"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": חמוץ שהוא מתוק

ההחמצה היא נקודת המוצא האולטימטיבית לספרות, ולכן אנחנו מעדיפים להביט בחצי הכוס הריקה

, עודכן
צילום: רויטרס // הריק הוא אפשרות. דייג בקסטיון, ספרד

מכל עבר דובר השבוע, וביתר שאת, על חמוצים, על חמיצות ועל החמצה. אלא שהרעש הלבן של המערכת הפוליטית מסיט כל אפשרות של דיון קיומי על טבע האדם ומרחיק אותו למחוזות של השלכת רפש הדדית. זה חבל, כי החמצה (המובילה לעיתים לפסימיות) היא נקודת מוצא אולטימטיבית לספרות. קשה לחשוב על רומן מרכזי שלא נכתב מתוך האין, מבעד לעיניים שכמהות לדבר מה שהיה ואינו, וחסרונו מטלטל ואינו נותן מנוח.

האדישות המצמיתה של מרסו למות אמו, עם פתיחת "הזר" של קאמי, היא אולי דוגמה קיצונית לדומיננטיות של האין. אך זו ניכרת גם ברומנים גדולים אחרים, וכשחושבים על "הר הקסמים" של תומס מאן, שבו האנס קאסטורפ מאיין את חייו כדי לשקוע בבית ההבראה בדאבוס ולקבל על עצמו את הכללים האלטרנטיביים של חברת החולים, אפשר ואף רצוי להסיק כי לא פעם אנחנו שואפים אל ההיעדר ורואים בו חוף מבטחים. ומה על ספרי המסע והאודיסיאה, על החיפוש הסיזיפי אחר מקום או מולדת שאינם קיימים אלא בתודעתנו? כשספרות ההרפתקאות חותרת אל "מעבר להרי החושך", ברור כי הכפר הנכסף לא נמצא שם.

"החיים הפכו לאידיאולוגיה של היעדרם", כתב אדורנו. בדרך כלל אנחנו מעדיפים להביט במשך שעות בחצי הכוס הריקה, מכיוון שהיא אמנם ריקה מבנאליות אך מלאה בתקווה. הריק הוא אפשרות והצעה, וגם אם ברוב המקרים הוא נותר בריקנותו הוא בכל זאת מביא עימו סיכוי להגשמה של חלום. החמצה של הזדמנות היא באותה עת גם כר פעולה חדש, ואפשרות לשיפור מצב.

בספר השירים המוקדם של מישל וולבק, "חוש המאבק" (שראה עתה אור בהוצאת בבל בתרגום רותם עטר ושרון רוטברד), הוא כותב: "כמו לטאות, אנחנו מתחממים בשמש / התופעה / בהמתנה ללילה / אבל לא נילחם / אנחנו לא צריכים להילחם, / אנחנו בעמדת המובסים תמידית".

וולבק, שבהמשך הקריירה הספרותית שלו יצא ממצב ההמתנה לעמדות תקיפה, הבין כי התבוסה וההפסד האנושיים הם מצרכים ספרותיים הכרחיים, מהטעם הפשוט שהספרות משוחררת מהשיפוטיות החברתית שהתקבעה בחיינו. במרחב המחיה שלה, ההחמצה עשויה להביא להגשמה וההיעדר לתחושה של אין ספק. "אני נראה כאילו ידיי ריקות, אבל אני בטוח בעצמי", מעיד מרסו בסיום "הזר", "בטוח בכל, בטוח יותר ממנו, בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר