מכל עבר דובר השבוע, וביתר שאת, על חמוצים, על חמיצות ועל החמצה. אלא שהרעש הלבן של המערכת הפוליטית מסיט כל אפשרות של דיון קיומי על טבע האדם ומרחיק אותו למחוזות של השלכת רפש הדדית. זה חבל, כי החמצה (המובילה לעיתים לפסימיות) היא נקודת מוצא אולטימטיבית לספרות. קשה לחשוב על רומן מרכזי שלא נכתב מתוך האין, מבעד לעיניים שכמהות לדבר מה שהיה ואינו, וחסרונו מטלטל ואינו נותן מנוח.
האדישות המצמיתה של מרסו למות אמו, עם פתיחת "הזר" של קאמי, היא אולי דוגמה קיצונית לדומיננטיות של האין. אך זו ניכרת גם ברומנים גדולים אחרים, וכשחושבים על "הר הקסמים" של תומס מאן, שבו האנס קאסטורפ מאיין את חייו כדי לשקוע בבית ההבראה בדאבוס ולקבל על עצמו את הכללים האלטרנטיביים של חברת החולים, אפשר ואף רצוי להסיק כי לא פעם אנחנו שואפים אל ההיעדר ורואים בו חוף מבטחים. ומה על ספרי המסע והאודיסיאה, על החיפוש הסיזיפי אחר מקום או מולדת שאינם קיימים אלא בתודעתנו? כשספרות ההרפתקאות חותרת אל "מעבר להרי החושך", ברור כי הכפר הנכסף לא נמצא שם.
"החיים הפכו לאידיאולוגיה של היעדרם", כתב אדורנו. בדרך כלל אנחנו מעדיפים להביט במשך שעות בחצי הכוס הריקה, מכיוון שהיא אמנם ריקה מבנאליות אך מלאה בתקווה. הריק הוא אפשרות והצעה, וגם אם ברוב המקרים הוא נותר בריקנותו הוא בכל זאת מביא עימו סיכוי להגשמה של חלום. החמצה של הזדמנות היא באותה עת גם כר פעולה חדש, ואפשרות לשיפור מצב.
בספר השירים המוקדם של מישל וולבק, "חוש המאבק" (שראה עתה אור בהוצאת בבל בתרגום רותם עטר ושרון רוטברד), הוא כותב: "כמו לטאות, אנחנו מתחממים בשמש / התופעה / בהמתנה ללילה / אבל לא נילחם / אנחנו לא צריכים להילחם, / אנחנו בעמדת המובסים תמידית".
וולבק, שבהמשך הקריירה הספרותית שלו יצא ממצב ההמתנה לעמדות תקיפה, הבין כי התבוסה וההפסד האנושיים הם מצרכים ספרותיים הכרחיים, מהטעם הפשוט שהספרות משוחררת מהשיפוטיות החברתית שהתקבעה בחיינו. במרחב המחיה שלה, ההחמצה עשויה להביא להגשמה וההיעדר לתחושה של אין ספק. "אני נראה כאילו ידיי ריקות, אבל אני בטוח בעצמי", מעיד מרסו בסיום "הזר", "בטוח בכל, בטוח יותר ממנו, בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו