כשהצלחתי להשתחרר מהפחד ונתתי לרגליים שלי לעשות את מה שהן למדו כל השבוע ולגוף שלי להיות קל ולהחליק במורד ההר המושלג, הבנתי שגם אני עשויה להתמכר לזה - לחופשה ה"אחרת".
אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להימנות על סוג האנשים שיוצאים לשבוע חופשה באמצע החורף כדי לעשות סקי. צירוף המילים "חופשת סקי" תמיד נראה לי כמו סתירה מוחלטת. מה בין פעילות ספורטיבית בטמפרטורה של כמה מעלות מתחת לאפס לבין נופש-
לפחות, חשבתי לעצמי, יהיה נוף מרהיב שיעניק לי את תחושת החופש משגרת היומיום העמוסה. ובאמת, כשעה לפני הנחיתה נחשף מחלון המטוס המראה המדהים של הלבן. הכל נצבע בו. עם הנחיתה והירידה מהמטוס הצטרף אליו גם הקור המקפיא. אבל זה, כך הזהירו אותי חובבי הסקי ה"אמיתיים", עוד כלום לעומת מה שמצפה לי בעיירת הסקי פאסו טונאלה, שנמצאת במקום הגבוה ביותר ברכס הדולומיטים בצפון-מזרח איטליה.
שרירים חדשים
חוץ מעניין הכפור, התייחסתי לסקי בזלזול. כמה קשה זה כבר יכול להיות? קיוויתי לגלות בי איזו יכולת מו-לדת חבויה, כישרון שתמיד היה בי ופשוט עוד לא ניתנה לי ההזדמנות להפגינו. אלא שמהר מאוד התבדיתי. פשוט זה לא יהיה, אמרתי לעצמי. מצד שני, הבנתי שאם אני רוצה לחוות חופשה שעד כה היתה לי זרה לחלוטין ולנסות להיכנס למוחם של המכורים לסקי, יש לי הרבה עבודה. לקום כל בוקר לשיעור סקי, גם אם יורד שלג והטמפרטורות צונחות ל-10 מעלות מתחת לאפס, להפעיל שרירים שעד כה בכלל לא ידעתי על קיומם, ובעיקר, לנסות למצוא את ההנאה הגדולה שכולם סביבי דיברו עליה בהשתוקקות.
כבר ביומי השני באתר הבנתי שאם לא אתקדם, ויחסית מהר (בכל זאת מדובר בשבעה ימים שבהם צריך להספיק ללמוד להפעיל את הגוף אחרת, להתאמן ולבסוף גם להשתחרר מהפחד ליפול), אמצא את עצמי כל החופשה "למטה".
הייתי מתוסכלת מהעובדה שיש חיים שלמים "למעלה", שאני בכלל לא מודעת אליהם. יש עולם ומלואו אי שם במעלה ההר. עולם שמציע לגולשים מרק גולש חם בשעות המנוחה מהסקי, מול אח שהחלון שניצב מאחוריו חושף נוף עוצר נשימה. אלא שכדי להגיע לאותו עולם שלמעלה היה ברור לי שאהיה חייבת להגיע לאיזושהי רמה בסיסית בגלישה. התנאים לא היו קלים: הקור העז, שעליו העיד בגאווה שלט אלקטרוני שהתנוסס בכניסה לפאסו (אחרי כמה ימים כבר הרשיתי לעצמי לכנות את העיירה כמו המקומיים) ועידכן על הטמפרטורות בחוץ; הצבעים בגווני לבן ואפור ששלטו בכל; העצים העירומים - הכל שידר אווירה של קרירות ובדידות. אבל משהו שחימם אותי מבפנים גרם לי להרגיש בבית והזמין אותי להתחבר לחופשה הזאת. היתה זו איטליה - על נופיה, אנשיה, התרבות והשפה שלה.
בתי המלון בעיירה, המנוהלים ברובם בידי משפחות מקומיות, מעניקים תחושה ביתית. פאסו מציעה לנופשים בה גם שפע של בתי קפה שבשעות מנוחת הצהריים קרצו לי להיכנס אליהם ולהתנחם בכוס קפה, כזה כמו שרק באיטליה יודעים להכין, בשוקו חם משוקולד מריר משובח או ב"וינו ברולה" - יין אדום חם מתובל.
לילה מהצהריים
ולמי שלא הסתפק בכך - ואני בהחלט לא הסתפקתי - חיי הלילה הציעו עוד די הרבה. למעשה, נכון יותר להגיד שחיי הלילה באתר הסקי התחילו כבר בארבע וחצי אחר הצהריים, אז נפתחה רשמית פעילות ה-après ski ("אחרי הסקי").
החרוצים שניצלו כל שעת סקי גלשו עם סגירת הרכבלים היישר לתוך הברים, עדיין מוצפים באדרנלין שרק מחכה למצוא פורקן בכוס(ות) בירה, יין וגראפה. הבר הטוב ביותר בעיירה, בעיניי, הוא "המטרייה" המכונה כך בשל עיצובו.
ואם לא שבעתי מיין בשעות אחר הצהריים, הרי שציפה לי עוד בילוי לילי. תרבות הבילוי בפאסו אמנם לא תצליח להעניק לתל אביבים שבינינו הנאה מושלמת, אבל מקום אחד בכל זאת הפתיע לטובה - "אל-בית". זהו בר קטן וחביב שהציע משחקי חברה ומחשבה, שבשילוב כמה כוסות בירה יכול לספק בידור עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל יש אירוע אחד שלעומתו מתגמדים כל הבילויים הליליים. זהו מופע הזיקוקין המסורתי שמתקיים אחת לשבוע בתשע בערב במורד המסלול התלול. לאחר המתנה קצרה בכפור, כל מדריכי הסקי באתר גלשו במורד כשהם נושאים זיקוקים ויוצרים שובל ארוך וצבעוני.
אין ספק שזו היתה חופשה אחרת שגרמה לי להתחיל להתמכר.
הכותבת היתה אורחת "סקי דיל"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו