נהוג לראות בוויכוח הנוכחי על תקציב הביטחון מאבק על כסף בין משרדי האוצר והביטחון. אך מדובר במאבק שהוא פוליטי, אך יותר מכך - על סדר היום הלאומי של מדינת ישראל, והמשמעויות האסטרטגיות שנגזרות ממנו.
כאשר אישר הקבינט את התקציב הנוכחי בפברואר 2016, נקבע כי צה"ל יקבל 31 מיליארד שקלים לחמש שנים. האוצר התחייב שלא לקצץ בסכום הזה, וצה"ל התחייב שלא לדרוש עוד. הכסף הבטוח אפשר לצה"ל לבצע שלל פעולות, בידיעה שיש לו בסיס תקציבי קבוע: נרכשו חימושים ומלאים בהיקף חסר תקדים, אימוני היחידות הוגברו משמעותית עד לרמה שהיתה נהוגה לפני שני עשורים (17 שבועות אימון על כל 17 שבועות של פעילות מבצעית), שופצו בסיסים ונרכש ציוד ללוחמים, ובמקביל - פוטרו כ־6,000 אנשי קבע, מה שהוריד את מספרם מ־45 אלף ב־2015 לכ־39.5 אלף כיום.
ההסכם הזה, שהיה בבסיסו הבנה ג'נטלמנית בין שרי האוצר והביטחון (הקודם) כחלון ויעלון, והרמטכ"ל איזנקוט, כלל גם הסדרה של שורת נושאים שהיו שנויים במחלוקת - פנסיית הגישור, מודל הקבע, ועדת גורן (שעסקה בנכי צה"ל) ודרישת האוצר לשקיפות בתקציב הביטחון.
מי שלא אהב אז את ההסכם היה ראש הממשלה נתניהו. תומכיו טוענים כי רצה לשמר גמישות תקציבית בתחום הקרוב ביותר לליבו, מקטרגיו - שרצה להמשיך ולקיים הפרד ומשול בין שרי האוצר והביטחון, כדי להגביר את כוחו ושליטתו בהם. המתכונת הזאת עבדה לנתניהו בתקופתם של השרים ברק ושטייניץ, ואחר כך של יעלון ולפיד. שורתה התחתונה היתה שצה"ל פעל במשך שנים רבות ללא תוכנית רב־שנתית - לאחר ששלוש תוכניות שהוכנו קרסו בגלל אגו של פוליטיקאים - והתקשה להתאמן ולהוציא לדרך פרויקטים בהיעדר אופק תקציבי ברור.
התנגדות נתניהו הוסרה אז בזכות סעיף שהוכנס להסכם, שבו נקבע כי הוא ייבחן "אם יהיה שינוי ביטחוני מהותי באזור". כעת טוען שר הביטחון ליברמן כי הסעיף הזה מתקיים. הוא הציג לכך השבוע שלושה נימוקים: המדינה האסלאמית כבר לא קיימת, ומכאן שסיום מלחמת האזרחים הסיר גם את האיום על שרידותו של משטר אסד; רוסיה ואיראן מתכוונות להישאר בסוריה לאורך זמן; ופרויקט הדיוק של הרקטות בחיזבאללה נמשך ועשוי להתעצם. הנגזרת האסטרטגית של שלושת האירועים האלה, סבור ליברמן, מחייבת את צה"ל להיערך אחרת - במודיעין, במבצעים מיוחדים, בעוד חימוש ואמצעי לחימה.
נטו ביטחון או משפחה?
בניגוד לדברי ליברמן, חלק מהסעיפים האלה דווקא כן הובאו בחשבון בתוכנית הרב־שנתית של צה"ל. הנוכחות הרוסית בסוריה מופיעה בה במפורש, וכך גם ההשקעה האיראנית בחיזבאללה. עניין שליברמן נמנע מלהתייחס אליו הוא האפשרות שהסכם הגרעין עם איראן יבוטל בידי ממשל טראמפ. מצב כזה, שבו איראן פורצת לכיוון הפצצה, יחייב שינוי בהערכת המצב האסטרטגית, שנגזרותיה התקציביות יהיו משמעותיות משום שהתוכנית הנוכחית לוקחת כהנחת יסוד את קיומו של הסכם הגרעין לעשר שנים לפחות.
האיומים האלה שמתאר ליברמן מקובלים ברובם גם על צה"ל. אבל בשונה מהשר הממונה עליו, נמנע הצבא מלתרגם אותם לכסף. הרמטכ"ל הציג השבוע את השינויים האסטרטגיים באזור, אך סירב לקבוע כי מדובר בעניין שמחייב את פתיחת ההסכם עם האוצר. יתרה מכך, קצינים בצבא - ובראשם איזנקוט - סבורים שצה"ל יצליח להסתדר גם במסגרת התקציב הקיימת, ובהיעדר שינוי דרמטי על־אמת אסור לו לבקש עוד כסף, כי ההסכם ההיסטורי עם האוצר והשקט שהוא מאפשר חשובים יותר.
אלא שליברמן החליט לכפות את דעתו על הצבא, והורה לו לתכנן דרישה לתוספת תקציב של 4.8 מיליארד שקלים לשנים הקרובות. האוצר התרעם, וקבע שזה יוביל לביטול התוכנית הרב־שנתית. מדובר בקביעה מחוצפת, משום שתקציב הביטחון אינו של צה"ל; הוא של מדינת ישראל. פרימת ההסכמים תפגע במישרין בביטחון, ובמשתמע גם בצמיחה שממנה נהנה המשק הישראלי ובענפים שנשענים במישרין על השקט הביטחוני ובראשם תיירות והשקעות זרות.
הדרישה לתוספת תקציב הוצגה שלשום בדיון שכינס נתניהו עם ראשי הביטחון והאוצר. כצפוי, בהיעדר הסכמות נשלחו מנכ"לי המשרדים לבדוק אפשרויות. סביר שבסופו של התהליך, אי שם בתחילת 2018, יגיעו העניינים לקבינט, שיידרש להחליט לא רק אם לשמר את התקציב הקיים או להגדילו, ואם כן בכמה, אלא גם לקבוע את סדר העדיפויות האסטרטגי של מדינת ישראל.
ניתן לפתור את המשבר בקלות. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט // צילום: יצחק הררי/פלאש 90
צריך לקוות שהדיונים האלה לא יתנהלו בתגרנות, משום שהשקל השולי חשוב פחות מהתוכנית וממה שעומד בבסיסה. לישראל יש כאן הזדמנות לשאול את עצמה ברצינות מה התוכנית הלאומית־אסטרטגית
שלה לשנים הקרובות; האם מדובר רק בצבירה של אמצעי לחימה ושעות אימון למקרה של הסלמה ביטחונית, או שבמצב במזרח התיכון טמונות גם הזדמנויות - ובראשן האפשרות לייצר ברית היסטורית עם המדינות הסוניות המתונות באזור?
התשובות שיינתנו לשאלות התקציביות והאסטרטגיות יקבעו גם האם הדיון הנוכחי הוא ענייני־מקצועי או פוליטי. שנה וחצי בתפקידו, ועם אופק אפשרי של בחירות ב־2018, רוצה ליברמן למצב את עצמו כשר שהביא בשורה לצה"ל, ובשורה בעיניו נמדדת בשקלים. מנגד, יודע כחלון שיותר כסף לביטחון פירושו פחות כסף לתוכניות "חברתיות", ובראשן לבייבי שלו - נטו משפחה. במאבק הזה על האלקטורט במרכז־ימין יהיו לפחות שני שחקנים פעילים נוספים. הראשון, שר החינוך בנט, המשקיע לאחרונה שעות רבות בענייני הביטחון במטרה לשכנע שהוא מתאים להיות שר הביטחון הבא. השני, נתניהו, שיידרש להכריע אם לפרק בגלל המאבק את הממשלה, ולקיים בחירות תחת האג'נדה הנוחה לו ביותר - הביטחונית. מובן שזה יהיה רק התירוץ; את המשבר ניתן לפתור בקלות, בהסכמה מפא"יניקית, ואין בו דבר שמחייב בחירות - חוץ מפוליטיקה.
במקביל לוויכוח על התקציב קיימו השבוע אלופי המטכ"ל סדנה שעסקה בתוכנית הרב־שנתית. הוצגו בה יישומי התר"ש, וענייני כוח אדם ותקציב, ובהם המשמעויות של השינויים באופן שבו תוכל ישראל להשתמש בכספי הסיוע הביטחוני האמריקני.
פרק מיוחד בסדנה הוקדש לאיחוד בין זרוע היבשה לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. בזה אחר זה דיברו האלופים בשבח המהלך, שהביא למפנה דרמטי בתשתיות, באחזקה ובניהול הכספי. מכאן אפשר להבין את התדהמה שאחזה בהם, כששמעו שליברמן אמר כי הוא אינו מרוצה מאיחוד מז"י ואט"ל, ושוקל לבטלו. ניחא שדבריו של השר לא היו מתואמים עם הרמטכ"ל, אבל היו שתהו עד כמה הוא מעורה ומתעניין במה שבאמת קורה בצה"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו