בזמן שלא ישנתי

ביום שישי שעבר, במסגרת הניסיון לשמר חיי חברה פעילים, או לפחות להעמיד פנים שגם לנשואים יש כאלה, אשתי נסעה לסוף שבוע עם חברות, מה שבעצם הפך אותי למבוגר האחראי.

אני מניח שזה השלב שבו אני אמור להתבכיין על הקושי להפוך להורה יחידני ליומיים, על קריסה כללית של הבית ועל הרגע שבו הגיעו לדירה כוחות החילוץ וההצלה.

אבל האמת, שזה לא עניין כזה גדול להישאר עם שתי ילדות די גדולות ל־48 שעות, במיוחד כשהמשפחה כולה נרתמה לעזרת האב שבחזית. מובן שסירבתי לכל הצעת עזרה במשפט "באמת לא צריך כלום, רק אולי איזה סיר קציצות, שלוש תוספות חמות ושטיפה בסלון אם בא לכם".

חוץ מזה, היתה לי תוכנית לסוף השבוע הזה: להשלים שעות שינה, כי איכשהו יוצא שצברתי קצת עייפות בזמן האחרון, כלומר מאז שנולדו הילדות/התחלתי לקום מוקדם לעבודה/אני כבר לא בן 25 (אין צורך לבחור בין האפשרויות כי כל התשובות נכונות).

בשמונה וחצי בבוקר כבר העברתי את שתי הילדות לאחריות מערכת החינוך הפרטית והעירונית בגנים, והגעתי הביתה כדי להעביר את עצמי לאחריות הכרית והשמיכה במיטה. ככה לפחות קיוויתי.

אלא שלעירייה, כך מסתבר, היו תוכניות אחרות. מישהו החליט שהזמן הטוב ביותר לגיזום עלים בגינה הציבורית הסמוכה לביתי הוא יום שישי בבוקר, ומדובר כנראה באותו אחד שהחליט שהציוד המתאים למשימה הוא פטיש אוויר מחובר לרמקול - או לפחות משהו שנשמע ככה.

אחרי חצי שעה של התהפכות במיטה בניסיון להתעלם מהרעש ולהגיד לעצמי שזה הכל בראש שלי - כולל כמובן המיגרנה שהתחילה כולה בראש שלי - הרעש פסק. שוב התהפכתי במיטה, מתקשה להתרגל לשקט שהשתרר פתאום.

• • •

אבל אל דאגה, מהר מאוד התברר שאין צורך להתרגל: הטלפון של הבית צלצל. מדובר באירוע די חריג, שמתרחש רק כשיש טעות במספר, או כשמישהו מנסה משום מה לשלוח פקס למכשיר הביתי שאני מחזיק רק כי אין עמותה שאוספת מוצרי חשמל עבור נזקקים מהאייטיז.

כשהרמתי את השפופרת הבנתי שיש אפשרות שלישית: סקר שביעות רצון של חברת התקשורת שבה אני מנוי. עד כמה אני מרוצה מהשירות מאחת עד חמש? ובכן, תלוי עד כמה תבטיחו לא להתקשר לפה יותר משמונה עד בכלל.

אחרי שסיימתי את השיחה הבנתי שכמו שסבתא שלי היתה אומרת: "השינה ברחה לי". אז ויתרתי וקמתי מהמיטה לקרוא קצת עיתונים, בתקווה שהמרדף אחרי השינה יוכרע לטובתי בערב. כי הרי הילדות הולכות לישון מוקדם, ואני אוכל לנמנם את עצמי לדעת ללא הפרעה עד הבוקר.

אחרי שהוצאתי מהגן והכנתי צהריים (אוקיי, חיממתי, ושוב תודה לסבתא) ואחרי שאני והבנות שיחקנו קצת במשחק המשפחתי "האיש הקירח רק נראה אבא שלנו אבל הוא בעצם ג'ימבורי אנושי", הילדות התעייפו. ואחרי שלב המקלחות וההרדמה שלהן אני התעייפתי, ונכנסתי סוף סוף למיטה.

הייתי לגמרי משוכנע שהנה מגיע הרגע שלי ומייד אתענג על שנת לילה מלאה שתסתיים ביקיצה טבעית. בהנחה, כמובן, שאין שום דבר לא טבעי בילדה שתקפוץ לי על הראש בשש בבוקר. אז מה? העיקר שהלילה עוד צעיר ואני כבר מבוגר ושעות השינה עוד לפניי.

העברתי את הטלפון למצב שקט, כיביתי את הטלוויזיה, ואפילו הרחקתי מהמיטה את הספר שאני מנסה להתקדם בו כבר חודשיים. החלטתי ללכת על זה עד הסוף ולהקדיש את כולי למשימת השינה, מתוך אמונה בצדקת הדרך ובעייפות החומר.

אלא שגם הפעם נכונה לי אכזבה. בהתחלה שמעתי ילדים משחקים למטה, אחר כך אופנוע חולף, ואחרי זה הייתי משוכנע שמה שמונע ממני להיכנס לשנת החורף המיוחלת הוא הרעש הקבוע שיוצא מהממיר כשהוא כבוי.

לבסוף החלטתי שאולי בכל זאת כדאי להיעזר בטלוויזיה כדי לעבור ל"מוד שינה". אז ראיתי פרק של איזו סדרה, כלומר עונה של איזו סדרה, וקראתי קצת בספר, ועיתונים ו... מה לעזאזל קורה פה?

הרי פעם הייתי יכול להירדם בכל מצב. ויש לי עדים. למשל, המורה למתמטיקה בתיכון, שישנתי שתיים מתוך שלוש היחידות שהוא ניסה ללמד אותי. או נהג האוטובוס שפעם בזבז חצי שעה כדי להעיר אותי בתחנה הסופית בדרך חזרה מהבסיס, רק כדי לגלות שהייתי צריך לרדת לפני שמונה תחנות, ואז לנסות שוב להעיר אותי מחדש כשהאוטובוס עצר בכיוון הפוך. אז מתי הפכתי לאיש המבוגר הזה שלא מסוגל להירדם, גם כשלכאורה אין שום דבר שמפריע לו?

למחרת, אחרי שהעברתי יום נעים אבל מעייף עם הילדות, אשתי חזרה הביתה, ובאופן מפתיע התלוננה גם היא. כי אמנם היה לה כיף ונפלא, ואין ספק שאני ראוי לתואר אב השנה (אוקיי, חלק מהדברים היא באמת אמרה), אבל בניגוד למה שקיוותה, היא לא הצליחה לישון כמו שצריך בחופשה.

• • •

בערב, בזמן הנסיעה הקצרה להופעה בתל אביב, סיפרתי למנהל המופע שלי על היעלמותה הכואבת של היכולת שלי להפוך לבול עץ ולנחור ללא כל קשר לסביבה ולסיטואציה.

"אוהו, ברוך הבא לשלב הלא כיף!" אמר לי הבחור שמבוגר ממני בכמה שנים. "אתה מבין, מתישהו בחיים מאבדים את היכולת לעשות כל מה שכיף. לישון הרבה, לאכול בלילה, לשתות אלכוהול. במקום זה מקבלים את היכולת לשמוע רשת ב' ומשיכה מוזרה לסודה".

"אני באמת שותה המון סודה בזמן האחרון", השבתי.

"אבל החלק המבאס באמת הוא, שדברים יקרו לך בדיוק ברגע הלא נכון, כאילו הגוף עושה לך דווקא. אתה מבין נוסבאום? נוסבאום? נוס?"

התעוררתי בצוותא.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו