מבצע חיסון

במקרה שלא שמתם לב לארבע הטיפות שירדו פה השבוע ול־400 קילומטר הפקקים שהן הביאו איתן, החורף בדרך. וכיוון שכך, החלטתי השנה להקדים תרופה למכה באופן הכי מילולי שאפשר, ולקחת את המשפחה כולה לחיסון נגד שפעת.

דבר ראשון, הרופאים ממליצים. דבר שני, זה בחינם. ודבר שלישי, בצוק העיתים של חול המועד סוכות, גם זה יכול להיחשב כפעילות עם הילדים בחופשה. הרי אם חושבים על זה, מדובר באירוע קצת כואב שמוכרחים לעשות פעם בשנה, ממש כמו בילוי משפחתי בלונה פארק.

אחרי שאשתי הבטיחה לילדות שאם יתנהגו יפה בחיסון יקבלו הפתעה, ואחרי שלי היא הציעה את אותה עסקה רק עם שווארמה בבאגט, הסכמנו כולנו לרדת מהאוטו ולהיכנס לקופת החולים.

אחרי כמה דקות של המתנה, שבמהלכה הגוף למד להתמודד עם שלל מחלות שהיה אפשר לאסוף בקלות מהאנשים בתור, הגיע תורנו להיכנס לתחנת האחיות. בדרך ניסיתי להרגיע את מי שצריך הרגעה.

זו רק זריקה קטנה, אין מה לפחד. לא מרגישים, וזה מייד נגמר.

"אני יודעת אבא, זה שטויות".

דיברתי לעצמי חמודה, אבל תודה.

אחרי שאזרתי אומץ להיכנס, קיבלה אותנו האחות והסבירה שבעקבות החיסון אנחנו צפויים להרגיש כאבים, חולשה, חום וצמרמורות.

ניסיתי להסביר לה שמה שהיא מתארת זו שפעת. שזו הסיבה שמלכתחילה הגעתי להתחסן. ושאם כל הרעיון הוא להדביק אותנו, יכולנו פשוט להתנשק עם אחד החולים בתור. אבל הגברת בלבן לא התרשמה מהרעיון שלי.

במקום זה, היא התקרבה אלי עם המזרק. ניסיתי לשמש דוגמה, בזמן שהבנות שלי צופות בי באדישות: "אתן רואות, קטנטנות? אבא מקבל עכשיו זריקה קטנה וגמרנוווואאאאווווץץ'!"

אחרי שהתאוששתי, גיליתי שגם הבנות ואשתי כבר קיבלו את החיסון. יצאנו בחזרה, תוך כדי שאני מנסה להתחמק מהמבטים המזלזלים שהופנו אלי מהאנשים בחוץ. כנראה הם הבינו שזעקת הכאב ששמעו לא הגיעה מאחת הילדות.

אחרי שהתעקשנו שכל אחת מהילדות תבחר לעצמה רק הפתעה אחת (וגם עמדנו בזה יפה: הגדולה בחרה סניף של טויס־אר־אס והקטנה של הפיראט האדום), הגענו הביתה.

בתום הטקס הקבוע של ארוחת ערב־מקלחות־הרדמה התיישבתי בסלון וחשבתי על זה שהתחזיות הפסימיות של האחות לגבי פרומו־שפעת שאמור לתקוף את בני הבית בעקבות החיסון לא התממשו. למעשה, לא נותר שום זכר מהחיסון, פרט לנקודה קטנה ואדומה בכתף שלי. אוקיי, גדולה ואדומה.

"זה לא נראה טוב", חשבתי לעצמי. למרות שבאופן רגיל במצב כזה אני כבר אמור להיות בדרך לאיכילוב עם עצירה אצל עורך הדין כדי לוודא שהצוואה חתומה, החלטתי לא להילחץ הפעם, בתקווה שהיד שלי תחליט לחזור לצורתה המקורית עד הבוקר.

זה החזיק בערך רבע שעה. עד שהבחנתי בהר געש צבעוני שהתמקם לי על הכתף, שהלך וגדל מהר יותר מריבית על חוב להוצאה לפועל. התחלתי להסתובב בבית. אני אומר להסתובב, למרות שעקרונית נשארתי על הספה. רק הראש שלי הסתובב.

נגעתי במצח. הוא היה חם. המדחום אישר את האבחנה הראשונית שלי ונעצר על 38.2, טמפרטורה המעידה על קצת חום לאדם בוגר, או על מוות קליני אם האדם הבוגר הוא היפוכונדר כמוני.

כדי להירגע החלטתי לעשות את הדבר הכי פחות מרגיע - לבדוק באינטרנט. נכנסתי לכמה פורומים של חובבי רפואה, הקלדתי את התסמינים שאני מרגיש, והבנתי שאין לי מה להילחץ, כי לפי חוכמת ההמונים אני מת כבר שעתיים.

אמנם זכרתי היטב את אזהרתה של האחות על המחלה המדומה, אבל בכל זאת - מה אם מה שאני מרגיש עכשיו הוא משהו אחר? אולי אני אלרגי לחיסון? או לאינטרנט? אולי נשארו לי רק שעות ספורות להציל את עצמי, לפני שאהפוך לסיפור טרגי על תגובה חריפה מדי של הגוף לחיסון, שזכתה לתגובה אדישה מדי של המוח לאזהרות?

למרות החששות, היה נראה לי קיצוני מדי להעיר את אשתי ולהודיע לה שאני נוסע למיון בשלב הזה. האמת שזה לא היה נראה לי קיצוני בכלל, אבל חששתי מהבדיחות שלה ושל הצוות הרפואי על חשבוני, אם אתייצב בבית החולים באמצע הלילה ללא שום סיבה הגיונית - למעט תחושת הבטן שלי שאני הולך למות אוטוטו.

בעודי מתלבט מה עדיף - החיים שלי או הכבוד העצמי שלי - שמעתי שיעול מחדרה של הגדולה. "אבא! אני לא מרגישה טוב!" אאורקה! בתוך שלוש דקות אני והילדה כבר היינו בדרך למוקד.

הסברתי לאשתי שאין מה לעשות, הילדה משתעלת, היא חמה, והאחות אמרה שכדאי להתייחס ברצינות לכל שינוי בעקבות החיסון. אשתי אמנם אמרה שהיא לא זוכרת שהאחות אמרה את זה, אבל אני השבתי לה שאובדן זיכרון זמני הוא גם חלק מהתגובות לחיסון, ונטפל בזה מייד כשנחזור מהמוקד.

אחרי כמה בדיקות פשוטות, הרופא קבע שהילדה בסדר גמור ואפשר לחזור הביתה. "הדבר היחיד שהיא סובלת ממנו זה אבא היסטרי", אמר הדוקטור בחיוך, ושנינו צחקנו.

כשסיימנו לצחוק, הפשלתי את השרוול. "תגיד דוקטור, אם אנחנו כבר פה, מה זה הגידול הזה בכתף? זו תגובה הגיונית לחיסון? כי יש לי גם חום, די גבוה אם אתה שואל אותי. אני לא בן אדם היסטרי, אבל בכל זאת, זה קצת מוגזם, לא? תגיד לי את זה בפנים דוקטור. אני אעבור את הלילה?" הרופא הביט בי במבט מרחם.

"אבא, מה זה היפוכונדר?" שאלה אותי הילדה שלי אחרי שלא היה רופא אחד במחלקה שלא צחק על התגובה המוגזמת שלי לתגובה הנורמלית של הגוף לחיסון. "היפוכונדר, קטנה שלי, זה אדם שכל החיים טועה, חוץ מפעם אחת - הפעם האחרונה".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו