פתאום אני לא רואה טוב. אוקיי, האמת שממש לא פתאום. מדובר בתהליך ארוך, שהתחיל בעלייה חדה במספר שגיאות ההקלדה שלי בזמן האחרון, המשיך כשבמקום סמיילי מחייך שלחתי למפיקה שעובדת איתי ציור של שטן רושף אש ולא הבנתי למה היא בקושי אמרה שלום כשהגעתי למשרד, והגיע לשיא השבוע, כשלקח לי יותר משעה למצוא כתובת של בניין מסוים רק כי המספר 34 נראה לי דומה ל־54, 44, 89, והמספר הנוסף: כולם.
בעצתה של אשתי, ששמה לב שכדי לראות טלוויזיה אני כבר יושב על המזנון, קבעתי תור לרופא עיניים. המטרה: לבדוק אם אני צריך משקפיים, או אם להיות ריאלי יותר - לבדוק איזה מספר יהיו המשקפיים.
ישבתי בחדר ההמתנה, מנסה להבין מהרשימה שעל הדלת מתי תורי, ותוהה איך זה שרופאי עיניים עדיין לא הפנימו שמי שמסוגל לקרוא רשימה של 20 שמות, שכתובים בגודל גופן 8, כנראה הגיע לרופא הלא נכון. לבסוף, אחרי שהרופא בעצמו קרא לי פעמיים (נראה לי שגם השמיעה כבר לא מה שהיתה) נכנסתי לחדר, והוא מייד התחיל לאתגר אותי.
כנהוג אצל רופאי עיניים, נדרשתי לקרוא אותיות מהלוח שניצב לפניי. בתחילה אותיות גדולות, אחר כך אותיות קטנות, ולבסוף אותיות ממש קטנות. עמדתי באתגר בצורה די טובה, חוץ מאשר בלוח האחרון. אף שקראתי יפה את כל האותיות, הדוקטור התעקש שיש לי טעות קטנה, ומדובר בכלל בלוח של מספרים. לא היה לי נעים להתווכח, אז הסכמתי לקבל את עמדתו, ואת ההפניה לאופטומטריסט כדי לבחור לי משקפיים.
"אין מה לעשות, חביבי, הגיל עושה את שלו", אמר לי הרופא בחיוך, ואני הנהנתי בהסכמה, כי הזמן הוא כמו פקח חניה שהתחיל לרשום דו"ח: שום דבר שתעשה לא יגרום לו לעצור. אז למה לנסות?
• • •
ואם כבר לא לעצור, אז חבל לדחות. נפרדתי מהרופא ונסעתי היישר לבחור משקפיים אצל אופטיקאי מדופלם (או אופטומטריסט, אני לא מבדיל, אז הלכתי לפי השיר). כשהגשתי לו את ההפניה שלי, הוא חייך. "אנחנו לא נעשים צעירים יותר, הא?"
גם לא מקוריים יותר, חשבתי לעצמי, והתפניתי לבחור זוג מתאים. בחנות הקטנה היו תלויים עשרות זוגות משקפיים בעיצובים שונים, והמון תמונות של בחורים ובחורות מחייכים, כולם במשקפיים.
לבסוף, אחרי שדחיתי את ההצעה של הבחור החביב בחלוק הלבן ללכת על זוג ירוק־זרחני, צמצמתי את ההתלבטות לבחירה בין שני דגמים שמרניים יותר - אחד בכחול ואחד בשחור. הרכבתי אחד מהם והסתכלתי במראה.
באופן עקרוני, אני לא אובססיבי במה שקשור לגיל. להפך, אני מנסה לא להיות מהטיפוסים המביכים שמתגברים את הקרחת הקדמית בקוקו אחורי. אני יותר בעניין של לקבל בהשלמה מפויסת את התהליך הטבעי של ההתבגרות (שזו, כידוע, מילה צעירה יותר להזדקנות).
אבל בכל זאת, כשהבטתי בבחור הממושקף שהתעקש להביט אלי מהמראה, הבנתי שהרגע הזה הוא כנראה סוג של נקודת ציון. הרי רק לפני שנייה הייתי ילד בן 16, שממשיך לשחק כדורגל עם החברים גם אחרי שהאורות של המגרש כבו מזמן. והנה, מצמוץ אחד אחרי, ואני האיש המבוגר הזה שמשתעל בחשיבות לפני שהוא מוציא משקפיים כדי לקרוא את מדור הכלכלה ומשמיע אנחות משונות כשהוא עולה במדרגות.
ולא שיש לי בעיה עם משקפיים. להפך, אני חושב שאנשים שמרכיבים משקפיים נראים תמיד חשובים יותר, והדברים שהם אומרים נשמעים תמיד רציניים יותר. למעשה, אני לא זוכר מתי מישהו הרכיב משקפיים כדי להציע לחבר לזרוק שקיות מים מהגג של הבניין או לפלח שקיות שוקו מהמכולת.
אבל עדיין, ברגע הזה שבו בן אדם מניח משקפיים על האף כי "הראייה כבר לא מה שהיתה", הוא משחרר עוד קצת את האחיזה בתקופה שלו כ"צעיר". קבוצת הגיל הזאת, שמסתיימת רשמית כשאתה מבוגר מספיק כדי להיות אבא של החבר'ה האלה שרואים תמיד בפרסומות לקולה.
"לך על הכחול, הוא צעיר יותר", אמר לי המוכר, שראה אותי משתהה מול המראה. לקחתי את השחור. בדרך הביתה הצלחתי, לראשונה, לקרוא את כל שלטי ההכוונה במלואם. הופתעתי גם לגלות ששיח הוורדים, שאני מבחין בו תמיד בקצה הרחוב ומתפלא איך הוא פורח באדום עז כל השנה, עושה את זה רק כי הוא בעצם ברז כיבוי.
כשעליתי הביתה, אשתי והילדות חייכו אל האיש הישן עם המראה החדש שנכנס בדלת. אשתי אמרה שבחרתי משקפיים יפים, והקטנה מייד ניסתה למשוך את המשקפיים מהאף שלי ולהרכיב לעצמה.
הגדולה, לעומת זאת, בחנה אותי ארוכות. "מאוד מתאים לך", פסקה לבסוף.
"באמת, מאמי? אני לא נראה מבוגר ככה?" אתגרתי אותה.
"ברור שאתה מבוגר", היא השיבה בחיוך. "אתה אבא".
חיבקתי אותה, ופתאום הבנתי שכל העניין הזה שהראייה שלנו נחלשת עם השנים הוא לא כזה גרוע. אחרי הכל, יש משהו הגיוני מאוד בכך שככל שאנחנו מתבגרים, כך נראה רק את הדברים הגדולים והחשובים בחיים - הדברים שבאמת עושים אותנו שמחים יותר. את הדברים הקטנים, שהם לרוב גם המעצבנים, פשוט נפסיק לראות.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו