מיום הקמתו משמש צה"ל גם כור היתוך חברתי שתפקידו, בין היתר, לחנך את אזרחי המדינה הצעירים ולהעניק להם הזדמנות שווה.
שניים מהמקומות שבהם בולטים החינוך ומתן ההזדמנות הם בסיסי חיל החינוך והנוער חוות השומר ומחו"ה אלון (מרכז חינוך והשכלה ע"ש יגאל אלון) שעליהם מפקדים, בהתאמה, סא"ל סמואל בומנדיל וסא"ל דורית מעוז.
"צמחתי בחיל החינוך", מספר בומנדיל (38), נשוי ואב לשלושה, מהגליל. "עשיתי תפקידים שונים, כשבעשרת החודשים האחרונים אני מפקד על בסיס חוות השומר. ב־30 השנים האחרונות היחידה מאפשרת לסדר גודל של עד 1,000 חיילים בשנה, לבוא בשערי הצבא. אלה חיילים שהמאפיינים שלהם הם מגוונים, אבל המשותף לכולם הוא שאם לא תהיה התערבות חינוכית, יש סיכוי גבוה שהשירות שלהם ייגמר בליקויי שירות ואולי בכלא. יש להם קשיי הסתגלות, שבאים לידי ביטוי בעוצמה".
מה המסלול שחיילים אלה עוברים אצלכם?
"לפני שחייל מגיע אלינו, אנחנו באים אליו כדי להוריד חששות. אני בא למלש"ב הביתה ואומר לו: 'הכל פתוח בפניך, יש לך אופק'. כשהחייל מגיע אלינו, יש שלב קליטה גמישה ומותאמת. הקיר שהחייל נתקל בו בהתחלה קיים, אבל זה כמו קיר במתקני אימונים של קרב מגע. אי אפשר לשבור אותו - אבל הוא רך וגם לא ישבור אותך. בשבועיים הראשונים אנחנו רוצים ליצור אמון ושהחייל יבין כמה שיותר מהר שיש משמעות לזה שהוא כאן".
איך עושים את זה?
"בעזרת פרויקט שנקרא 'הולכים לאורם' - שבוע וחצי אחרי הגיוס, החיילים עושים מסע ומקבלים שם לצוות, על שם חייל שנהרג. הם נוסעים לפגוש את המשפחה של אותו חייל, מכירים את החלל שעל שמו הם נקראים ומקבלים מהמשפחה שלו משפט שישמש אותם בהמשך הטירונות כמוטו שנותן להם כוח. הם נמצאים בקודש הקודשים של מה זה צבא ומה זו ישראליות, והאותנטיות של העיניים של המשפחה, כשהם מסתכלים על החיילים האלה, זה משהו שאי אפשר להתחרות בו".
יורדים גם לשטח? שדאות, מטווחים?
"הם יורדים לשטח ל'רובאות', אבל מה שבאמת קורה שם זו למידה איך לקבל אחריות על עצמי. אנחנו עובדים על הרבה ניצחונות קטנים שנותנים משמעות לשהייה בשטח, ובצבא בכלל. יש גם הישרדות שבה הם הולכים 50 ק"מ, כאשר כל מה שהם צריכים נמצא אצלם על הגב. מים, אורז, עדשים וקמח - ועם זה הם חייבים להסתדר. חלק נוסף קשור לשייכות ולזיקה למדינה ולעם ישראל. הולכים לכותל וליד ושם, פוגשים משפחה שכולה, הולכים להתנדב. המטרה היא שהם יחבקו את החברה הישראלית - ויראו שהיא יכולה לחבקם בחזרה. חלק שלישי הוא של תכנים שנוגעים ישירות להסתגלות. מה זה רושם ראשוני, איך מתמודדים עם לחץ חברתי, דימוי עצמי, איך עומדים ביעדים או בפני פיתויים. אלה כישורי חיים שכל אחד צריך, וכאן הם מפתח להצלחה".
יש אצלכם שיעורי נשירה גבוהים?
"80 אחוזים יסיימו טירונות. זה נתון שאנחנו מברכים עליו, כי זה אומר שהמערכת זהירה מספיק במבחן שהיא עושה למי שבא בשעריה".
"שיניתי כיוון. עכשיו אני רוצה להיות קצין". עלי שלבי // צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
לזהות את הפוטנציאל
אחד מכל שישה חיילים שמגיעים לחוות השומר הוא חייל בודד. "קצינת הת"ש יודעת לסגור עליהם מעגל ולדאוג למקום לינה בסוף השבוע", מסביר סא"ל בומנדיל. "אגב, שאלת מיליון הדולר זה לא איפה הוא יישן מחר, אלא איפה הוא ישן טרם הגיע לבקו"ם? אנחנו גם דואגים להזנת איקס שקלים בחוגר כדי שיהיה לו לקנות אוכל. לא נעים לדבר על זה, אבל לפעמים כל מה שצריך זה 200 שקלים. כמו כן, יש אצלנו מרפאת שיניים שאין בבסיסים גדולים פי חמישה, כי ראינו שרבע מהחיילים שמגיעים אלינו לא ראו רופא שיניים מימיהם".
עד כמה גדולה מעורבות ההורים והמשפחות?
"ההורים מאוד מעורבים ואנחנו מאוד נגישים אליהם. ההורים מגיעים להשבעה בסוף השבוע השלישי של הטירונות, ואנחנו נותנים להם פרטים מלאים על מה החיילים עוברים. כך הם הופכים לשותפים לתהליך ולומדים לסמוך עלינו".
כמו אצל החיילים שתחת פיקודו, גם כמפקד יש לבומנדיל ניצחונות קטנים בדרך. "באחד הימים הראשונים שלי בתפקיד, היתה אצלי ועדת התאמה לשירות והגיע חייל שהיה נחוש לא לשרת. היתה לו שריטה של אמון בקשר עם הממסד. אמרתי לו: 'תחליט מה שאתה רוצה, אבל אני מבקש שביום ראשון בבוקר תתייצב לטירונות ובחמש בערב תחליט מה אתה עושה. תרצה לעשות נפקדות - זה מה
שתעשה'. הוא הגיע ופגש מפקדת עם לב זהב, שהצליחה לפתוח אצלו חלון של הבנה. בלילה שאלתי אם הוא עדיין פה, ואמרו לי שכן. בבוקר שאלתי, והוא עדיין היה, וכרגע הוא בגולני בהכשרה כמטוליסט. הוא היה בחווה ארבע פעמים מאז שעזב, לשיחות עם הטירונים. כשהם שומעים את הסיפור שלו, הם מבינים משהו שלנו קשה להסביר".
מחוות השומר יוצאים כ־120 חיילים בשנה לשירות קרבי, אבל בומנדיל מדגיש את אלו שמגיעים לתפקידים המקצועיים. "הצבא משקיע הרבה מאמצים בלהתאים לחיילים כמה שיותר מקצועות, טבח, נהג, לוחם אש. זה שאנחנו מצליחים להפוך מישהו לטבח למשל, זה דבר גדול, כי מה שהיה אמור לקרות איתו זה שהוא ילך לכלא, יהיה מתוסכל ומאוכזב וייצא מהמערכת. כשזה קורה, ההרגשה שלו היא שכל החברה הישראלית אמרה לו לא. במקום הזה, כל הבסיס שלו אוכל מהידיים שלו, והוא מרגיש שהוא עושה שירות משמעותי וגם מקבל קריירה גם לאזרחות".
סא"ל דורית מעוז, מפקדת בסיס מחו"ה אלון - מעין אחיו הגדול של חוות השומר - שומעת את הדברים ומהנהנת. מעוז נשואה ואמא לארבעה, מעמק יזרעאל, וכמו בומנדיל החלה את דרכה הצבאית בבסיס שעליו היא מפקדת היום.
"זכיתי לסגור מעגל משמעותי ולפקד על היחידה המיוחדת הזו. צה"ל, מאז הקמתו, הבין שכשאתה מגייס את כל העם, יש עוד דברים שחשובים לעשות מעבר להגנה על גבולות ישראל. מאז הקמתו עסק צה"ל בהוראת השפה העברית ובהשלמת השכלה לחיילים. בשנת 1986 פתח מחו"ה אלון את שעריו, ומאז למעשה הוא היחידה המרכזית של חיל החינוך והנוער, בסדרי גודל שהלכו וגדלו עם השנים. היחידה הזו משלימה לחיילים ולחיילות משהו שהם צריכים".
כמה חיילים יש בבסיס?
"יש כאן כ־6,000 חיילים בשנה. אוכלוסיות מגוונות, שמיוחדות בכך שפרק הפתיחה שלהן בצה"ל הוא אצלנו. הפריבילגיה שלנו בתוך הצבא היא האפשרות לשים רגע בצד דברים כמו רקע סוציו־אקונומי, ולומר לחייל 'בוא נתחיל מחדש, ואין לי סטיגמה על אף אחד. בוא נחלום יחד ונראה איזו הזדמנות יש לך פה'".
במה אתם עוסקים בבסיס?
"יש לנו ארבעה תחומי ליבה מרכזיים: הוראת השפה העברית - אנחנו האולפן הגדול ביותר במדינה היום; השלמת השכלת יסוד ברמה של 12 שנות לימוד, שזו תעודה שמקנה כניסה למכינות הקדם־אקדמיות; תהליכי העצמה והסתגלות לחיילים שמוגדרים תחת הצורך הזה; ותהליכי סוציאליזציה והשתייכות עד כדי ביצוע גיור. אחרי כל זה, אם יש לי פלוגה של בני מיעוטים בדואים, שבאו אלי בגין רמת עברית נמוכה, אני מבינה שבתוכנית הלימודים אני צריכה לתת להם גם ידע על העולם, להכיר להם את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית, להסביר להם מה זה צבא ולעשות להם הכנה לחיים. זה בעצם להגיד לחיילים שלא האמינו בעצמם: 'אתה יכול ללמוד ויש מי שמשקיע בשבילך וחושב עליך'. לדוגמה, היתה לי חיילת עם פטור ביד, שבסוף התהליך שעברה אמרה לי, 'נתתם לי את עצמי'. חייל אחר, שיצא ממוסד גמילה מסמים, הצליח להתגייס ולהגיע לקרבי. לראות את ההוקרה שלו לממסד שפעם בעט בו זה משהו שלא יסולא בפז".
"חייל שנגמל מסמים, התגייס והגיע לקרבי. לראות את ההוקרה שלו לממסד שפעם בעט בו זה משהו שלא יסולא בפז". סא"ל מעוז // צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
ואחרי המפקדים, זכות הדיבור לחיילים שבהם עסקינן. עלי שלבי מהכפר איכסל שבצפון, בן 26, משרת חודשיים בצבא וסיים בימים אלה קורס עברית במחו"ה אלון. "השתפרתי מאוד בכל מה שקשור לשפה, במיוחד בקריאה ובכתיבה, אבל לא רק באלה. הקורס עזר לי להתחבר למדינת ישראל ולכל האוכלוסיות שנמצאות בה. היו איתי בדואים, רוסים, צרפתים, דרוזים. בנים ובנות יחד, ולמדנו על החלקים השונים בחברה הישראלית ואיך הם חיים יחד. השהות בבסיס גם לימדה אותי להיות ממושמע. למדתי איך לעמוד במשימות ובאופן כללי להיות אדם רציני יותר. הקורס הזה שינה אותי".
איפה אתה משרת היום?
"הוצבתי בבסיס תובלה בטירת הכרמל, כמכונאי בסדנה. זה מקצוע שהיה לי לפני הצבא, עבדתי במוסך של קרובי משפחה. כשהעסק נסגר, החלטתי לעשות שינוי כיוון ולהתגייס לצה"ל, כדי לעזור למדינה שלי. אני רוצה להיות חלק מהמדינה ושמח שאני בצבא. עכשיו אני רוצה לחתום קבע, להיות קצין".
חייל נוסף הוא יעקב שמש, בן 18 וחצי מאשקלון, שנמצא בטירונות שנייה בחוות השומר. "הטירונות הראשונה שלי לא הלכה טוב, אבל הצבא לא ויתר עלי ואני לא ויתרתי לעצמי", הוא מספר, "בהתחלה לא רציתי להתגייס ולא ציפיתי שיגייסו אותי. אבא שלי לא התגייס, ואנחנו שמונה אחים שאף אחד מהארבעה שגדולים ממני לא התגייס".
והנה אתה חייל. לפני כמה זמן התגייסת?
"כרגע אני שלושה חודשים בחוות השומר, והולך לי ממש מצוין. הגעתי לחממה, דואגים לי לפרטים הכי קטנים, ממברשת שיניים ועד לאיפה אישן בחופשות. המפקדת שלי, שיש לה עוד עשרים חיילים על הראש, מוצאת את הזמן להפוך עולמות בשבילי. זה לא סתם שאומרים לך 'סידרנו לך לישון פה או שם', הרי היום אני יכול לכתוב בפייסבוק 'שלום, אני חייל בודד ואין לי איפה לישון', ויעזרו לי, אבל בחווה דואגים לי למקום שבו אני מרגיש נוח. ככה אני לא מרגיש חייל בודד".
אילו משימות אתם עוברים בטירונות?
"היה לנו שבוע הישרדות ומסע של 45 ק"מ. בהתחלה היה לי משבר, אמרתי לעצמי, 'מה עכשיו 45 ק"מ עם ציוד כבד על הגב?' אמרו לי, 'תנסה', והחלטתי באמת לנסות, מקסימום אפסיק. ואני הולך והולך, ורואה שבלי לשים לב כל צעד וצעד אני מתקדם למטרה. פתאום 13 ק"מ, 20 ק"מ, וואלה, אני עושה את זה. זה היה ממש ניצחון והרגשתי שאין דבר כזה אי אפשר, הכל עניין של רצון".
"תפקיד הצבא אינו חינוך"
למרות האידיליה העולה מהדברים, לדברי פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, החוקר את היחסים שבין הצבא לחברה בישראל, "הצבא אינו אמור לעסוק בחינוך וזו אף סטייה נורמטיבית מתפקידיו, אולם הוא בכל זאת עושה כן - לקידום שתי תכליות. ראשית, הוא נזקק לכוח אדם ולכן הוריד בשנים האחרונות את רף הגיוס עד כי הוא מגייס חיילים חסרי השכלה. יש לו פערים ניכרים במערכי המנהלה, ולא בכדי עולה גאווה על השמת חיילים בתפקידים אלה. שנית, הצבא מבין ששיעורי הגיוס ממלאים תפקיד חשוב בשיח הציבורי והם תורמים ליכולת לשמר את הלגיטימיות לגיוס החובה, וזו סיבה נוספת להעמקת הגיוס".
לטענת פרופ' לוי, "המשותף לשתי התכליות הללו הוא אינטרס הצבא בגיוס כוח אדם זול. כישלון יביא לייקור כוח האדם הצבאי אם יידרשו אזרחים או אנשי קבע לתפקידים שונים ובפרט אם יבוטל גיוס החובה. גם צבאות מקצועיים נכנסים למערכת החינוך במדינותיהם כדי לגייס כוח אדם זול מקבוצות עניות, אבל הייחודי לצה"ל הוא בעטיפה של משימה כלכלית־מקצועית במעטפת חברתית בדמות הענקת הזדמנות שנייה, אולי אחרונה, לנוער שמערכת החינוך כשלה בחינוכו. זה מאפיין גם משימות לכאורה חברתיות אחרות של הצבא, למשל עטיפת פרויקט הנדל"ן של המעבר לדרום כמשימה חברתית לפיתוח הנגב. לעוסקים בחינוך בצבא יש כמובן כוונות חברתיות נקיות, אבל חשוב להאיר את ההקשר הרחב שבו פועלת מערכת החינוך הצבאית ולבחון זאת בביקורתיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו