"אני מרגיש שאני משרת עבור שנינו"

בזמן שטוראי אסף יפרח מהרהר בדקות האחרונות בחייו של אחיו איל, גופו מתכווץ בכאב. לא רק בגלל הגעגוע שלא מרפה, אלא גם משום שבאותה שעה שבה נחטף אחיו ונרצח, צפה אסף עם חברים במשחק הכדורגל שפתח את המונדיאל, בין ברזיל לקרואטיה.

"זה מייסר אותי עד היום", הוא אומר בגילוי לב. "אני יודע שזה לא רציונלי ושלא יכולתי למנוע את הפיגוע, אבל ככה אני מרגיש.

"הדמות של איל קפצה לי לראש רק כשהייתי בדרך הביתה. צעדתי בחושך מהבית של חברים שלי, הוריי התקשרו לשאול אם הוא יצר איתי קשר, ואמרתי להם שלא. חשבתי לעצמי שזה מוזר, אבל שאולי הוא הלך לישון אצל חבר, או שנגמרה לו הבטרייה של הטלפון. כאילו מחשבות כאלה יכולות לגרש את האסון". 

אייל יפרח ז"ל 

איל היה אמור להתגייס לצה"ל במארס 2015. הוא חלם לשרת באחת מפלוגות הסיור (פלס"ר) המובחרות באחת מחטיבות החי"ר - צנחנים, גבעתי או גולני. שלוש שנים לאחר שנחטף ונרצח, יחד עם גיל־עד שער ונפתלי פרנקל, ממלא אסף אחר שאיפותיו של אחיו. השבוע סיים את הטירונות בצנחנים. 

"בערב ההשבעה בכותל, לפני חודשיים, הרגשתי שאיל מלווה אותי ברוחו. עמדתי עם הנשק ב'הצג', ופתאום שמעתי את אחי אלחנן קורא לי. סובבתי לרגע את הראש וראיתי אותו מחייך בגאווה. ואז היכתה בי ההכרה שאיל היה אמור לעמוד במקום הזה שנתיים לפניי, ואני הייתי זה שאמור לשבת בקהל ולהשוויץ בו".

*  *  *

שבעה ילדים נולדו לאורי (48) ולאיריס (46). איל היה הבכור. שנה אחריו בא לעולם אסף (21), ואחריהם נולדו אלחנן (18), תלמיד בישיבת ההסדר בקריית גת; יעקב (17), תלמיד בישיבה התיכונית דרכי נועם בפתח תקווה; רננה (13), תלמידת אולפנה בפתח תקווה; רעות (10), תלמידת כיתה ה' בבית הספר הממלכתי־דתי באלעד; ואושרת (6), תלמידת כיתה א' באותו בית ספר.

מהתמונות באלבום בולט לעין הקשר האמיץ בין איל לאסף, שהחל עוד כשהיו פעוטות. קשה להתעלם מהדמיון החיצוני הבולט ביניהם. לשניהם בלורית כהה, חיוך רחב ועיניים שחורות גדולות, יוקדות. 

עם דמעות בעיניו מראה לי אסף את התמונה האהובה עליו, שצולמה כשהיה בן שנה, ואיל בן שנתיים. הם מתחבאים בתוך ארון הבגדים של ההורים, וחיוך ממזרי ומאושר נמתח על לחייהם השמנמנות כשהתעלול שלהם מתגלה. 

"עוד בתור תינוק זחלתי אחרי איל לכל מקום", קולו נסדק. "היינו כמו תאומים, אני לא זוכר רגע אחד שלי בילדות בלעדיו. עד ליום מותו ישנו שנינו על מיטה נפתחת, מתוך בחירה, ומעולם לא נרדמנו לפני שסיפרנו אחד לשני מה עבר עלינו באותו יום. 

"יש לי זיכרון חזק מהתקופה שבה למדנו בישיבת דרכי נועם, אני הייתי בכיתה ב' ואיל בכיתה ג'. בכל יום נסענו לשם יחד וחזרנו יחד באוטובוס. באחד הימים המתנו בתחנה, ואיל השתעמם. הוא קשר את הילקוט שלו למכולה של מיחזור בקבוקים והתחיל לתת לו אגרופים כדי לראות מתי הוא ייפול. בינתיים הגיע האוטובוס, אני עליתי עליו עם שאר התלמידים, אבל איל הסתבך עם התיק ולא הצליח לשחרר את הרצועות. לעולם לא אשכח את המבט המבואס על הפנים שלו כשהנהג סגר את הדלת והוא נשאר מאחור. אותי זה הצחיק במשך ימים רבים".

אסף בן השנה (מימין) ואיל בן השנתיים מתחבאים בארון הבגדים. התמונה האהובה על אסף

בגיל 12 עבר אסף לישיבה התיכונית כפר גנים בפתח תקווה. אחר הצהריים היה יושב עם אחיו בבית להכין שיעורים. כשאיל היה בן 17, עזב גם הוא את "דרכי נועם" והצטרף לפרויקט של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח) בבת ים. 

"איל ואני היינו נפגשים בעיקר בסופי שבוע, והיו מקרים שהיה בא הביתה פעם בשבועיים. אבל תמיד כשנכנס היה לו חיוך ענקי של אושר על הפנים. הוא דיבר על התרומה לקהילה ועד כמה הוא נהנה. הבנתי שהוא עושה משהו חשוב, אבל התגעגעתי אליו כל הזמן. ערבי שבת בלעדיו לא היו אותו הדבר. הוא זה ששר את הפיוטים סביב השולחן, ואחרי הארוחה היינו הולכים לשמוע הרצאה של רב בתנועת הנוער עזרא". 

עם סיום של"פ פנה איל למכינה קדם־צבאית בעלי, ואחרי חצי שנה, באפריל 2014, עבר לישיבת שבי חברון, כדי להתמקד בלימודי תורה.

בתחילת יוני, כשבועיים לפני החטיפה של איל, סיים אסף את כיתה י"ב. הוא נרשם למכינה הקדם־צבאית בעצמונה, ואת חודשי החופש העביר בעבודה בשיפוצים ובניקיון של אחד הבניינים הסמוכים לביתו. 

*  *  *

"ועכשיו מעליו אלוהים יושב

ומנגן שיר עצוב על הים

שנשאר סוער אצלו בלב

ונשבע שהכל עוד יחזור להיות כמו שהיה...

אני נשבע שאחזור... 

וגם אם לא..."

(מתוך "שיר על הים" של להקת הפיל הכחול, אחד השירים האהובים על איל)

השבת האחרונה שבה היה איל בבית, שישה ימים לפני הרצח, היתה שמחה במיוחד. ביום שישי בצהריים, בזמן שאיריס בישלה לשבת ואורי יצא לסידורים, הסתגרו שני האחים הבכורים בחדרם ושרו בקולי קולות.

"איל ישב על המיטה בג'ינס ובלי חולצה וניגן בגיטרה. אני הייתי מולו עם הרגליים על הכיסא. שרנו את 'שיר על הים' כמה פעמים. בכל פעם שהגענו לשורה האחרונה של הפזמון, 'אני נשבע שאחזור', איל הרים את ראשו כלפי מעלה בעיניים עצומות, וראו שהוא שר מעומק הלב. היום המילים האלה מקבלות ביטוי מצמרר. כאילו הנשמה שלו ידעה שהוא עומד למות. בשיר הוא נשבע שיחזור, אבל הוא לא חזר כבר שלוש שנים". 

יומיים לפני הרצח, ביום שלישי בערב, ביקר איל בבית פעם נוספת. אסף, שהיה צריך לקום למחרת לעבודה בשיפוצים, נרדם לפניו. "כשהתעוררתי, ביום רביעי בבוקר, איל עדיין ישן. הסתכלתי עליו והתלבטתי אם להעיר אותו. הפנים שלו היו רגועות, אז החלטתי לא להפריע לו. ידעתי שנדבר בסוף השבוע. 

"בסביבות הצהריים איל התעורר ושלח לי מסרון: 'אסף אני מצטער. נסעתי לישיבה ולקחתי בטעות את התפילין שלך'. לא עניתי, כי הייתי באמצע העבודה", אסף מליט את פניו בכפות ידיו. "זו למעשה היתה התקשורת האחרונה בינינו. אני לא מאמין שלא עניתי לו, ואני מצטער שלא הערתי אותו בבוקר. היתה יכולה להישאר לי בזיכרון שיחה אחרונה איתו. אולי אם הוא היה מתעורר ומשוחח איתי, רצף האירועים למחרת היה משתנה והוא לא היה נרצח".

אף שנסע לישיבה ביום רביעי, הודיע איל כי ישוב לאלעד ביום חמישי בערב, מאחר שהתכונן לארח חברים בסוף השבוע. ביום חמישי, 12 ביוני 2014, בסביבות השעה 6 בערב, הוא עלה על טרמפ לקריית ארבע וביקר בביתם של סבא וסבתא שלו, אילנה ועמרם יפרח. לאחר ארוחת הערב התקשר לאמו והודיע לה שהוא בדרך הביתה. ב־21:45 שוחח בטלפון עם אחד מחבריו ותכנן איתו את סוף השבוע.

הוא יצא לטרמפיאדה בצומת אלון שבות והמתין שם, כשלצידו גיל־עד שער ונפתלי פרנקל בני ה־16, תלמידי ישיבת מקור חיים שבכפר עציון. השעה היתה 10 בערב, והכביש היה ריק. מכונית יונדאי לבנה נעצרה לידם, והם נכנסו לתוכה, בטוחים שהנהג והנוסע לצידו הם יהודים המתגוררים באזור.

כשהבינו שנפלו למלכודת, התקשר גיל־עד למשטרה ולחש: "חטפו אותי". אחד המחבלים הסתובב אל הנערים, הניף את אקדחו, דרש מהם להרכין את ראשיהם, וירה בהם למוות.

במהלך אותו הערב שלחה איריס כמה הודעות לבנה כדי לבדוק היכן הוא, אבל לא נענתה. כשניסתה להתקשר, נתקלה בטלפון כבוי. היא התקשרה לבעלה, שעובד כמהנדס והיה באותה שעה בעבודה, לשאול אם איל יצר איתו קשר. אחר כך התקשרה גם לאסף. שניהם אמרו לה שלא שמעו מאיל. מאוחר בלילה היא נרדמה, כשהטלפון שלה בכף ידה, צמוד לחזה.

אסף אומר שהוא מעדיף לא לחשוב מה עבר על אחיו באותן דקות בתוך מכונית המחבלים. "זה כואב מדי", זולגות הדמעות מעיניו. "אני רוצה לזכור אותו שמח ומחייך. אבל אין לי ספק שהוא נאבק, יחד עם נפתלי וגיל־עד, כי לא מתאים לו לקבל את גורלו בהכנעה. ברגע שהמחבלים אמרו להם להוריד את הראש, הוא בטח הבין שמוציאים אותם להורג וחשב על המשפחה".

*  *  *

הפגישה הראשונה שלנו מתקיימת בבסיס האימון החטיבתי של הצנחנים בדרום הארץ. לאחר פעילות לילה מתישה, אסף מבקש להיכנס למקלחת. שתי דקות אחר כך הוא מוקפץ עם הצוות למגרש המסדרים, כשעל גופו פק"ל מלא. אחרי שבוע אנחנו נפגשים שוב בביתו, כשהוא יוצא לרגילה קצרה.

בכל אחת מהשיחות מתגלה אסף אחר. בבסיס הוא נשבר לא פעם, מוחה את הדמעות בידיים מאובקות. בבית, כשהוריו לידו, הוא משדר חוסן, כמו מנסה להקל את כאבם. 

"ביום שישי בבוקר, כשאיל לא חזר הביתה, ההורים היו בהיסטריה והתקשרו לכל החברים שלו. למרות זאת, אני שמרתי על קור רוח ויצאתי לנקות את הבניין. רק בדרך חזרה חלחל אצלי הלחץ. האפשרות שקרתה לאיל תאונה נראתה לי פתאום מציאותית. נכנסתי הביתה בסביבות 10, ובאותו רגע אמא ואבא יצאו החוצה בריצה ואמרו לי שהם נוסעים למשטרת ראש העין.

אסף יפרח במדי הצנחנים. "אני רוצה לסיים את המסלול ולהיות חייל מצטיין, השם שלי מחייב אותי להצליח" // צילום: אריק סולטן

"בערך שעה אחר כך היו דפיקות בדלת. יעקב ניגש לפתוח ואמר שמישהו מחפש אותי. ראיתי קצינה ושני אזרחים, והם נכנסו פנימה בלי שהזמנתי אותם. הייתי נבוך. הם הסתובבו בסלון ובמטבח ושאלו איפה אבא ואמא. באותו רגע לא ידעתי שהם צוות מו"מ מהיחידה לניהול משברים של צה"ל, רק רציתי שילכו. אבל הם אמרו שיחכו להורים שלי.

"כשאמא נכנסה הביתה וראתה אותם, היא כמעט התעלפה וביקשה לשבת. מאותו רגע אני זוכר את האירועים רק בהבזקים. בבית היה המון רעש. טלפונים צלצלו, ואנשים דיברו במקביל. פתאום מישהו אמר בקול רם שאיל נחטף. רק אז הבנתי מה קרה". 

איריס מתיישבת ליד בנה ומלטפת את ידו ברכות. "גם אני לא הבנתי מה קורה סביבי באותו רגע", היא אומרת. "כשיצאנו מהמשטרה, ניידת ליוותה אותנו עד הבית, וזה נראה לי מוזר.

"כשצוות המו"מ עדכן אותנו שאיל כנראה נחטף עם שני נערים, חשבתי שהם מבלבלים במוח. מבחינתי הוא היה אמור להיכנס בכל רגע הביתה. הרגשתי שהראש שלי מתנתק מהגוף, כמו בחוויה חוץ־גופית, ואני מסתכלת על כולם מרחוק. בדמיוני איל היה מוחזק במרתף כלשהו, כשהוא חי".

"גם אני חשבתי על זה", אומר אסף. "עברו לי בראש תמונות שלו, קשור ועובר עינויים. רציתי לדעת אם כואב לו ואם הוא מפחד. אבל בשום שלב לא חשבתי על מוות". 

איריס: "הבית נראה באותו ערב כמו חמ"ל. שוטרים וחיילים הסתובבו עם מכשירי קשר והקימו מאהל בחצר האחורית. ארוחת שישי היתה מהירה, והילדים היו מבוהלים וסירבו לשיר את המזמורים בלי איל. אחר כך עברו עלינו 18 ימים בחרדה בלתי נגמרת, אבל גם בתקווה".

אסף אומר שלא מצא את עצמו בהמולה. מדי יום נסע עם אחיו הקטנים לישיבת נחלים שליד פתח תקווה, כדי לסייע בשיפוץ המקום לקראת שנת הלימודים הבאה.

*  *  *

בדירת הגן רחבת הידיים של משפחת יפרח באלעד לא נותר זכר לימים הטרופים ההם. החצר שבה הוקמו החמ"ל ואוהל השינה של החיילים נותרה עד היום בשיממונה. חזית הבית, הפונה אל הכביש, פורחת. הגדר החיה בוהקת בירוק, והפרחים בוורוד ובאדום.

שם, מתחת לעץ התפוז הסיני, שנוטה עכשיו מטה מעומס הפרי, שמע אסף לראשונה כי אחיו אינו בין החיים.

"ביום שני, 30 ביוני, בערב, התקיימה עצרת תפילה בכיכר רבין, ואמא חזרה משם עם תחושה שמשהו חייב לקרות", הוא אומר בעיניים אדומות. "והיא צדקה. למחרת בבוקר, ההורים יצאו לפגוש את ההורים של גיל־עד ונפתלי, אבל באמצע הנסיעה התקשרה אליהם הקצינה וביקשה שיחזרו הביתה. שמתי לב שהיא לא מסתובבת במדי ב' כמו בימים האחרונים, אלא במדי א' רשמיים. 

"כשההורים חזרו, הגיעו הביתה רב ורופא, נכנסו איתם לחדר וסגרו את הדלת. אני נשארתי בפינת האוכל עם פרפרים בבטן. מאז שאסף נחטף, זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שמשהו רע מאוד קרה.

"יצאתי לחצר והתיישבתי על מעקה האבן ליד אחד החיילים. שאלתי אותו בפשטות מה קורה, והוא ענה שמצאו שתי גופות באזור הר חברון, ולא ברור מה קורה עם החטוף השלישי. הסתכלתי לשמיים והם נראו לי שחורים. כאילו כל צרות העולם התאחדו מעלי לגוש אחד. התפללתי שאחי יהיה זה שלא נמצא.

"נכנסתי הביתה, לקחתי את אלחנן ואת יעקב לחדר שלהם, התיישבנו על המיטה, וחיבקתי אותם.

"אחרי הרבה זמן אבא יצא אלינו עם דמעות בעיניים. הוא חיבק את שלושתנו ואמר שאיל לא נמצא איתנו יותר, ולכן אנחנו צריכים להתחזק ולהיות מאוחדים. אמא בישרה לאחיות שלי, שהיו אז מאוד קטנות ולא ממש הבינו את משמעות המוות של איל".

גופותיהם של שלושת הצעירים אותרו אחרי 18 ימי חיפושים, מתחת לגל אבנים בשדה פתוח בעיירה חלחול, ליד חברון. איל היה בן 19 במותו.

"מאותו רגע האווירה בבית השתנתה", אומר אסף בקול שקט. "כבר לא היתה תקווה, רק ייאוש. החמ"ל התקפל, והבית התרוקן. בלילה ישנתי במיטה שלי ושל איל, והבנתי שהוא לא יישן לידי יותר, כשהראש שלו מול הראש שלי. אחרי 18 שנה יחד, חצי ממני נעלם".

מה אתה זוכר מהשִבעה? 

"בעיקר את עם ישראל בא בהמוניו, ואת הרגשת השותפות והאכפתיות. בשעות היום היה לי קל יותר, כי היינו מוקפים באנשים. הבעיה היתה בלילות. כל הזמן חשבתי על משמעות המוות, ועל החידלון של איל. שאלתי המון שאלות רוחניות. להיכן הלכה הנשמה שלו? האם הוא בגן עדן? איך הוא מרגיש?

"אחד מבני המשפחה דיבר איתי על הרוגי מלכות, קדושים שנהרגים בשל יהדותם, אבל זה לא ניחם אותי בכלל. לא רציתי אח קדוש, רציתי אותו בבית איתנו".

ב־23 בספטמבר 2014 איתר השב"כ את המחבלים שחטפו את הנערים, מרואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, במרתף של נגרייה בחברון. הם חוסלו על ידי לוחמי הימ"מ.

*  *  *

הווייתו של איל בולטת בכל פינה בבית. על השידה הגדולה בכניסה נמצאות תמונות שלו מאז ילדותו, וביניהן דולק נר גדול. על הקיר קולאז' גדול ובו תמונות של שבעת הילדים, ובהן תמונותיו של איל עם אסף. גם בארון ספרי הקודש שני צילומים ענקיים של איל, בשניהם הוא מחייך למצלמה. באחד מהם מושטת ידו קדימה, ועליה עומדת ציפור דרור.

בשבת לפני שבועיים התעוררה איריס מוקדם, ובדרכה למטבח הבחינה בזווית העין שהתמונה של איל הונחה על הכיסא שעליו נהג לשבת. "אין לי מושג מי מהילדים עשה את זה, ולא בטוח שאשאל", היא אומרת. "התמונות נותנות לי תחושה שהוא חי פה. הגוף שלו לא כאן ואני לא יכולה לחבק אותו, אבל הרוח שלו נמצאת בתוך הצילומים. זה הניסיון שלנו להיאחז בחיים בצורה שפויה וטבעית". 

אסף נרשם, כמתוכנן, לשתי שנות לימוד במכינה בעצמונה. בסיומן דחה את הגיוס בשנה, כדי ללמוד שנה נוספת בישיבת שבי חברון, שבה למד איל. "רציתי להשלים שנה של לימודי תורה כדי לפתח את האישיות, ואין טוב יותר מהמקום שבו איל הספיק ללמוד רק חודש וחצי".

לא חששת?

"לא, אבל ההורים דאגו. גם כשנסעתי בטרמפים, זה אף פעם לא היה דרך צומת אלון שבות. עברתי שם רק בנסיעה באוטובוס, ותמיד הסתכלתי על המקום וחשבתי על איל עומד שם בלילה ומחכה לטרמפ.

"רק פעם אחת הייתי שם, שנה אחרי שאיל נרצח. נסעתי עם ההורים והאחים שלי. כמה ימים אחר כך חלמתי על איל. החלום היה מאוד מוחשי, ראיתי אותו מחייך כמו בתמונות הגדולות שיש בסלון. הוא לא דיבר איתי, אבל הרגשתי שהיה רוצה שאמשיך בחיי ושלא אתן לקשיים, לגעגועים ולכאב לעצור אותי".

דבר אחד הוא עדיין לא מסוגל לעשות. עמוק בארון חדר השינה המשותף מוטמנת קופסת קרטון גדולה, עטופה בניילון כתום, ובה הבגדים שלבש איל בתקופת לימודיו. "הצצתי בה פעם אחת, וסגרתי", אומר אסף בשקט.

"יש לנו חולצות משותפות שאני עדיין לובש, אבל באלה שבקופסה אני לא מסוגל לגעת. אני חושב שיעברו עוד שנים עד שאהיה מסוגל בכלל להסתכל עליהן שוב". 

*  *  *

"המפתח להצלחה הוא היכולת להקריב למענה. אם היינו רוצים להצליח באותה מידה שאנו רוצים לנשום, כל פסגה אפשרית היתה הופכת לאתגר קטן. בדיוק באותה מידה כשאנו צוללים ונגמר לנו האוויר והדחף היחידי שיש לנו הוא לנשום - כך בשביל להצליח הדחף היחידי צריך להיות הרצון להצלחה עצמה. הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להצליח אבל זה לא אמיתי, זה 'בערך'. הם יבזבזו זמן על שינה, אכילה, בילוי וחגיגות, ויוותרו על חלק מההצלחה המושלמת שלהם. זה לא הרצון האמיתי.

"אך כאשר הרצון להצליח הוא כמו שרצון חולה אסתמה הוא לנשום, ולו באותו הרגע לא אכפת מאוכל, שינה, פגישה או כל דבר אחר - אזי באמת תצליח להפוך את החלום למציאות". 

(מתוך יומנו של איל, 6 בינואר 2014)

לאחר שאיל נרצח גילו הוריו כי במשך שנה הוא כתב יומן. בתחילה היססו אם לפלוש לפרטיותו, אבל איריס גילתה כי כבר בהתחלה הופיעו המילים "אני כותב לכם". הספר, מבחינתם, הוא הצוואה של איל, והתובנות שמופיעות בו נותנות להם את הכוח לקום בכל בוקר לעבודה.

"הקטע שבו איל כותב על המשמעות של ההצלחה הוא מין ארגז כלים להמשך החיים בלעדיו", מרפרפות ידיו של אסף בעדינות על כתב ידו של איל. "המסר הזה התעצם אחרי שהחלטתי להתגייס לקרבי".

איך הוריך קיבלו את זה?

"לאמא לא היה קל. היא שאלה אותי אם לא עדיף שאהיה תומך לחימה, והיה לי קשה לראות אותה מתחבטת ככה עם עצמה. גם אבא התלבט, אבל אמר שחשוב לו שאשרת את המדינה, למרות האסון. היססתי לא מעט, ובסופו של דבר הלכתי עם הלב שלי". 

איריס: "חשבתי שהוא יכול למלא תפקיד משמעותי שלא יהיה בשטח. באופן טבעי אני חרדתית כלפי הילדים, וחששתי לו.

"לעולם לא אשכח איך בלילה שבו איל היה אמור לחזור הביתה נתקלתי במיטה הריקה שלו. מאז, כבר יותר משלוש שנים אני עושה בכל בוקר ספירת מלאי של הילדים. אבל אני גאה בבחירה של אסף".

אסף יפרח במדי הצנחנים. "אני רוצה לסיים את המסלול ולהיות חייל מצטיין, השם שלי מחייב אותי להצליח" // צילום: אריק סולטן

האבא, אורי: "מצד אחד חינכתי את הילדים לתרום למדינה, ומצד שני חששתי. בסוף אמרתי לעצמי שהבחירה היא שלו, ומה שלא יחליט, זו תהיה הבחירה הנכונה". 

תאריך הגיוס של אסף נקבע ל־27 ביולי. את הדרך לבקו"ם עשה עם הוריו ואחיו. "מאוד התרגשתי. בדרך חשבתי שאיל תמיד היה הראשון שעשה דברים לפניי. הוא הלך למכינה, והלך לישיבה, ועכשיו אני עושה משהו שהוא לא הספיק לעשות. זה נראה לי לא טבעי. כאילו אני תופס את מקומו מול האחים שלי.

"באיזשהו מקום, אני מרגיש שאני משרת עבור שנינו. העובדה שאני בצנחנים כאילו מַחיה אותו. ארבעת החודשים בטירונות לא היו קלים לי, ואחטא לאמת אם אומר שחשבתי עליו בכל יום. אין זמן לחשוב על כלום עם ההקפצות, המסעות והאימונים האינטנסיביים. רק אחרי שהגעתי לשם גיליתי שבבית הכנסת של הבא"ח יש ספר תורה על שמו. אפילו מביאים את הספר לשטח, כשלחיילים אין אפשרות להתפלל בבסיס". 

הוא כבר יודע מה הוא רוצה לעשות בצבא, אבל לא יכול לדבר על זה. "אני רוצה קודם לסיים את המסלול ולהיות חייל מצטיין. אחר כך נראה, אני מקווה שאצליח להגיע לאן שאני רוצה. בגלל איל, השם שלי מחייב אותי להצליח".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו