השבוע ביקרה בישראל משלחת של מנהיגים מוסלמים צעירים מארה"ב. הם הובאו לכאן על ידי ארגון ה־AJC, כאשר הדיל כמובן משתלם לכולם: ישראל זוכה ליחסי ציבור חיוביים, המנהיגים הצעירים מתאהבים בה והדבר עושה שירות חשוב לתודעה של ישראל בעולם.
אבל המציאות היומיומית בארה"ב של אמריקה, וכמובן העובדה שהאזור המזרח־תיכוני לוהט כמעט כרגיל, הפכה את המפגש הקצר הזה למעניין למדי. קהל שיודע להעביר ביקורת על ישראל ועל ארה"ב, אבל גם לייצג תמונה מלאה ולא רדודה עם טיעונים נכונים לכאן ולכאן.
אחת הדמויות הבולטות במסע הזה היה סוהל קהאן. קהאן, בשנות הארבעים לחייו, הוא דמות בולטת בצד השמרני של המפה הפוליטית בוושינגטון. את דרכו החל בממשל בוש, אחר כך הפך למזוהה עם פעילות בנושא יחסי הנוצרים־מוסלמים
בארה"ב, ובמקביל החל לעבוד במיקרוסופט כממונה על קשרי החוץ של החברה, קרי בנבכי וושינגטון על שלל נגזרותיה.
בישראל ביקר כמה פעמים, כולל בנעוריו, בשל העובדה ש"הוריי רצו שאראה דברים מקרוב ולא רק אקרא עליהם בספרי ההיסטוריה או מרחוק". מהר מאוד התגלה קהאן כאיש שיחה מרתק, שאף על פי שהוא מתגורר בצנטרום של הפוליטיקלי קורקט האמריקני המסרס כל כך, הוא מדבר לעניין ולא בורח לקלישאות.
"במובנים מסוימים, יש בעיה יומיומית בלהיות מוסלמי או יהודי בארה"ב של ימינו. האם זה בגלל דונלד טראמפ? אני לא בטוח", הוא אומר, "בפוליטיקה נהוג לומר שאנחנו טובים בדיוק כמו המנהיגים שאנחנו בוחרים לעצמנו.
"טראמפ צמח באווירה מסוימת שאפשרה לו להיבחר. לא הוא הביא אותה לעולם, היא היתה שם והוא ידע לזהות את זה. לכן, העובדה שיש עלייה במקרים נגד מוסלמים ויהודים היא נכונה, אבל מצד שני היא לא מציגה את התמונה כולה. ראה למשל את המקרה שלי. כשאני נכנסתי לפוליטיקה, כמה מוסלמים היו בקונגרס בכלל, אפילו כעוזרים פרלמנטריים? אחד. היום יש לך בקונגרס האמריקני שתי נשים בכירות מוסלמיות בעמדת מפתח. אז במובן הזה חייבים לציין שיש שיפור ענק".
ההצצה שקהאן מספק לסיפור האמריקני היא מרתקת. מצד אחד מדובר בסיפור הקלאסי של בן המהגרים, שהוריו הגיעו לקולורדו בשנות השישים של המאה הקודמת לאחר שהיגרו אליה מצפון הודו. "אני לכאורה דוגמה ל'חלום האמריקני', לא? הוריי הגיעו ממקום רחוק, נולדתי במדינה הזו, קיבלתי הזדמנות שווה לאורך כל חיי להצליח ובגיל צעיר מאוד הובהר לי גם שזו המהות של אמריקה. שאני יכול להיות מוסלמי, בן של מהגרים הודים, ועדיין להצליח בכל מה שאבחר.
"האם האתוס הזה עדיין קיים בארה"ב? זו שאלה טובה. אנחנו בהחלט נאבקים עליו בתקופה הזו, כי פתאום זה כבר לא עניין של מה בכך. עולות שאלות חדשות לגבי האתוס האמריקני, והאם אנחנו עדיין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אני אישית חושב שכן, אבל הדבר הזה מתערער לנגד עינינו".
"מכירים בחשיבות ישראל"
"אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו אומה מאוחדת או שאנחנו הופכים להיות מקום שגרים בו ולא מדינה עם אינטרסים משותפים והדדיות. כי בכל ימי חיי הבוגרים, אני חושב שהפעם היחידה שהרגשתי שהאומה שלנו מתאחדת לכמה רגעים ולא מפולגת היתה אחרי אסון התאומים. אז, לכמה ימים, הרגשת שארה"ב מאוחדת בכל מקום שהגעת אליו.
"מאז התחושה הזו לא חזרה אלי, ואני בטוח שגם לרוב האמריקנים. זה מתחיל להרגיש שרק כשמתחולל אסון בסדר הגודל הזה אנחנו מסוגלים להתאחד כאומה. אם זה הולך לכיוון הזה, אנחנו בצרות".
המסע של המנהיגים המוסלמים הצעירים בישראל נע מהצפון עד הדרום. בניגוד לפרויקטים תיירותיים כאלו ואחרים, הקהל המדובר שוחה בחומר. "אני יכול להגיד שזה נכון שהאמריקני הממוצע לא מתעניין קודם כל במה שמתרחש במדינת ישראל כשהוא מחליט להתעניין בחדשות חוץ", אומר קהאן, "אבל ישראל היא באופן קבוע אחד מארבעת הנושאים החשובים אצל צרכן החדשות האמריקני. המקום של ישראל במזרח התיכון, והעובדה שבתפיסת עולמה היא מייצגת ערכים דומים לערכים אמריקניים, גורמים לכך שכולם בארה"ב מכירים בחשיבות הזו".
"אין נרטיב אחד"
קהאן, שמסתובב בגבעת הקפיטול במהלך כהונתם של שלושה נשיאים שונים, מספק פרספקטיבה מעניינת לצופים מהצד בכל הקשור ליחס של ישראל עם הנשיאים הללו, ובעיקר כיצד הם נתפסים בהנהגה הישראלית ואחר כך גם בתקשורת ובציבוריות הישראלית.
"אני יכול להגיד בביטחון מלא, וגם בצער, שמהרגע הראשון היה ברור שלצד הישראלי לא היה שום אמון בברק אובאמה ובצוות שלו", הוא אומר, "אחר כך זה כבר היה ברור לכולם ששני הצדדים לא מרגישים את האמון הזה זה לזה, אבל זה התחיל בכך שאובאמה שידר משהו לישראלים, שכנראה התפרש אצלם בצורה כזו שהם איבדו כל אמון בו. מכאן כבר היה קשה לשנות את זה, גם אם אובאמה אמר דברים נכונים לגבי ישראל. עם דונלד טראמפ הסיפור הוא בינתיים אחר, כי מתחילת דרכו הוא נתן חשיבות לישראל בנאומים שלו ולכן יצא לדרך שונה מקודמו בכל הקשור ליחסים עם ישראל".
אחד הדברים המרתקים שקהאן מצביע עליהם קשור בהתמודדות של הפוליטיקאים ברחבי העולם המערבי עם השינוי במבנה התקשורתי. ה"פייק ניוז", הרשתות החברתיות והעובדה שכולם הפכו לעיתונאים בעיני עצמם.
"אם נשים לרגע בצד את ה'פייק ניוז', שהוא תוצאה של דברים, הרי היום קשה מאוד לפוליטיקאי לבנות לעצמו נרטיב", הוא מסביר, "כשאני הייתי ילד היה עיתון אחד שהיינו קוראים ושלושה ערוצי טלוויזיה שדרכם שאבנו את האינפורמציה שלנו - ומעבר לכך, גם האמנו לה.
"היום זה נגמר, אין נרטיב אחד, אף אחד לא רוצה נרטיב אחד, ויותר מכך, אף אחד גם לא מאמין בנרטיב אחד. וזה מערער הרבה דברים, כולל מה שדיברנו עליו לגבי האתוס האמריקני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו