כמו בעולם הדתי, גם הציבוריות החילונית דורשת לעצמה אליל משלה שתוכל לסגוד לו. במלאות ארבע שנים ללכתו של אריק איינשטיין, הפסטיבל מתקיים השבוע בשלל כתבות, פוסטים בפייסבוק וגם סדרה דוקומנטרית אחת. אחרי שנפרדנו מניק קייב, שלשמחתנו עדיין איתנו, נכנס בדיוק חג אריק איינשטיין ולחילונים היתה אורה ושמחה.
"שיר אהבה סטנדרטי" היא סדרה בהחלט סטנדרטית, שעוסקת באהבה הגלויה שרחשו כולם לגיבור הסדרה איינשטיין ז"ל, שספק אם היה רוצה בעצמו סדרה דוקומנטרית שתעסוק בחייו לאחר מותו. כך או כך, ארבעת הפרקים שמקיפים את חייו של היוצר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים אינם מחדשים כמעט דבר לחובב התרבות הממוצע. הסדרה אינה מציעה חידושים והפתעות, אינה מתיימרת לפצח את דמותו של איינשטיין, ומנגד אינה נופלת לקלישאות הקבועות בסדרות מהסוג הזה, בסגנון "המנוח ואני". הדבר הטוב בסדרה הוא שהיא בעצמה מיישרת קו עם דמותו של אריק איינשטיין, שהיתה בבסיסה נוסטלגית. הפרקים עצמם נשענים על קטעי ארכיון ועל מרואיינים שחוקים, אם כי כאלו שתמיד נעים לשמוע, וכולם מתרפקים בנימוס ומתוך אהבת אמת על התקופה ההיא. ייאמר לזכות היוצרים שהם הצליחו לשמור מרחק מהגעגוע הפוליטי. כן, פה ושם יש תזכורת כדי לסדר אותנו על ציר הזמן, אבל בשום פנים ואופן הם לא נפלו לקלישאות מסוג "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". וזו נקודת זכות.
ההשוואה לסדרה על זוהר ארגוב, שגם היא משודרת בימים אלו, היא כמובן מתבקשת. בעוד איינשטיין חי חיים סוערים, אך לא כאלו שדרשו יכולת הישרדות ומלחמה יומיומית, ארגוב כחומר לסדרת טלוויזיה הוא כמובן נפיץ יותר: סיפור של הישרדות, של סיכויים אפסיים להצליח במדינה שמעדיפה את חבורת "לול", ושל סוף טרגי והכרה מאוחרת ביכולות ובתרומה שלו למוזיקה הישראלית. אצל איינשטיין הסיפור היה כמובן הפוך, ולכן מספק פחות דרמות וקונפליקטים כחומר ליצירה דוקומנטרית. וזו כמובן לא אשמתו של אף אחד מהצדדים: לא של איינשטיין ולא של האנשים שבחרו להנציח אותו בסדרת טלוויזיה.
ואולי גם זה קשור בעצם לנרטיב שמופיע "בשיר אהבה סטנדרטי". כשאריק איינשטיין לא ניצח בפסטיבל הזמר עם "פראג", הוא החליט שהוא לא משתתף יותר בפסטיבל, שהיה סגור ליוצרים כמו ארגוב, שבכלל השתתף בפסטיבל שיועד לזמר המזרחי - "למנצח שיר מזמור". הניצחון של ארגוב בפסטיבל המקביל היה התנאי ההכרחי לקבלתו לקונצנזוס. לאיינשטיין לא היו הבעיות הללו, כי הוא היה הקונצנזוס, והדבר ניכר בסדרה, שעוסקת בעיקר בחיובי ומצליחה להימנע מהשאלות הטורדניות הללו.
ויש כמובן עוד נקודה והיא שחייו המקצועיים של איינשטיין תועדו וסופרו לרוב. לכן היכולת לחדש לצופה היא כמובן לא קלה, אם כי כמובן אפשרית וסביר להניח שעוד תקרה בשנים הבאות. במקביל, חייו של ארגוב תמיד יוכלו לספק עוד הצצה ועוד גיבורים, שנעלמו מהעין הציבורית ויצליחו לחדש גם עבור המעריצים השרופים, שתמיד יהיו שמחים לחומרים שטרם נחשפו כפי שהתרחש בסדרה. נקודת האור בשתי הסדרות הללו היא העיסוק המבורך בתרבות הישראלית. כמובן עבור הצופה המבוגר, אבל גם עבור הצופה הצעיר בעולם גלובלי שכזה. כן ירבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו