"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": כשההד הופך להדהוד

הסרת המחיצות בין תחומי האמנות מציעה אפשרות משחק, ומציגה את התעתוע הטמון ביצירות טובות רבות

צילום: קוקו // ניק קייב ,
צילום: קוקו // ניק קייב

"קראתי בקול, קראתי בקול / הרחק מעבר לים / אבל ההד חזר ריק / ושום דבר אינו בחינם", שר ניק קייב השבוע בהופעתו בתל אביב. הוא דווקא זכה להדהוד עצום מאלפי האנשים שסביבו; הם ראו בו מטיף, רועה, שומר שער, נושא בשורה. יחידים סיננו את אלפי האנשים שסביבם לכדי התייחדות עימו. מבעד לשורות הצפופות, סמוך לבמה, אמר מישהו: אנחנו שותפים לחוויה ספרותית.

תיאור תחושות הנובעות מיצירה אמנותית באמצעות השאלת תחושה של התנסות מז'אנר אחר, הוא תכונה שלפעמים נובעת מהיעדר כלים לניסוח ולאומדן אמנותי, ולעתים קרובות מדי גולש לקלישאה. עם זאת, הסרת המחיצות הנמוכות ממילא בין תחומי האמנות מציעה אפשרות משחק, ומציגה את התעתוע הטמון ביצירות טובות רבות.

הפרוזה של היינריך פון קלייסט אינה "ספרות מוסיקלית"; מוסיקה מנוגנת באולמות הקונצרטים, לא בין דפי הספר. ובכל זאת כשאנחנו קוראים את הנובלות של קלייסט אנחנו שורקים את משפטיו המפותלים. "הסמויה" היא אולי סדרת טלוויזיה שופעת דמויות, עלילות ומשלבים, אך היא אינה "ספרותית" – אז למה אנחנו חושבים על דיקנס ברחובות בולטימור? ומה על "הסנדק" – האם הוא באמת רק ספר שצלח את המעבר לאקרנים בהצלחה נדירה, או שמא מריו פוזו כתב דמויות קולנועיות?

גם אם הטשטוש בין החוויות ברור, לספרות בכל זאת יש יתרון. "הספרות יודעת להציע למי שיודע לקבל... וקבלה כאן היא הידיעה להיות שותף-מה למימוש היצירה על ידי קריאתה", כתב ס. יזהר בחיבורו "לקרוא סיפור". יזהר ציטט את רולאן בארת, שהבדיל בין "מחבר" ל"סופר": המחבר הוא זה שכותב משהו, ואילו הסופר הוא זה "שרק כותב, וזה הכל" – הוא אינו מתכוון לקחת אותנו אל מעבר לכתיבתו, אלא אך ורק להפנות את הקשב שלנו אל הפעילות עצמה, אל התהליך.

האם בכך טמון ייחודה של החוויה הספרותית? עלינו לקרוא ולצעוד עם האמן במשעולים, לאחוז בידו, להתפעם עימו מנופי הדרך ולחוש בצוותא את פחדו מהלא נודע. המכלול של הרומן מתרקם ונבחן כל העת, והקריאה היא השלמה של פעולת האמנות. ההד הופך להדהוד: הטקסט אינו רק נספג בתודעתו של הקורא ונסתם בה; הוא חוזר ממנו ושוב מתקבל, וכך, בעצם הפעולה החוזרת, מגבש יצירה ספרותית.

וכשההד בודד, ריק, ואינו שב וחוזר חלילה, נוצרת טרגדיה גדולה לאמן: כמו אקו המיתולוגית, פילגשו המקוללת של זאוס, היצירה ננעלת. היא פולטת ומחקה גלי קול מוכרים, אך אינה מבטאת דבר מתוך עצמה. אקו הוא הרגע שבו החוויה הספרותית כושלת. השילוש הקדוש שכולל את הסופר, היצירה והקורא, מאבד צלע וקורס אל תוך עצמו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר