשורה, הוא היה מעורב עד צוואר. במקרה אחד, שבו הזרים 14 מיוחסים לסיירת הירוקה, הוא אפילו העלה על הכתב בעצמו את שמות הפקחים המאושרים.

עד ההגנה חיזק את הטענה הזאת: "בתפקידים משמעותיים, שהם תפקידי הליבה בפוליטיקה ויש להם השפעה בתוך המערכת, צחי לא עשה דבר. ברוב המקרים האחרים מדובר בדרגים של מזכירה, איזה פקח, לא משהו בשמים". לדברי העד, הוא הכיר את האנשים שיכולים לארגן את העבודה לאותם זוטרים, כלומר שרים וממלאי תפקידים בכירים, ונהג לכתוב המלצות למי שפנו אליו.

התובע: עכשיו, כשאתה בא עם המעמד והכוח הפוליטי שלך ואתה פונה אל חבר כנסת ושר, יש לזה משמעות-

"באופן עקרוני אני מצפה שכל מי שאני פונה אליו - לפנייה שלי תהיה משמעות. אני לא איזה אחד שקורא מהחלון וצועק ומי שעובר שומע, ואם לא אז לא".

עוה"ד פדן ודוברת-סולטניק המשיכו לזרום עם העד והובילו אותו בשאלותיהם אל מגרשי חיסול החשבונות עם השר על רקע סירוב האחרון למינוי אמסלם. העד לא ניסה להתחכם. "אנחנו בקבוצה לא הצבענו עבור צחי", אמר, "כי במפגש עם החברים הייתי אומר להם: ראיתם את הנגבי? אני קצת מחמם את החבר'ה כדי שבפעם הבאה הוא אולי יבין שאם אנחנו אומרים לא להצביע עבורו, אז לא יצביעו עבורו... אני חושב שאין סיבה שחברי מרכז הליכוד לא יהיו בצמתים האסטרטגיים, ובאותה נקודת זמן חשבתי שמי שאין לו האומץ הציבורי להוביל מהלך כזה - אפילו יכתבו עליו בעיתון - שלא יהיה שר".

השופט רומנוב: כל הפיצוץ הזה היה בגלל שהנגבי לא רצה למנות אותך לתפקיד-

"הייתי הצנטרום של כל הקבוצה, תראה איך הנחתום מעיד על עיסתו, והרגשתי פגיעה אישית קשה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. אמרתי לצחי: אם אתה מפחד, אל תהיה שר. מה, אתה מפחד שיכתבו עליך בעיתון? אז שיכתבו. אם אתה חושב שאני ראוי, אז תמליץ עלי".

בקטע אחר של עדותו סיפר אמסלם כי שאל את הנגבי, כשהאחרון דחה את בקשתו, "אז מה אתה עושה פה-" וסיפר כי מאז שעבר ביניהם החתול השחור ניסה הנגבי לפגוש אותו כמה פעמים. "צחי הוא איש פוליטי בעיקרון, ואני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל באותה נקודת זמן, בתוך הליכוד, אף אחד לא רצה להסתכסך איתנו או לתת לנו תחושה לא טובה. אז צחי ניסה להיפגש איתי, וכשהוא ביקש ממני לבוא באתי, אבל אמרתי לו דברים קשים והלכתי".

רגע לפני שהעד ירד מהדוכן, בניסיון לשרטט את גבולות התן וקח, שאל התובע את אמסלם אם היה בא על סיפוקו אם הנגבי לא היה ממנה אותו, אבל מציג אותו כמועמד לתפקיד. העד לא איכזב את עו"ד פדן: "ודאי, ודאי. הייתי רואה את זה כאילו הוא עצמו מינה אותי, גם אם לא הייתי נבחר".

נאמן: מן הפחת אל הפח-

ביום שבו אמרו בצדק שוחרי שלטון החוק "ברוך שפטרנו מעונשו של פרידמן"; ביום שבו הבין נתניהו סופית שעם פרידמן בממשלה הוא מאבד את מטהרי האוויר שלו, דן מרידור ובנימין בגין - נמצאו רבים שהבינו את התרגיל החדש של ליברמן. את אנחת הרווחה הראשונה שלהם החליפו בתוך דקות משפטי ייאוש בנוסח "מהפח אל הפחת"; או: עוד נתגעגע אל דניאל פרידמן.

לטובת מי שהלך לאיבוד בסבך אמירות, השמצות ומלחמות פרידמן - נקדים ונאמר כאן שלא תהיה סיבה להתגעגע לשר המשפטים היוצא. האיש הזה, שבמסווה של הנהגת רפורמות חשובות ניסה להסיג את בג"ץ שנים רבות לאחור; שניסה להפקיר בעצם את האזרח הקטן אל מול מלתעות השלטון; שביקש לפרוש מטרייה מעל ראש מובילי השחיתות השלטונית במדינה - קנה ביושר את הפרידה העגומה ממנו. אני מניח שלא יתקפו אותי געגועים אליו.

אבל, וזה לא פחות חשוב, יעקב נאמן אינו שונה ממנו בהרבה. להפך: הוא ערמומי, הוא איש של נקמות, של חיסולי חשבונות, של תפיסת עולם דומה לזו של פרידמן. יתרה מזאת: בנאמן, בניגוד לפרידמן, דבק רבב אישי. הוא אחד האנשים שעליהם נמתחה ביקורת קשה בידי ועדת החקירה הממלכתית בפרשת מפולת מניות הבנקים בשנות ה-80, בראשות השופט משה בייסקי; הוא האיש שהגיש לבג"ץ לפני עשר שנים תצהיר שאינו אמת בכמה מחלקיו החשובים, בתשובה לעתירה נגד מינויו לשר המשפטים.

בסיפור התצהיר המטעה אסור ללכת שבי אחרי טענות נאמן כאילו נרדף בידי המשטרה והפרקליטות. לאגדה הזאת של "תפרו לי תיק" אין יסוד. גם בית המשפט לא קבע או רמז זאת בהכרעת הדין. מי שיטרח ללמוד את התיק, את התצהירים, את הראיות ואת החקירות הנגדיות - יגלה שאין מחלוקת על כך שהפרקליט הוותיק חתם על תצהיר שאינו אמת בכמה מחלקיו המהותיים.

למה, בכל זאת, זוכה נאמן עם סיום המשפט? כי ברוח הימים ההם, שבהם נהנו עדיין חשודי הצמרת ונאשמיה מהנחות מפליגות בבתי המשפט, הצליחו שלושת שופטי השלום שישבו בדין לחדור למוחו של הנאשם ולקבוע שלא מצאו בו מחשבה וכוונה פלילית. השופטים קבעו שנאמן כתב את הדברים הלא נכונים "בהיסח דעת", "בתום לב", "בצורה פגומה" - הכל רק לא מה שטענה הפרקליטות: עדות שקר. על פי הכרעת הדין היתה צריכה התביעה "להוכיח שקר מחושב", והיא לא עמדה בנטל.

אם צריכה להיות ביקורת על אירועי תיק נאמן היא צריכה להיות על פסק הדין ועל דברים מטעים שמסר נאמן גם בתצהירו לבג"ץ וגם בחקירתו במשטרה, וחזר מהם בהמשך - לא על הפרקליטות או המשטרה. לא הן עתרו או יזמו נגדו עתירה לבג"ץ. בהתנפלותו על הפרקליטות נוהג נאמן לדלג על העובדה הזאת.

למה, בכל זאת, יש מי שאינם ממהרים לכנות את בחירת נאמן מהפחת אל הפח? כי נאמן מבין טוב יותר מפרידמן את כללי המשחק; כי הוא מיודד עם אנשים כמו אהרן ברק; כי יש לו קווים אדומים ואין לו עניין לרשום על שמו את הרס מערכת אכיפת החוק. הוא לא טיפש. זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליו.

שערוריית ורדי זיילר

במדינה של אוכלי אדם, ודאי בתקשורת הנגועה במחלות קשות של אגו וקנאה, אני שמח להמליץ כאן על תחקיר מאלף של משה ליכטמן שהתפרסם בסופ"ש האחרון במוסף G ב"גלובס" ("חוות החיות"). התחקיר קורע חלון ל"סודות הבשר האפלים של ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת המתרחש בשירותים הווטרינריים", ומממצאיו עולה צחנה קשה.

לב הסיפור הוא לא בהכרח מה שקורה בשירותים הווטרינריים כי אם מה שקורה בישיבות הוועדה, הסיבות האמיתיות להקמתה, החשדות לניסיון השר שלום שמחון לחסל חשבונות בעזרת הוועדה עם יריבים שאינם מוכנים לעצום עיניים.

ריח רע במיוחד עולה מהתנהגות ראש הוועדה, השופט בדימוס ורדי זיילר - הזכור לנו מכמה פרשיות שאינן מזכות אותו בציון לשבח - שקיבל כאן החלטה לנהל את ישיבות הוועדה במחשכים. הוא מונע כניסת עיתונאים לדיוני הוועדה ההזויה, חוסם גישה לפרוטוקולים האחרונים, מתנהג כאילו מדובר בסודות האטום של ישראל. כאילו יש למישהו מה להסתיר.

על פי התחקיר של ליכטמן - כמו גם על פי בדיקת עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת - נגוע זיילר בבעיה נוספת: ניגוד עניינים קשה. זיילר מונה לראשות ועדת החקירה בידי השר שמחון, אף שמונה הרבה קודם לכן גם לראש הוועדה לבדיקת תלונות נגד וטרינרים. שכרו בכובע בודק התלונות הוא 6,000 שקלים בחודש, ובמאמץ נלעג להתגבר על ניגוד העניינים החריף החליטו במשרד החקלאות שהתשלום החודשי והעבודה הזאת יוקפאו. בדיחה שכבודו, למרבה הבושה, שותף לה.

עוזי דיין שאל את השר שמחון מה גובה שכרו של זיילר כיו"ר ועדת החקירה, ולא זכה למענה אמיתי. שכרם של חברי הוועדה, נאמר לו, משולם בהתאם לנהלים ולהוראות החשב הכללי והנציבות. כמה זה בהתאם לנהלים? סוד כמוס.

את ניגוד העניינים פתרו בכך שהדבר נבחן ואושר בידי היועץ המשפטי של המשרד, שקבע כי אין כאן ניגוד עניינים. יחד עם זאת, כתבה דוברת המשרד, ביקש היועץ המשפטי, מטעמים של מראית עין, ליצור הפרדה זמנית בין התפקידים. לכן כל עוד הוא מכהן כיו"ר ועדת הבדיקה, לא יעשה זיילר שימוש בסמכות שהואצלה לו על ידי השר בעניין חוק הרופאים הווטרינריים.

איך מסבירה ועדת זיילר את סגירת דלתותיה בפני הציבור והסתרת הפרוטוקולים שלה, לאחר שבתחילה היו שעריה פתוחים? בחשש לתיאום עדויות. לגירסתה, פתיחת הדלתות "מולידה מה שנחזה להיות תיאום עדויות ושיבוש יכולת הוועדה למלא עבודתה בצורה בלתי מופרעת".

קראתי, חייכתי ונזכרתי ברוב ועדות החקירה הממלכתיות האמיתיות. למעט בנושאים הקשורים עם ביטחון המדינה או ביטחון עדים, לא נחסם מהציבור המידע שנאסף. עדים שמעו מה אחרים טענו, ולא קרה אסון. לחברי הוועדה הזאת נדמה כנראה שהם יושבים במשפט רצח. אז לא.

קרקס חקירת ליברמן

תיק אביגדור ליברמן אפוי כבר היטב וערוך לחקירת החשוד, אבל הפרקליטות ממשיכה לסכל את הזמנת המיועד לתפקיד שר החוץ למשטרה. למה בדיוק, נשאלו השבוע נציגי המשטרה והיועץ המשפטי בידי שופטי בג"ץ, והתשובה שנתנו היתה אומללה: המשטרה ממתינה עד להרכבת הממשלה.

עד להרכבת הממשלה? איך זה בדיוק קשור? מדוע לחכות? מישהו בפרקליטות חושב שכשר חוץ יהיה ליברמן יותר פנוי להיחקר מאשר עכשיו? מה פשר הטענות והתירוצים המגוחכים האלה? למה לא לרוץ, לדהור ממש לחקירתו - במיוחד כשיש בידי המשטרה מידע שליברמן ממשיך בפעילותו הפלילית? מה עוד צריך לקרות בנסיבות האלה כדי שהחקירה הזאת, מהחשובות שידעה המשטרה, תגיע כברלסיומה-

motig@israelhayom.co.il|uzid@israelhayom.co.il|michals@israelhayom.co.il