כמה שבועות לפני שמלאו לו 40 התבשר המאייר והקומיקסאי גלעד סליקטר שהוא משוחרר ממילואים. גברים רבים היו חווים תחושות הקלה ושחרור, ולצידן אולי מחשבות נוגות על הזמן שחולף ועל סימני הגיל שנעשים ברורים לעין. אצל סליקטר שררה בעיקר אדישות, לא יותר מהודעה מנהלית טכנית. מבחינתו, הוא כבר זכה לסגירת מעגל עם ימי הצבא שלו כמאבטח מתקנים מתוסכל - בדמות "צו 8", רומן גרפי פרי עטו שראה אור בצרפתית בשנת 2014 וכעת רואה אור בעברית (ספריית פועלים; עורכת: נרי אלומה).
תחושת ההשלמה והפיוס עם השדים היצירתיים היא גם חלק מהמוטיבים המרכזיים שנוכחים מאוד ב"צו 8", ספרו הרביעי של סליקטר, שמרבה בכתיבה ובאיור אוטוביוגרפיים. הרומן נע בין נובמבר 2012, ערב מבצע עמוד ענן, לאוקטובר 1995 בדרום הארץ, שם שירת כאמור כמאבטח מתקנים, שבעיקר רצה שיניחו לו וייתנו לו לאייר.
שיחת טלפון לילית מעירה אותו משינה, והוא נקרא למילואים. הוא מצוות לאבי, נהג אוטובוס, ולגריזלי, כלב הציד שלו. יחד הם מופקדים על איתור אזרחים וחלוקת צווי 8. בבסיס המינהלה, שממוקם בגן ילדים, הוא מבחין בציור ילדים שמזכיר לו איור ישן שהעניק למכר מהצבא. את האיור הזה יראה עשור לאחר מכן מקועקע על גופו, בפגישה מקרית בבר. הפגישה, שנחרתה אצל סליקטר כמפוספסת ולא פתורה, משמשת מנוע עלילתי ברומן ומכתיבה את מעשיו.
איך מגיבים על דבר כזה? מצד אחד, מדובר במחווה מחמיאה. מצד שני, יש במעשה הזה משהו פולשני.
"במציאות, כמו ברומן, באמת אמרתי לבועז (השם שהוענק לדמות הידיד; ט"מ) שזה מחמיא לי, אבל לא באמת ידעתי להתמודד עם הדבר הזה, שמישהו לקח משהו שהוא שלי וקעקע אותו על הגוף. אני הענקתי לו את האיור ושכחתי מזה, ופתאום אני מגלה שהיצירה שלי פיתחה חיים משל עצמה".
מעשה הקעקוע הזה רודף אותך. "צו 8" הוא מעין הרחבה לספר "מי אתה בכלל" מ־2008, שהחל את העיסוק ביחסים שבין האמן ליצירה.
כריכת הספר "צו 8"
"נכון. במציאות המפגש עם החבר מהצבא לא העניק לי את תחושת ההשלמה שהייתי זקוק לה. הוא עימת אותי עם שאלות לגבי היצירה שלי; מצד אחד, אני נתתי לו את האיור מיוזמתי, כמו איורים אחרים שנתתי לחברים ששירתו איתי. מצד שני, זה עדיין איור שלי. המלחמה שפרצה ביום שגויסתי למילואים הפכה להיות דמות משמעותית בספר, ובעצם כיוונה אותי לעסוק במלחמה הפנימית שלי כיוצר".
שפה שהיא קו וכתם
סליקטר, נשוי לעדי בר־אור (שערכה את הספר בצרפתית), אב ליונתן ותושב אלפי מנשה, נחשב לאחד המאיירים ואמני הקומיקס המוערכים והפורים בארץ. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בהתמחות באיור בשנקר, ובעשור האחרון מרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל.
לפני "צו 8" ראו אור ספריו "מי אתה בכלל", "השדים של מונגול", וכן הנובלה הגרפית "משק 54", שאייר לטקסט של אחותו, המשוררת גלית סליקטר. האחרון היה מועמד לפרס הספר הטוב ביותר בפסטיבל אנגולם ונכלל ברשימת הנובלות הגרפיות הטובות ביותר של "Publisher Weekly" לשנת 2011. ספריו תורגמו לצרפתית, לספרדית, לאיטלקית ולאנגלית.
"צו 8", ללא ספק הרומן המהוקצע והשלם ביותר של סליקטר עד כה, רואה אור לאחר שסליקטר הרשים באיוריו לספר הנוער "ג'ונם" מאת צדוק צמח ול"בובה תותי" של דויד גרוסמן (שניהם ראו אור בהוצאת עם עובד). שלושתם יחדיו מציבים את סליקטר כאמן בעל חותמת אישית עוצמתית.
"האפיון שאת מדברת עליו נבנה עם הזמן באופן טבעי", מספר סליקטר, "למשל, השימוש באור ובצל באיור התחיל ב'משק 54'. לא רציתי לאייר אחד לאחד את הטקסט של גלית, אלא להוסיף פרשנות משלי. באחד הפריימים יש סצנה בבריכה, והיתה לי הזדמנות לאייר צללים שהעניקו לכל סיפור טוויסט. הדרך שבה אני מאייר יוצאת לרוב מתוך הטקסט ומהצרכים שלו. אם תשאלי אותי מהי השפה שלי, אומר שהיא קו וכתם. ככה אני מעביר תחושת מתח, קצב, מוזיקה".
סליקטר מקפיד לבנות מתח סוריאליסטי מתיאור סיטואציות פרוזאיות למדי, דוגמת נסיעה באוטובוס כדי לאתר אזרחים אשר עשו כמיטב יכולתם להתחמק משירות מילואים, או נפילה שלומיאלית של הגיבור במדרגות.
"כלבים הם חלק מהנוף"
כשהשיחה עוברת לפריחת הקומיקס והרומנים הגרפיים, סליקטר מציין את מגוון היוצרים ואת קשת הנושאים שאפשר לאייר כיום. "בהחלט יש התעוררות. למשל, בהחלטה של ההוצאה להוציא רומן גרפי שלי, לראשונה, יש הבעת אמון בז'אנר".
איור מתוך הספר
באותה המידה שהרומן עוסק באבסורדיות של הלחימה, בחובבנות שמתגלה בספר, הוא עוסק בגבריות ובמרכיביה. הגיבור מתנהג ומתבטא כמי שלא משחק במשחק הזה: לאשתו הוא אומר ש"גם בסדיר, כשהיה לי נשק, לא היה לי מושג איך לתפעל אותו", הוא הורס את המטווח שאביו בונה, ואומר לפקידת המילואים במחאה על השיבוץ ש"הבטן שלי רגישה לנסיעות ארוכות". "אני באמת לא חלק מהמשחק הזה", אומר סליקטר, "ואפשר לראות את זה גם דרך ההשוואה לאבי, נהג המילואים, שלוקח את המשימה של חלוקת הצווים ברצינות. אני והוא משלימים זה את זה".
אתה רוצה שיעזבו אותך בשקט?
"כן, שייתנו לי לאייר. כמובן שהכל מוקצן יותר ברומן, אבל זה הכיוון. הוא מסתכל על דברים מהצד, מתבונן".
כמעט בכל היצירות שלך נמצאים כלבים, גם באלו שרק איירת.
"גדלתי במושב, וכלבים היו תמיד חלק מהנוף. לא ייחסתי לנוכחות שלהם משקל רב מדי. יצא לי גם לראות כלבים נדרסים ותמיד הגיעו אחרים, כך שהם נכנסו תמיד ליצירה שלי בלי שאחשוב על זה. אני אוהב לצייר חיות. כשאני מצלם דברים כדי לקבל השראה, אני מחפש את הרגע האקראי, הלא מעובד. כלבים הם רק רגעים אקראיים, הם לא עושים פוזות, יש בהם טוהר".
הגיבורים שלך לאורך השנים נרדפים על ידי העבר, הוא לא פתור אצלם. ככה אתה מרגיש?
"היום אני מרגיש רדוף פחות. מרגע שיש לי ילד, כל הפוקוס עבר אליו. אם פעם זה היה אני נגד העולם, עכשיו זה שנינו. אני יודע להשתמש בתחושה ולהעצים אותה כדי להאיר משהו. היום כבר לא אכפת לי שיקעקעו איור שלי על הטורסו. התבגרתי, והספר הזה הוא המסקנות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו