יוני 1944, ערב פלישת כוחות בעלות הברית לנורמנדי. ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, צועד לבדו על חוף הים, לראשו מגבעת ובידו מקל הליכה. הוא מתבונן בגלים שנעשים למרבה הזוועה אדומים מדם. צ'רצ'יל, נחרד מן המראה, מתכופף מעט כדי להיטיב לראות את מי הים, ומגבעתו נשמטת מעל ראשו ונסחפת בגלים. קלמנטיין, אשתו, קוראת לו לשוב הביתה. "החופים מחזירים אלי את המראות", הוא עונה לה, "כמעט 30 שנה עברו מאז. בחורים צעירים כל כך, בזבוז גדול כל כך. אסור שזה יקרה שוב".
כך נפתח הסרט "צ'רצ'יל" בבימויו של ג'ונתן טפליצקי ובכיכובו של השחקן הסקוטי בריאן קוקס שהתארח השבוע בפסטיבל הסרטים חיפה (הסרט יוקרן מחר בערב בפסטיבל). המראות שהציפו את צ'רצ'יל על חוף הים היו זיכרונות האימה מן הפלישה הימית לחצי האי גליפולי במלחמת העולם הראשונה. צ'רצ'יל, שהיה שר הימייה באותו זמן, ניהל את המערכה ונכשל כישלון חרוץ. עשרות אלפי בריטים נהרגו במהלך הפלישה ובמהלך הקרב העקוב מדם שהתנהל בחצי האי עד ינואר 1916. בין המשתתפים בקרב היה גם יוסף טרומפלדור, חייל בגדוד נהגי הפרדות העברי שאיבד שמונה לוחמים במערכה.
"צ'רצ'יל נשא באחריות על טעויותיו", אומר לי קוקס בעודנו יושבים ומנהלים שיחה בגינה הנעימה הסמוכה לאולם הסינמטק בחיפה. "הוא רצה לחסוך בחיים והוא זכר היטב את הקטסטרופה מהפלישה לגליפולי, היא היתה ההיבריס, חטא היוהרה שלו. הוא חש אחראי לכך והחליט שלא יחזור שוב על הטעות הזאת. לכן הוא היה מאוד סקפטי בנוגע לפלישה לנורמנדי, ויש לכך תיעוד: הרופא האישי שלו כתב על כך, ואייזנהאואר (המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה והאחראי לפלישה לצרפת; מ"א) כתב על כך. הסרט לוקח את הדילמה הזאת ומפתח אותה מבחינה דרמטית. השאלה ששאלנו את עצמנו היא 'איך מחליטים החלטה כה הרת גורל?'"
קוקס נלהב לדבר על צ'רצ'יל. הוא אמנם נולד אחרי המלחמה, ב־1946, אך זוכר היטב את צ'רצ'יל מימי ילדותו. כשאני שואל אותו אם ערך מחקר על צ'רצ'יל, אם ראה סרטים ישנים ושמע נאומים, הוא משיב, "צ'רצ'יל היה דמות איקונית שאין להפריז בהשפעתה על כל מי שנולד בבריטניה במאה העשרים. דמותו ליוותה אותי בכל ימי ילדותי, הוא מת ב־1964 כשהייתי בן 18, ואני מרגיש כאילו הכרתי אותו היטב. הוא אפילו היה נציג בפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית של עיר הולדתי, דנדי".
לא חששת לגלם דמות איקונית כל כך?
"כשאתה מביט בצ'רצ'יל, בתצלומים ישנים שלו, אתה מבין עד כמה הוא דמות תיאטרלית. הוא בעצם יצר את הדמות שלו, עם הסיגר, המחוות, טון הדיבור. הוא היה בעצם שחקן. אתה יודע, הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש כמה פעמים במהלך חייו. בצעירותו הוא יועד להיות דוכס, הדוכס ממרלבורו. רק לאחר שדודו המבוגר החליט פתאום להתחתן והוליד יורש, התפנה צ'רצ'יל לקריירה 'אזרחית' והתגייס לצבא. בחייו הוא היה עיתונאי, סופר נהדר (חתן פרס נובל לספרות לשנת 1953; מ"א) וצייר; כל אלו עשו אותו לאדם שהיה. הוא היה מאוד לא קונבנציונלי. אולי זה מה שהפך אותו לדמות איקונית כל כך".
היסטוריה מזויפת?
הסרט מציג את צ'רצ'יל בשעותיו הפחות יפות. בגילומו של קוקס מצטייר צ'רצ'יל כמנהיג תשוש ממלחמה מתמשכת, נרגן, חלש, רדוף פחדים עד כדי פרנויה, ואף שתיין. "הוא שתה למכביר", אומר קוקס, "שמפניה בבוקר, ברנדי בצהריים, יין לאורך היום כולו, וויסקי לפני השינה". אבל יותר מהצגתו כדמות בעייתית כל כך, מהסרט עולה שצ'רצ'יל התנגד למערכה שבדיעבד הכריעה את מלחמת העולם השנייה: הפלישה לנורמנדי, הידועה גם בשם הקוד "מבצע אוברלורד".
עם צאת הסרט השמיעו היסטוריונים טענות קשות נגד התמונה ההיסטורית שהוא מעמיד. אחד ההיסטוריונים האלה, אנדרו רוברטס, שכתב כמה ספרים על צ'רצ'יל, פרסם מאמר על הסרט תחת הכותרת "היסטוריה מזויפת ב'צ'רצ'יל'". "מעולם בתולדות הקולנוע לא נעשו טעויות גדולות כל כך, בסרט ארוך כל כך, על ידי כותבים מעטים כל כך", כתב רוברטס בפרפראזה על משפטו הידוע של צ'רצ'יל על הטייסים הבריטים ("מעולם בסכסוך אנושי לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך").
"נשא באחריות על טעויותיו". צ'רצ'יל ב־1956 // צילום: GettyImages
רוברטס טוען שב־1944 היה צ'רצ'יל מחויב לחלוטין לפלישה לנורמנדי. דמותו של צ'רצ'יל בסרט, כשיכור שמבקש לחבל בכל כוחו במאמץ המלחמתי, רחוקה מאוד מן האמת, הוא טוען; פגישות הפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית כפי שהן מתוארות בסרט - בחווילה כפרית, תחת כיפת השמיים - אינן אלא "קריקטורות עצובות ופתטיות".
"בריאן קוקס", כותב רוברטס, "מגלם את צ'רצ'יל כאדם סרקסטי, בלתי נעים, קצר רוח, טיפש וחלוש שטעה בנוגע לכמעט כל החלטה צבאית במהלך המלחמה. גילום שכזה היה משמח מאוד את ד"ר גבלס, אבל הוא מנוגד בתכלית לממצא ההיסטורי".
לסיכום, טוען רוברטס, "יש מידה ניכרת של ריקבון בחברה הלועגת לגיבוריה, ואלא אם כן הסרט ינחל כישלון גמור, הרי חברתנו הרוויחה ביושר את שקיעתה ונפילתה".
כשאני מעמת אותו עם המאמר, קוקס לא נבהל. "תמיד יהיו אנשים שלא יסכימו עם האופן שבו הצגנו את ההיסטוריה ואת צ'רצ'יל עצמו, אבל לדעתי העובדות ברורות: בריאותו של צ'רצ'יל היתה רופפת מאוד ב־1944. היה לו קוצר נשימה, הוא סבל כנראה מהתקף לב, הוא שתה בלי הפסקה, אולי כסוג של 'רפואה עצמית'", הוא אומר בחיוך, "לדעתי, הוא סבל מדיכאון ('black dog', בלשונו של קוקס). כל זה אמיתי וצריך להתחשב בזה, אבל איני חושב שיש בזה כדי להמעיט מערכו. אדרבה, זה עושה אותו לאנושי. צריך לזכור שגם בסרט הוא עושה, בסופו של דבר, את הדבר הנכון. ברגע שהוא נואם את הנאום המשודר עם תחילת המבצע, הוא מתגלה שוב כמנהיג הגדול שהוא היה. מובן שמבחינה דרמטית היה לנו את החופש האמנותי לשנות ולכווץ את העובדות", הוא ממשיך, "הדילמה של הפלישה לנורמנדי נמשכה חודשים רבים, וההנהגה הגיעה להבנות על הפלישה הרבה לפני השעות האחרונות, אבל זה חלק מ'חירות המשורר' של היוצרים".
ומה בנוגע להשגות של רוברטס?
"זה לא שיעור בהיסטוריה, זה סרט. זה סיפור על אדם בקונפליקט ועל האופן שבו הוא מחלץ את עצמו ממנו. מה שיפה בצ'רצ'יל הוא שבשעה שהוא הכריע לגבי משהו, נעלם באחת כל הספק שהיה לו והוא היה משוקע לגמרי בביצוע ההחלטה. לקראת סוף הסרט הוא נואם את נאומו הגדול, וזה צ'רצ'יל שכולנו מכירים".
בכל הסצנות בסרט צ'רצ'יל אוחז בסיגר (בדרך כלל עם כוסית משקה ביד השנייה). קוקס עצמו לא מעשן. "אלו סיגרים אלקטרוניים, זה לא עשן אמיתי. טריקים של קולנוע. אבל תדע שהסטירה שמירנדה ריצ'רדסון (המגלמת את אשתו של צ'רצ'יל) מחטיפה לי היתה אמיתית לגמרי. אמרתי למירנדה שהיא חייבת להחטיף לי באמת. כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה אהבתי מאוד את הסצנה הזאת. חשבתי לעצמי: 'כן, צ'רצ'יל זקוק לסטירה הגונה'. להפתעתי הגדולה, באחת ההקרנות הראשונות שנעשו לצוות הקטע נחתך. שאלתי את הבמאי לאן הסצנה נעלמה, והוא השתכנע שצריך להחזירה לסרט. זו סצנה שממחישה היטב את היחסים ואת האינטימיות בין צ'רצ'יל לאשתו. היא היתה אישה מאוד חזקה וזו ששמרה על המורשת שלו ועל האמונה בדרכו". רוברטס, אגב, טוען שהיחסים בין צ'רצ'יל לאשתו היו מאושרים ושתיאורם בסרט לוקה ב"חוסר אמינות מפלצתי ולא הוגן".
הפואטיקה של המשחק
קוקס גילם לא מעט דמויות מציאותיות, כולל חלק נכבד ממנהיגי מלחמת העולם השנייה. "גילמתי את גרינג, את סטלין, את טרוצקי, את ארנסט בווין (מראשי מפלגת הלייבור האנגלית ומתנגד נחרץ לעליית יהודים לארץ ישראל בימי המנדט; מ"א). מבין כולם גרינג היה דמות מאתגרת במיוחד. הייתי צריך לנסות להבין אותו כאדם, מלא פגמים כמובן, אבל עדיין אנושי. אני לא מאמין במפלצות", הוא מוסיף, "אנשים יכולים להיות מפלצתיים ולעשות דברים מפלצתיים, אבל אחרי הכל הם עדיין אנשים עם רגשות ומניעים; אולי חוץ מיאגו, הנבל ב'אותלו' של שייקספיר, שהוא רשע ללא מניע. גרינג לא היה מטורף. הוא חווה השפלה גדולה אחרי מלחמת העולם הראשונה ובחר להתחבר לנאצים. אני תמיד מחפש את הדילמה של הדמות. אני לא אוהב במיוחד לגלם נבלים, אבל אתה יודע מה אומרים, השטן מקבל את השורות הטובות ביותר".
לקוקס יש הרבה מה לומר על תעשיית הקולנוע של היום. "הבעיה עם הקולנוע היום היא שהתעשייה נעשתה תלויה מדי במדיה הדיגיטלית, במיוחד במעצבי הוויז'ואל והסאונד. ראיתי השבוע את 'בלייד ראנר 2049', זה סרט טוב אבל הוא סובל מהפקת יתר. הסאונד דומיננטי עד כדי כך שכעבור שעה אתה מתחנן לקצת שקט.
צ'רצ'יל הקולנועי מצטייר כמנהיג תשוש, נרדף ועמוס חרדות. קוקס בתפקיד צ'רצ'יל, מתוך הסרט
"זה גם מחבל בעבודת השחקנים. עוצמת הסאונד הבלתי פוסקת חותרת תחת המשחק של ג'ארד לטו למשל, שגם כך צריך להתמודד עם עדשות המגע המגוחכות ששמו לו (הוא מגלם אדם עיוור; מ"א). להבדיל, ראיתי לאחרונה גם את 'פוקסטרוט', ומה שמבריק בו זה השקט. אהבתי מאוד את 'פוקסטרוט'. היתה לי מריבה עם מישהו שבכלל לא ראה אותו וטען שהוא 'שמאלני'. אמרתי לו: 'לא ראית את הסרט, איך אתה יכול לבקר אותו?' הרגשתי שכל מרכיב ב'פוקסטרוט' הוא אמיתי ומבריק. לעומתו, 'בלייד ראנר' הוא פשוט קורבן להפקת יתר. האולפנים חושבים שזה מה שאנחנו רוצים. הם טועים. אנחנו רוצים לראות ולשמוע את השחקנים. תנו לשחקנים ליצור את הדרמה!"
ואיך השחקנים היום ביחס לעבר?
"אני מעריץ של סרטים ישנים, אני רואה את ערוץ TCM) Turner Classic Movies) בלי הפסקה. אתה לא יכול שלא להעריך את הטכניקה של השחקנים הוותיקים דוגמת גרי קופר וקרי גרנט - שהוא הגדול ביותר לדעתי. ואתה רואה את המיומנות והכישרון האדירים שלהם. הם עשו סרטים כמו בסרט נע, עבדו בלי הפסקה. זה אחד הדברים הטובים באולפנים של פעם, הם לא הפסיקו לעבוד. אני חושב שהמשחק צריך להיות יותר אוּמנות, מלאכה, מאָמנות. אחת הבעיות של שחקנים בימינו היא רמה נמוכה של אוּמנות, חוסר במיומנות בסיסית. אני מזהה את זה בהפקת הקול, בדיבור, אני שומע שחקנים שלא מצאו את הקול שלהם. אני מורה למשחק ואני יודע מתי משחק לא עובד. זה לא קשור לעובדה אם לשחקן יש רקע בתיאטרון או לא. ברור ששחקן תיאטרון צריך שישמעו אותו באולם, אבל לדעתי אין הבדל עקרוני בין משחק בקולנוע למשחק בתיאטרון. האמת היא אותה אמת. שחקני תיאטרון גדולים יכולים לעבור לקולנוע בלי בעיה. צריך לשנות מעט את הגישה במעבר מתיאטרון לקולנוע, אבל המנגנון הפנימי שלך כשחקן נותר כשהיה".
קוקס עובד הרבה בתעשיית הטלוויזיה בשנים האחרונות. הוא מופיע בסדרות דרמה, בסדרות קומיות - הוא שיחק בין השאר ב"פרייזר", ואפילו במשחקי וידאו, למשל בסדרת משחקי הווידאו "קילזון". "אני חושב שטלוויזיה היא המדיום החשוב ביותר היום", הוא אומר, "בסדרת טלוויזיה שחקן יכול לפתח דמות למשך עשרה או יותר פרקים. זה נהדר לשחקנים. אין אפשרויות כאלו בקולנוע. עשיתי טלוויזיה עוד בשנות השבעים, באנגליה. היינו עושים עיבודים טלוויזיוניים לרומנים ולמחזות גדולים. זה היה נהדר וזה פיתח אותי מאוד כשחקן".
ומשחקי וידאו?
"זה בשביל לשלם חשבונות. אפשר ליהנות מזה אם נותנים לך חופש פעולה, אך לא הייתי עושה את זה במקום קולנוע, תיאטרון או טלוויזיה. שחקן צריך גם להתפרנס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו