"אין כמו לשמוע את המילים 'תודה רבה' בעברית ובערבית"

בנחישות ובמסירות: סמ"ר א', דרוזי בן 21 מאילת, משרת ברמת הגולן כחובש בתאג"ד 77 של שריון ומטפל בפצועים הסורים.

א'הוא הבכור במשפחה דרוזית עם זוג הורים וחמישה ילדים, הראשון שהתגייס לשריון ובהמשך יצא לקורס חובשים כאשר במקביל אחיו הקטן ממנו בשנתיים, התגייס אחריו לשריון, ומשרת בשיזפון. "זה הופך אותך לבן אדם אחר, להיות בתאג"ד. העזרה לאנשים הופכת את השירות פה ממש משמעותי וזה כיף לעזור לאנשים", אומר א' בחיוך. "בבית אני לא ממש מדבר על מה שאני עושה, אבל המשפחה גאה מאוד. אבל עדיין, אין כמו לשמוע 'תודה רבה' בעברית ובערבית. יש אימהות שממש בוכות על העזרה שמגישים לילדיהם, מרוב התרגשות והערכה".

א' בכלל חלם להיות טנקיסט ולעסוק בכל מה שקשור לטנקים, עד שהגיע לתחום הרפואה. כיום הוא אומר בקול נמרץ, "אין סיכוי שאני זז מפה", למרות כל הקושי, בעיקר הנפשי, בהתעסקות עם פצועי מלחמה עקובה שרחוקה מלהראות סימני סיום.

ולמרות הכל, הרבה אנקדוטות יש באמתחתו, והוא שולף אותן בזו אחר זו. אחת מהן היא מקרה שחווה לא מזמן: "קיבלנו פצוע שהתפוצץ ממוקש ברכב, מצבו היה אנוש אבל ייצבנו אותו והצלנו אותו מדום לב. יש בי את החשש שהם לא ירצו שאטפל בהם כי אני דרוזי ונחשב בעיניהם לבוגד, אך מבחינתי הם אנשים לפני הכל".

א' מספר כי הוא משתדל שלא להיקשר לפצועים שמגיעים, אולם ילד אחד כבן 6 כבש אותו מהשנייה הראשונה שפגש בו. "הוא הגיע לפני כחודשיים אחרי שנפצע באורח קשה מאוד מפגיעת מטען שהתפוצץ כשהיה עם הוריו רועי הצאן במרעה. בית החולים הסורי טיפל בו ואלינו הוא הגיע בהכרה מלאה, מורדם. טיפלנו בו, וכשסיימנו העברנו אותו לאמבולנס הצבאי שייקח אותו להמשך טיפול בבית החולים, אבל האמא נצמדה אלינו, התחננה שלא נעזוב אותו לרגע, אבל זה היה בלתי אפשרי".

אז "האויב הציוני" כבר לא כזה נורא כשנמצאים בצד הזה של המתרס?

"את רואה את הפחד שלהם בעיניים, האימהות בעיקר נבהלות אבל לאט־לאט אפשר לראות כיצד הן מרשות לעצמן להרפות".

משפחתו של א' הגיעה מסג'ור, סבו וסבתו נולדו בישראל אך משפחתם עדיין בסוריה. "כשאני פוגש את הפצועים אני לא מספר להם מי אני ומה אני, אני פשוט ניגש אליהם ואומר בערבית, 'שלום, אני והצוות הרפואי באנו לעזור לכם', ופשוט מטפלים בהם".