הכל לטובה

ביום שלישי היו לי כמה סידורים בקניון, מסוג הדברים שאתה דוחה עד למקסימום האפשרי ועוד קצת. כשסיימתי סוף־סוף והייתי כבר באוטו ליד המחסום האוטומטי ביציאה מהחניון, הבנתי שהסיפור הולך להסתבך: כרטיס החניה לא היה בארנק, שם זכרתי ששמתי אותו. הוא גם לא היה בכיס, שם בדרך כלל אני שם אותו כשאני זוכר ששמתי אותו בארנק, וגם לא על הרצפה של הרכב, לשם הוא מגיע כשנמאס לו מהזיכרון שלי.

הנהגים מאחוריי צפרו כדי להזכיר לי שהחניון בישראל ולא בשווייץ, ואני התחלתי להזיע. כל מה שנשאר לי הוא להתחנן על נפשי לחניונאי, שהציץ מהבוטקה שלו על הקירח שמשבש לו את התור. "אין לך את הפתק?" הוא שאל בטון ידידותי מדי לתפקיד שלו. "איבדתי כנראה, אבל לא נורא - תכף הנהגים מאחוריי ידאגו שאני אצא באמבולנס", ניסיתי להתבדח את דרכי החוצה. "אני ארים לך את המחסום, בתנאי אחד: תבטיח לי שאתה עושה היום מעשה טוב", אמר השומר, שהתגלה להפתעתי כדג זהב עם וסט זוהר ומכשיר קשר. "מתאים!", השבתי בחיוך.

הוא לחץ על כפתור בעמדה שלו, השער מייד התרומם ואני נופפתי לשלום והשתלבתי בחזרה בתנועה הסואנת.

בדקות שאחרי המקרה עוד חשבתי שמדובר ברעיון יפה - במקום להכריח אותי לשלם את הקנס על אובדן כרטיס (שברוב החניונים עולה קצת יותר מלהיכנס שותף בחניון) הבחור נתן לי לצאת בחינם, ועוד סידר מצווה בשבילי ומעשה טוב בעבור מישהו אחר. לא מלאך?

מלאך חבלה, חשבתי לעצמי חצי שעה אחר כך, בעודי שובר את הראש על המעשה הטוב שלי. יכולתי כמובן "להיפטר" מהתיק מייד ולתרום כמה שקלים לאחד הקבצנים בצמתים, אלה שבתל אביב פיתחו כבר מספיק מודעות כלכלית כדי למלמל אנחה מאוכזבת למי שמנדב מטבע של פחות מחמישה שקלים. אבל איכשהו הרגשתי שמדובר במעשה "שגרתי" מדי, כזה שלא ירגיש כמו המעשה הטוב שאליו כיוון רובין הוד של החניונים.

גם מאוחר יותר, כשהייתי בסופר והקופאית הציעה לי לתרום עשרה שקלים לאיזו עמותה, ידעתי שזה לא הרגע שחיכיתי לו. המעשה הטוב שהתחייבתי עליו, כך החלטתי, צריך להיות משהו יותר ישיר. מעשה שישפיע מיידית ולא תרומה כספית צנועה, שתעבור עוד מי־יודע־כמה ידיים בדרך ובוודאי גם תתכווץ בכביסה עד שתגיע למי שממתין לה בקצה השרשרת.

וחוץ מזה - למה דווקא כסף? כבר אין בעולם מעשים טובים שכרוכים בנתינה שיוצאת מהלב ונכנסת אל הלב, ולא כזו שיוצאת מהארנק ונכנסת לארנק אחר? הרגשתי שעליתי על משהו - המעשה הטוב שלי יצטרך להיות משהו משמעותי יותר ממציאת שימוש הולם לכסף הקטן שאני אוגר ליד תיבת ההילוכים באוטו. המעשה הטוב שלי יהיה משהו שאעשה בעצמי, מההתחלה ועד הסוף.

עם התובנה החדשה הזו חזרתי הביתה, כדי לעשות כמה מעשים טובים לביתי, למשל להוציא את הגדולה מהגן, לסדר את המדיח ולהוריד את הזבל. חבל שאין הכרה רשמית במעשים טובים של בין אדם למשפחתו, כי עם כמות המטלות היומית כל הורה היה נרשם כמלכ"ר.

לקראת ערב יצאתי להופעה בדרום, וכשנכנסתי לרכב ההסעות נזכרתי שוב במעשה הטוב שעדיין לא עשיתי. חלקתי את הסיפור עם מנהל המופע שלי, שפחות התחבר לעניין. "כבר היה עדיף שייקח לך כפול. מי צריך את הסנג'ור הזה עכשיו?...", שאל בזלזול.

אבל אני - שבדרך כלל לא נופל לקלישאות של "אנרגיה חיובית" ושאר ביטויים רוחניים שנשמעים כאילו נלקחו מאוצר המילים של חשמלאי, הרגשתי בכל זאת צורך לעשות מעשה טוב עד סוף היום, כמו שהתחייבתי.

סיימנו את ההופעה קרוב לחצות, וכשעצרנו בתחנת הדלק כדי לתדלק את עצמנו בקפה ומאפה חיוניים, הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לעמוד בהבטחה ולסגור את המעגל עם המחסום שנפתח.

אלא שלדאבוני לא היתה שום הזדמנות: התחנה היתה ריקה, לא נראה שום נזקק באופק, המוכר במזנון לא הציע לי לתרום לשום עמותה אחרי ששילמתי, ואפילו הכוסית הרגילה של "שימו כסף קטן כדי לממן טיול גדול" נעדרה מהדלפק. התחלתי להשלים עם העובדה שלמרות הכל, המעשה הטוב שלי ייאלץ להידחות למחר, וביקשתי מהמתדלק את המפתח לשירותים, כדי לעשות מעשה טוב כלפי השלפוחית שלי.

אף פעם לא הבנתי למה העובדים בתחנות הדלק מקפידים לשמור אצלם את המפתח הזה - הרי עם איך שהשירותים בתחנה נראים בדרך כלל, אם אני רוצה להשתמש בהם אני לא צריך לקבל מפתח אלא מדליה. אבל הפעם הופתעתי לטובה: מהשירותים עלה ריח של ניקיון, ומבפנים יצאה מנקה צעירה שבדיוק סיימה שיחת טלפון. הנהנתי לשלום, היא הנהנה בחזרה ומשכה באפה. "הכל בסדר?", שאלתי והיא השפילה את העיניים שהרגע סיימו לבכות. "קרה משהו?", לחצתי, והיא התיישבה על שולחן עץ צמוד לשירותים, הניחה את הסמרטוט שבידה והתחילה לספר.

סיפרה על הבן הקטן שהתעורר עכשיו חולה, וכמה קשה לה להשאיר אותו בכל ערב בבית עם אמה כדי לצאת לפרנס את שלושתם. סיפרה על בעלה שנפטר לא מזמן, ועל כמה היה קל יותר ביחד, ואיך אהבו ללכת להצגה פעם בחודש. סיפרה על הגעגועים לבני משפחתה שנשארו במולדת הישנה, ועל איך חשבה שהחיים ייראו אחרת אבל היא לא מתלוננת, כי באמת שהכל בסדר, ורק לפעמים קצת קשה. וסיפרה וסיפרה, עד שכבר היתה צריכה לחזור לעבודה, ואז לקחה את עגלת הניקיון שלה, אמרה לילה טוב והלכה.

"איפה היית?", שאל אותי מנהל ההצגה כשחזרתי מהורהר לאוטו. "סתם, בשירותים", השבתי. "ומה עם המעשה הטוב שלך?" שאל בחיוך. "כבר עשיתי".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו