שרה, ניצולת שואה מקנדה שהחליטה לעלות לארץ לאחר שהשאירה מאחוריה את בעלה והילדים, לאחר כ-30 שנה ועוד לפני מותה הספיקה לתרום 17 מועדוניות לחיילים, ובנוסף הורישה בצוואתה את כל כספה - מעל למיליון שקלים ודירה על כל תכולתה יחד עם כל הכספים המגיעים לה מממשלת גרמניה ומממשלת קנדה "וכן את יתר זכויותי ונכסיי מכל סוג ומין ובכל מקום בעולם", כך הוסיפה בצוואתה, לשכן המסור שטיפל בה והיה איתה בקשר במהלך השנים. כעת המשפחה מקנדה - שלושה ילדים והנכדים - שלאורך כל התקופה לא היו איתה בקשר מתנגדת לצוואה.
האישה, בת 80 במותה, נפטרה ב-17 באוקטובר השנה בבית חולים הכרמל שבחיפה וכעת מי שנהנה מהרכוש שהשאירה הם זוג הזרים שגרו בבית שליד עם ילדיהם הקטנים. המשפחה הזוכה ביקשה שלא להיחשף.
בצוואתה, שנחתמה באמצע חודש יוני השנה, ועליה חתמה הקשישה באצבע נאמרו הסיבות שהביאו אותה לתרום כל הונה דווקא לשכן ולא לילדיה שהם בשר מבשרה, בהצהרתה כתבה כי "מזה שנים ארוכות, בערך משנת 2000, השכן המדובר הוא האדם הקרוב אלי ביותר והוא זה שתומך בי ומסייע לי כבן לכל דבר ועניין ואני אוהבת אותו בכל לבי ואילו כל בני משפחתי, לרבות בתי ושני בניי ונכדיי התנערו ממני וכמעט שלא היו עמי בקשר כלשהו ולא ראיתי אותם מאז שעלינו ארצה בשנת 1971 ועל כן החלטתי שלא להוריש להם כלום".
עו"ד יריב ואקנין // צילום: שירן ולק
נראה לפי ההצהרה, כי היא חזתה מראש את מהלך ההתנגדויות, ולכן נכתב שם, "אני ממנה את בא כוחי כמנהל עזבוני ומורה לו לקיים את הצוואה ובמידת הצורף אף להגן עליה מפני התנגדויות כלשהן".
עוד היא ציינה כי מאחר וקשה לה לחתום בחתימה רגילה, "מפני שידיי רועדות ולפיכך ביקשתי לאפשר לי לחתום על צוואה זו בטביעת אצבע".
כחודשיים לפני פטירתה, היא נבדקה על ידי דר. אילן בר גריאטרי ופסיכו-גריאטר מקיבוץ הזורע שבדק אותה בבית האבות בו היא השתכנה "נוף החורש" בטבעון, ובפניו היא גם ציינה כי זוג שכניה הם אלה שמטפלים בה ודואגים לה במשך שנים.
הילדים טרם הגישו את התנגדותם לרשם בענייני ירושה בנצרת אולם הודיעו כי בכוונתם להתנגד.
עו"ד ואקנין, טוען כי אין להם כל קייס בהתנגדות, "השכן הוא זה שהיה צמוד אליה, הוא זה שעזר לה בכל המוסדות שהייתה זקוקה בהם עזרה, הוא זה שסייע לה למכור את הדירה הקודמת שלה, זה שסייע בכל התרומות שתרמה לחיילי צה"ל. היא לא ראתה את הילדים שלה 30 שנה ולא את צאצאיהם. לא הם באו לישראל ולא היא טסה אליהם. פעם בשנה היו שולחים גלויה ביום ההולדת שלה. וזהו. בגלויה הזו הסתכמו כל חיי המשפחה הזו. אני לא הכרתי אותה באופן אישית אבל אני יכול להבין את הסבל הגדול שעברה והרצון שלא להוריש להם, גם אם יש להם קרבה משפחתית אליה. מי שהייתה המשפחה שלה בכל השנים הללו - היה השכן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו