"מאסטר שף" כאן כדי להישאר

ערב ישראלי

מאסטר שף, ערוץ 2, 21:00; טיול אחרי צבא, ערוץ 11, 21:00

"מאסטר שף" היא התותח הכבד ביותר שיש לקשת בקנה לרגע יום הדין והפיצול של הטלוויזיה המסחרית בישראל. זה המקום שבו אין אפשרות לטעות אחת, פה רמת הדיוק של הסקרים, ההערכות והביצוע צריכים להגיע לרמת שלמות של מאה אחוז. כל סטייה לכאן או לכאן, והעסק יכול לזלוג לכיוון רשת באפיק 13, ואז שאלוהים ישמור על ילדי הגן.

לכן כבר בתוכנית הראשונה היה ברור שצריכים לירות בכל מה שיש. ואם צריך לביים מריבה דמיוניות בין אייל שני למיכל אנסקי אז זה מה שעושים, ואם צריך להביא את אהרוני כדי שיוסיף נופך אינטליגנטי לסיפור אז מביאים את אהרוני עם צ'ק פתוח. זה לא הזמן למשחקים, אם "מאסטר שף" רוצה להישאר התוכנית שהיא הטלוויזיה של ישראל, מקטן עד גדול, אז צריך להפשיל שרוולים, ואתמול קיבלנו הוכחה נוספת לכך שהתוכנית הזו תישאר התוכנית המובילה בישראל גם הרבה אחרי הפיצול.

אל תקשיבו היום לסקפטים או למבקרים, דיכאון ואוכל, גאולה דרך הצלחת, יש כאן הכל מהכל וככה עושים טלוויזיה מסחרית. המקום הראשון שמור ל"מאסטר שף", עכשיו הקרב על המקום השני יכול לצאת לדרך.

מעניין לראות את ההצלחה היחסית כמובן של "טיול אחרי צבא", שבמושגים של "כאן" מדובר בהיסטריה מוחלטת בכל הקשור לרייטינג. ממש כמו ריאליטי הבישול, יש במסע הזה משהו שנוגע ברוב הישראלים: הודו, צבא וכמובן אוכל. וזה מה שצריכה תוכנית מציאות, אבל כמובן גם מנחים שייתנו לצופה את האפשרות להזדהות עימם. משום מה, הדינמיקה בין פבלו רוזנברג לגל תורן פשוט עובדת מצוין. הנוכחות שלהם על המסך יוצרת כנות מפתיעה ויוצרת תבנית אינטליגנטית לחוויה שהיא כאמור כל כך ישראלית: טיול אחרי צבא. קצת כמו "אהרוני וגידי", רק שלב אחד לפני הפרוסטטה ולגילים צעירים יותר. אם יש הפתעה מרעננת בתוך ההרצה הבלתי נגמרת של התאגיד, הרי זו התוכנית הזו.

עדיין מסתורין

ג'ורג מייקל: Freedom, יס דוקו, 22:00

בחודש דצמבר האחרון הלך לעולמו ג'ורג' מייקל. הסרט הדוקומנטרי הרשמי על חייו היה פרי יצירתו, אך כמובן המוות הפתאומי קטע את העבודה עליו. במשך שעה וחצי נראית היצירה הזו כמכתב פרידה של האמן ממעריציו מרחבי העולם. וממש כמו במכתבי פרידה, מוזכרים בסרט לרוב רק הקטעים השמחים והמוצלחים בחייו של הזמר, אלו שרשם בהם הישגים מקצועיים נדירים ואלו שסיפקו לו אושר רב בחייו הפרטיים, גם כשהמאהב הגדול שלו הלך לעולמו בשל מחלת האיידס. מייקל היה טיפוס עצוב ולא מאושר רוב הזמן, ממש כמו הרבה יוצרים, והוא לא מסתיר את זה לרגע. ממש כמו כריס קורנל שהתאבד חצי שנה לאחר מותו של מייקל, הוא מספר על המחיר הגבוה והבלתי אפשרי כמעט של ההצלחה. מייקל לא התאבד על פי הגרסה הרשמית, אבל הסרט הדוקומנטרי, שמתרכז בסך הכל במספר שנים מצומצם בחייו של הזמר, לא פותר את החידה ולא עונה על השאלה, מה קרה בחייו של מייקל אחרי הנפילה הנפשית הגדולה בשנות התשעים.