כמו כולכם גם אני שכחתי לגמרי את רוב חומר הלימודים ומערכי השיעור המשמימים שנפלו לנו על הראש כשעוד היינו תלמידים עם ילקוט ותלבושת אחידה. כל כך שכחתי, שזה מעלה שאלות כבדות בנוגע לטרחה העצומה שמורים משקיעים בכל זה.
למה שכחתי? אני מניח שבעיקר כי עברו הרבה שנים. אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו, את הרוב שכחתי כבר אז, ועוד לפני הצלצול. מה גם שחלק גדול מהשיעורים לא הצליח להסתנן מלכתחילה לתודעה. אז מה זוכרים בכל זאת? זוכרים אירועים חריגים. שיעורים שהתפוצצו - במובן הטוב או במובן הפשוט של המילה. זוכרים, כשיש מה לזכור.
אני איכשהו עדיין זוכר שיעור אחד מכיתה ט' שהתחיל די משעמם אבל הסתיים בסערת רוחות מטורפת, זעם כיתתי מתפרץ, ומחנך שמנסה להיתמם אבל שופך עוד שמן למדורה שהוא בעצמו הדליק בשיעור המחורבן באמת שהוא ניסה ללמד אותנו. השיעור היה אמור לעסוק בערך "כבד את אביך ואת אמך". מדובר בסך הכל בשורה קלאסית מתוך עשרת הדיברות, מצווה סלבריטאית וחגיגית שהצליחה לייצר קונצנזוס די נדיר, פשוט כי אין מה להתווכח עליה. ובקיצור - השיעור היה אמור לזרום בנחת אל מחוזות השיעמום האינסופי, המוכרים לנו כל כך טוב.
שפת הגוף של כולנו הלכה ומשכה לעבר רפרטואר הפעולות העשיר שחבר'ה צעירים מסוגלים לעשות כדי לשרוד שעה בכיתה: ניסיונות לאתר מסטיקים עתיקים מתחת למושבי הכיסא; שיגור כדורי נייר זעירים לעבר אוזן שמאל של ח' וייס חמום המוח; עבודות נגרות חובבניות על חשבונו של השולחן - גילוף, קידוח וקילוף שכבות צבע ירקרקות - מדהים מה אפשר לעשות עם הסיכה הקפיצית של הכיפה; משחקי "ארץ עיר" ו"צוללות" ופירוק מחברות לטובת התנסויות ראשוניות באוריגמי - בעיקר מטוסים ו"קווה קווה". הבוקר ההוא הלך לכיוונים מאוד ברורים.
אבל המחנך הפתיע את כולנו. בשלב מסוים של השיעור הוא שלף ציטוט עתיק מארון הספרים היהודי וטען שעם כל הכבוד לדיבר המפורסם, כולנו חייבים בכבודו יותר מאשר בכבוד ההורים הביולוגיים שלנו. הם בסך הכל הביאו אותנו לעולם. נו, את הביולוגיה הפשוטה הזאת כל תיש יכול לעשות. כל עכבר וכל קרפיון. אבל המחנך! טוב, זה כבר סיפור אחר. הוא מרביץ בנו תורה, ותוקע קצת שכל בראשים החלולים שלנו, ועושה מאיתנו בני אדם, ויהודים טובים, ומה יש פה להשוות בכלל.
• • •
מכיוון שבשלב הזה של השנה רוב כיתה ט' 3 כבר גיבשה דעה די ברורה על המחנך העילאי שזכינו להתבשם מחוכמתו, הדברים האחרונים שהוא אמר הביאו את כולנו להזדקף ולנוע בדריכות קדימה. כל העיסוקים שתוכננו לשעה הקרובה הלכו ונזנחו. דפי "ארץ עיר" קופלו. מטוסים יושרו. אפילו שטיינמץ, שבימים כתיקונם שום דבר לא היה מסיט אותו מהמרדף אחרי לטאות, זקר אוזניים ומבט. רגע נדיר של קשב וריכוז צלולים כבדולח פקד את כיתתנו.
ואז, דווקא אז, בחר המחנך להנחית את המהלומה הרצינית שלו. זה לא אני, הוא הצטדק, זה כתוב בספרים! ואז הוא פתח ספר ישן וקרא מתוכו קטע שאמר, לא פחות ולא יותר, שאם אנחנו במקרה מגיעים לים, ורואים שני בני אדם טובעים וזועקים לעזרה - "ואחד מהם הוא האבא הפרטי שלכם, שהביא אתכם לעולם, והשני הוא רב, או מחנך, כלומר - אני, תארו לעצמכם... ובכן, במקרה כזה אומרת היהדות שאתם צריכים להניח לאבא שלכם לטבוע, ולמהר להציל אותי".
זה כבר באמת היה קצת יותר מדי. היום אני חושב שהמחנך פשוט לא העריך נכון את עוצמת הדמיון שלנו. מתברר שכל אחד מאיתנו - פרחחים בני 15, אבל די מוכשרים - בנה לעצמו את התמונה על כל פרטיה. ים. גלים. מצוקה. ידיים מונפות. הצילו. הנה כאן אבא שלי, אבל, רגע, הנה גם המחנך של ט' 3, ולמרות שהוא כבר בלע ליטר או שניים, הוא מצליח בשארית כוחותיו לנופף בספר ישן מעל קצף הגלים, ולזעוק שעל פי היהדות אנחנו אמורים להניח לאבינו לטבוע ולמהר אליו לצלילי נעימת הפתיחה של "משמר המפרץ".
• • •
סערה אכן התרחשה. קריאות ביניים נשמעו מכל עבר והכיתה כולה נכנסה למערבולת רוגשת וגבה גלית, שבסופה מצאתי את עצמי במסדרון, עם הוראה חד־משמעית לא לחזור בלי ההורים. בתמימותי שאלתי אם ההורים צריכים לבוא עם מצופים, אבל זה ממש תרם לדינמיקה ביני לבין המחנך.
הלכתי לי הביתה עם כאב ראש לא פשוט, ובלי מושג מה בדיוק אמרתי שם בכיתה שכל כך הכעיס את הרב. זה מן הסתם היה משהו חריף או חצוף, אבל אני לא חושב שאנחנו התחלנו. רק שנים רבות אחר כך התחלנו להבין שהיה כאן מהלך מגמתי להזיז את מרכז הכובד של הזהות היהודית שלנו מהבית ומהמשפחה לעבר הממסד הרבני והמפלגה.
היינו באמת צעירים מאוד, אבל גם אם לא היינו לגמרי מודעים, משהו מאוד עמוק התקומם שם בכיתה באותו יום. משהו מהסוג שאי אפשר לשתוק מולו.
המשפט "עוף הביתה ואל תחזור בלי ההורים" היה חלק מהסגנון המעודן ששלט פעם במערכת החינוך בישראל. מי שמתעקש להתגעגע לעשורים הקודמים, שיהיה לי בריא. זה היה משפט ששמור לתלמידים בעייתיים מהסוג שלא עולה כיתה. התביישתי להגיד את זה להורים. התביישתי גם כי ידעתי כמה הם עסוקים תמיד, ומאיפה אבא יגרד פתאום אחר צהריים פנוי כדי לשמוע את בלבולי השכל של המחנך?
אבל אחרי שתיארתי מה קרה בכיתה, אבא הודיע שהפעם הוא לא משאיר את זה לאמא, אלא מגיע בעצמו. עם העבודה הוא כבר יסתדר. את המפגש ההוא אני לא אשכח לעולם.
אבי מעולם לא למד בכיתה ט'. הוא נאלץ לעזוב את הלימודים שנה קודם לכן כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 15 הוא כבר ניפח זכוכית בבית המלאכה "נקר" באזור התעשייה הקטן של מאה שערים, אבל את השיעור ביהדות למחנך ט' 3 הוא החליט שהפעם הוא נותן.
המחנך שוב לא הכין שיעורי בית. גם בפגישה עם אבי הוא בחר ללכת על הטקטיקה הבעייתית "זה לא אני, תשמע, זה כתוב בפירוש בספרים", אבל אבי ישב בנחת והביט בעיניו. בקול שקט ובוטח הוא אמר לו שהוא מכיר כמובן את המקור הזה, אבל זאת ממש עמארצות.
• • •
ישבתי המום ומופתע ונעצתי מבט באבא שלי מסביר למחנך שכל מה שהוא ציטט נכון אך ורק במקרה של אבא שלא לימד את בנו אפילו דבר אחד. אבא שהחשיבות שלו שקולה לתרומת זרע. במקרה הזה באמת מכבדים יותר את המורה או הרב. אבל מרגע שאבא לימד את בנו דבר אחד קטן, ולו יהיה זה שיר ערש, פרט טריוויה נידח, או להחזיק את קצה השרוול כשלובשים סוודר, מאותו רגע הוא נקרא "אבי מורי", ויש לכבד אותו כמו אבא שהוא גם רב.
המחנך השתתק. אני התאפקתי לא לפרוץ בשאגות "הו הא מה קרה" (שהיו מאוד פופולריות באותם ימים), ואז אבא הגיע לשלב הנוקאאוט. "תגיד עכשיו, מה זה העניין עם שנינו שטובעים בים? אתה מבין שאני ירושלמי ולא יודע לשחות? לא יפה!" אבא חייך. גם המחנך שחרר עווית שאפשר לפרש כחיוך. ואני קיבלתי את אחד השיעורים החשובים בחיי. על הוצאת דבר מתוך הקשר. על עמארצות שמתחזה ללמדנות. על ביקורת.
הדברים נכתבים ביום השנה למותו של אבי מורי, שמואל לוי ז"ל, והם נר לזכרו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו