צובר זיכרונות, משחרר כעסים

בעיצומה של התקופה הכי מוצלחת בקריירה שלו נחת על אברהם טל משבר גיל ה־40. "זה גיל שמציב סימני שאלה על החיים, בלי קשר למי אתה וכמה אתה מצליח. אתה מסתכל על גלגול החיים הזה, אומר לעצמך, 'אוקיי, אז אלה החיים שלי' ושואל איפה אתה לא מאושר מספיק. הרגשתי שבלי קשר להצלחה או לקריירה או לנסיבות שהן מהממות, אני לא תמיד מאושר".

למה?

"גיליתי שמה שמפריע לי זה רק אני, לא שום דבר חיצוני. זה סטייט אוף מיינד פנימי, הקופיף בראש שחופר ולא מרפה והתעסקויות בטפל. אני אף פעם לא נרגע, לא ממש נח, תמיד אני רוצה עוד, מהכל. לא מסתפק במרובה. אז אני אומר לעצמי תעצור רגע, תנשום, שב בחצר, תיהנה, במקום כל הזמן לחשוב מה אתה מפסיד ומה לא הספקת. עבדת כל כך קשה, עכשיו צריך גם ליהנות, מספיק לרוץ קדימה.

"החלטתי שאני רוצה להיות מאושר בחיים, בא לי להיות יותר עם המשפחה, להיות יותר נוכח, לא לחשוב על העבודה כשאני איתם, לא להיכנס לפייסבוק מהנייד. לאחרונה התחלתי לעשות מדיטציות יותר לעומק. המטרה שלי לשנה הקרובה היא להשיג שלווה פנימית. כמו בסרט 'קונג פו פנדה', כששיפו אומר לפו ששלווה פנימית זו המטרה הנשגבת".

איך הגעת למסקנה הזו?

"יש מטפלת למודעות שאני הולך אליה כבר הרבה שנים. כל פרדס חנה פה מלאה במטפלים. גם עם אשתי שושנה אני מדבר הרבה. תמיד חקרתי את משמעות החיים, מה אנחנו עושים פה, מה המטרה שלנו".

כתבת ושרת כמה שירים שנתנו כוח לאנשים. אולי זו המהות שלך כאן?

"נכון, אבל הבוקר קמתי ולא הרגשתי מבסוט. יש לי הכל בחיים ואני לא מבסוט, וזה גורם לי לשאול למה אני לא מבסוט עכשיו. בגיל 40 אני מרגיש הכי גבר שהייתי אי פעם. חזק, מצליח, הכל קורה. מצד שני אני כבר באמצע החיים, רואה את החצי השני, מסתכל קדימה ואומר, 'אוקיי, אז מה עכשיו?' לעומת ארבעים השנים הראשונות, הארבעים הבאות נראות לי סטטיות ומי שאני זה מעכשיו עד סוף החיים, ואז עולות בעוצמה כל השאלות על זוגיות ומשפחתיות".

עם גפן ב"דה וויס". בלי אלימות // צילום: קוקו 

כמו?

"הקוטביות בין אהבת הקהל בחוץ, הבמות והאורות לתפקוד הפנימי בבית היא מאזנת וקשה. יש אמנים שנשברים, כי אחרי שהם קיבלו בחוץ את כל האור והחום הם צריכים בבית לתת מעצמם ולהיות בעלים ואבות טובים, אבל הם רוצים רק את ההערצה ולא את הצד המשפחתי. יותר קל להם לתת מעצמם על הבמה ולקבל תשואות, מאשר לשטוף כלים בשתיים בלילה כשהם חוזרים הביתה ואף אחד לא מוחא להם כפיים. בגלל שישראל קטנה אפשר גם להצליח פה במוסיקה וגם להיות איש משפחה, אבל זה מאוד קשה".

אולי אתה צריך להביא עוד ילד.

"שלא יהיה לי זמן לשאול את השאלות האלה. כן, זה ממש פינוק, פריבילגיה, שיש לי זמן לזה. אבל זה טוב לי לכתיבה, מערבב לי את כל השאלות, התהיות והפחדים. זה חומר גלם נהדר ליצירה".

 

חיבקתי את קיסריה

בית הקפה הקטן "גבריאלה ורות" שבמרכז פרדס חנה הוא נמל הבית של אברהם טל, שמגיע אליו בטנדר שברולט "סילברדו" לבן ענק. בעלים, עובדים, לקוחות - הוא מכיר אישית את כולם. מדי פעם בפעם חולף לידו מישהו, מחליק כפיים ומתעדכן מה קורה. "כל מי שאתה רואה פה הוא או מוסיקאי או אמן פלסטי או מטפל רוחני", הוא אומר בין נגנים שנכנסים לקפה לזמרת שבדיוק יוצאת, "אני לא איזה סלב שהולך פה עם משקפי שמש וכובע. פה זה הבית שלי, כמו משפחה. יש פה משהו מאוד רגוע, נעים ומקבל, בוגר ועדיין קול ומגניב. שילוב בין בורגנים לפריקים, וכולם ביחד".

להקת שוטי הנבואה. "שואלים אותי על איחוד פעם בשבוע" // צילום: יח"צ

במטבחון הקטן מכינים לו את הקפה ה"רגיל" והכפול שלו, ובהמשך שייק ירוק ממלפפונים. "בפרדס חנה כולם שותים עם חלב שקדים או סויה - אני עם חלב רגיל", הוא אומר בחיוך, "אני גם עושה על האש, אבל במידה. אני חושב שאם אנשים היו צורכים במידה היה יותר טוב, גם לנו וגם לחיות. יש בעייתיות, אבל היא נובעת מכך שקיימת הגזמה באכילת בשר. בן אדם לא אמור לאכול בשר אדום בכל יום. לי טוב בשר אדום פעם בשבוע. עוף ודגים אני אוכל יותר".

אנחנו נפגשים לרגל אלבום אוסף חדש בהופעה חיה הכולל 18 שירים, כ־15 מהם כל ישראלי שמאזין לרדיו מכיר, חלקם להיטי ענק כמו "אורות", "מחוזקים לעולם", "אדם צובר זיכרונות", "אם את הולכת", "הזמן עושה את שלו", "תן לי מנגינה" ו"אלוהיי", שאותם הוא שר עם הקול הגבוה והעוצמתי שהפך לסמלו המסחרי. "לטווח הרחוק השירים הם הנכס הכי חשובים של כל אמן", הוא אומר, "האלבום הזה יוצא בתקופה סופר־עמוסה. אני מופיע בכל יום, הופעות פתוחות, פסטיבלים גדולים, אירועי חברה ביוון ובאילת. לפעמים בגלל הרצף אני גם לא ישן בבית ונזרק באזור המרכז אצל חברים או במלון".

טל, בכיכר רבין. "בשנים האחרונות אני רואה את החיים פחות בשחור ולבן, ובכתיבה אני יותר אופטימי" // צילום: יהושע יוסף

"עכשיו, אחרי כמה חודשים רצופים כאלה, זה מאוד קשה כי אני בקושי רואה את הילדים והם מתגעגעים. הגדול כמעט בן 13, השני בן 11 וחצי, גברים צעירים, מתוקים, שביקשו לא אגיד את שמותיהם. אבל פתאום אחד מהם מדבר איתי בטלפון ואומר בפרץ רגשי כמה אני חסר לו. אין לי רגשות אשם אבל זה לא קל. אני גם מפספס אירועים חשובים כמו חתונות של קרובי משפחה וחברים, אבל אין מה לעשות, זה המקצוע".

האלבום החדש יוצא בסיומה של שנת השיא בקריירה שלו, שבה הופיע לראשונה במקומות נחשקים כמו היכל התרבות בתל אביב ובאמפי קיסריה. "ההופעה בקיסריה היא ההופעה שנהניתי בה הכי הרבה בחיים. לא ידעתי איך ארגיש, ובשנייה שעליתי לבמה היה חיבור טוטאלי. הרגשתי כמעט 4,000 איש באינטימיות של הזאפה. פתחתי ידיים וכאילו חיבקתי אותם. לא התאמצתי לרגע, הכל פשוט קרה והיה קסם מטורף. אנשים שהיו שם אמרו לי שהרגישו שהיו עדים לאירוע קריטי בקריירה שלי. גם הגעתי לשם כשאני בשל. מילאתי אותה בלי להתאמץ, המון זמן מראש. לא במאבק הישרדות רק כדי להגיד שעשיתי. באתי בסבבה, באתי קול, כדי ליהנות, כדי לחגוג את הרגעים האלה על הבמה שניתנה לי. הקהל שלי גדל עם השנים, ומכל הגילים - חוץ מבני 16־17 שנמצאים בשלב של מרד הנעורים, שלוקחים ממני הפסקה לשנה־שנתיים ואז חוזרים, לכל החיים".

עם הכוכבות הגיעה ההצעה להשתתף כמנטור בתוכנית הטלוויזיה "דה וויס" ששודרה בחורף. "התפקעתי מצחוק, כי היה לי ברור שזה יגיע. כשאתה אמן מצליח מתישהו מגיעה הפנייה. היה לי דימוי לא טוב על תוכניות ריאליטי, שזה רע, כי יצא לזה שם רע מאוד ויש קטעים מבאסים בריאליטי. הצופה מרגיש מתי זה אמיתי ומתי לא. יש גם הרבה ריאליטי שלא כיף לראות, שעושה לך הרגשה רעה בבטן, אתה מרגיש את הצהוב. אבל החיים הם לא שחור ולבן וזה מקום תקוע, קצת מפגר, להיות בו. לכן לא אמרתי 'לא', אלא אמרתי שנלך צעד־צעד ונראה איך זה מרגיש.

"גיליתי מערכת של אנשים מקסימים, מתוקים, מה'שבט' שלי, עם לב חם. הבנתי שגם אם זו טלוויזיה מסחרית, יש שם אנשים טובים שרוצים לעשות סבבה. כן, לשרת את האינטרסים של התוכנית, אבל לעשות את זה בדרך חיובית, והם הצליחו בענק. אנשים מכירים אותי היום יותר ומפרגנים על האנושיות והחום שהבאתי לשם".

נתפסת כשופט רחמן.

"כשאתה יושב על הכיסא קשה לזכור, אבל חייבים לזכור, שכל מי ששר הוא בן אדם שיש לו נשמה ומשפחה. מצד שני למדתי תוך כדי העונה לתת גם ביקורת שלילית. למדתי שה'לאבי דאבי' הזה הוא לא נכון ולא עוזר לאף אחד. אם מישהו שר חרא צריך להגיד לו את זה, בצורה נעימה, אבל שיבין. בהתחלה לא ידעתי לעשות את זה וקיבלתי על הראש מאביב (גפן), היו לנו על זה הרבה פייטים. הוא אמר לי דברים בצורה קשוחה והבנתי מה עומד מאחורי זה".

המאבק בין טל לגפן הפך לשואו הטלוויזיוני של העונה וכיכב בפרומואים. גפן ניסה להשפיל את טל, כפי שעשה בעבר לרמי קלינשטיין ולאחרים, והאשים אותו בפחדנות מול המצלמות. "אברהם בא לכאן להיות המאמי הלאומי", הטיח, אבל גילה שהזמר הממושקף, שהחל את הקריירה בסצנת השאנטי באנטי, גם יודע לענות במשפטים כמו: "לא כולם צריכים להיות אביב גפן!"

גפן, כריש מנוסה, הריח דם וירד על טל: "אני מבין שאתה מתרגש כי אתה בפריים טיים בערוץ 2". טל מודה שהתרגש: "אביב ושלומי יושבים שם ארבע עונות, מירי עשתה 'כוכב נולד', אני באתי טרי וירוק, פעם ראשונה בחיים שלי שעשיתי טלוויזיה והייתי בלחץ. זרקו אותי למים עמוקים ושחיתי כי לא היתה לי ברירה אחרת. היתה לי עונה אינטנסיבית ללמוד ומהר, ועשיתי הכי טוב שיכולתי. למדתי לתת ביקורת לעצמי, ראיתי מה עובד ומה צריך לשנות. זו היתה אחת התקופות הכי קשוחות שהיו לי בחיים. ימי צילום ארוכים ומתישים מאוד, שמי שרואה אותך על המסך לא יודע מה עברת מאחורי הקלעים".

איך התמודדת?

"בצילומים עצמתי עיניים וחזרתי להקשיב לעצמי. מעבר למה יהיה מגניב ומה ייראה בחוץ ומה יחשבו, ניסיתי לחזר למקום האותנטי וזה קשה שם, עם השעות הארוכות והאינטראקציה בינינו, אבל ניסיתי לעשות לעצמי סוג של מדיטציה. בגלל האותנטיות שלי אני גם לא יודע לשחק את המשחק של הטלוויזיה. כשמבקשים ממני לחזור על שורה שאמרתי אני לא יודע איך, כי אני מרגיש שאני משקר ואני אומר משהו אחר. אז השקעתי המון אנרגיות בלהתמודד, להקשיב לעצמי ולהיות אמיתי".

היית אמיתי וענית לאביב גפן.

"שום דבר לא היה הצגה למצלמות. הוא באמת עצבן אותי, באמת התעצבנתי, ועניתי, כמו שאף אחד לא ענה לו לפניי. כולם שתקו והמשיכו הלאה. אני לא יכולתי לסבול את זה. אלי לא מדברים ככה ומי שמדבר אלי ככה אני אעצור אותו, בטלוויזיה או במציאות. לא עניין אותי שצילמו, זה כאדם לאדם. אני שמח על הגבולות ששמתי לו. אחר כך ראיתי את זה והיו מקרים שלא הבנתי אותו נכון ויכולתי להגיב אחרת, אבל באתי דרוך ולקחתי ברצינות עקיצות".

אתה לא נראה אחד שקל לעצבן אותו.

"דווקא כן. החזות שקטה, אבל הפנים גועש, ממש. אני אש. בפנים אני כל הזמן בוער. חושבים שאני אשכנזי, אבל זורם בי דם מרוקאי ואלג'ירי. גם כילד הייתי עצבני. אמא שלי היתה קוראת לי 'סכין ורוד'. קטן וחמוד, אבל עצבני. הייתי ילד חזק שמרביץ לילדים אחרים, רב המון, הולך מכות, הייתי ילד די מופרע".

היית מסוגל להוריד לאביב סטירה?

"אלימות? בחיים לא. אבל כשכולם מסתכלים עליך, כולל הילדים שלך בבית, לפעמים צריך לא לשתוק אל מול רוע כי השתיקה היא שיתוף פעולה איתו. שהילדים שלי יידעו שאם מישהו מדבר לא יפה לאבא בטלוויזיה, אבא יודע לענות והוא שומר על עצמו כמו שהוא שומר עליהם. וכשאתה עונה למישהו כמו אביב הוא יותר מכבד אותך, אז זה קירב בינינו. הצלחתי להבהיר לו שפניי לשלום. בסוף מצאנו את הדרך להסתדר וזה היה טוב לשנינו. היום אני לא כועס עליו, אלא אוהב אותו. במהות הוא איש טוב, כשנדלקת המצלמה קורה לו משהו. אין לו קול אבל יש לו אומץ, נוכחות וכריזמה".

סטטיק ובן־אל. תופעה // צילום: רונן אקרמן

את תהליך ההתאקלמות ב"דה וויס" השלים טל כשכינס את כל המנטורים מאחורי הקלעים לפני אחת התוכניות. "ביקשתי שנהיה חיוביים אחד לשני ונשתף פעולה, כי ראיתי שכאשר כל אחד מנסה לדאוג לעצמו הספינה שוקעת וזה לא טוב לאף אחד. בהפקה לא תמיד רואים הכל. חשבתי שאם נתחבר בינינו ייצא החוצה משהו יותר טוב. ובאמת, ואחרי השיחה הזו עשינו את הפרק הכי מדהים שלנו בעונה. כי טלוויזיה טובה זה גם התכסחויות, אבל זה גם צחוקים ואווירת שחרור ואז גם העקיצות פחות כואבות. באווירה כזו באה לי עוד עונה, מלחמה אני לא רוצה".

אחת ההאשמות שהטיח בו אביב גפן היתה המחסור בשירי מחאה ברפרטואר שלו. טל מוחה וממהר לצטט מהזיכרון במהירות שיא טקסטים פוליטיים וחברתיים של להקת־האם שלו "שוטי הנבואה", על יהודים וערבים שכולם בני אדם, על משת"פ פלשתיני שחי ביפו וזונה שהיא גם אם־חד הורית. "בשוטי הנבואה עשינו מוסיקת עולם עם מסרים חיוביים, שבאה אחרי הקדרות של הרוק של שנות ה־90, אבל לא דיברנו רק על אהבה. היו גם מסרים קשים. הצלחנו להביא את השאנטי והניו אייג' בלי להיות מגוחכים או ילדותיים", הוא אומר.

שוטי הנבואה נחשבה לפני עשור וחצי לאחת ההצלחות הגדולות במוסיקה המקומית עם להיטים כמו "כל הילדים", "הידיעה", "פנאן", "מי" ו"קול גלגל". כבר באלבומה הראשון זכתה בתואר להקת השנה בטקס פרסי המוסיקה. טל נחשב לסולן המוביל שלה.

אתה מדקלם בעל פה טקסטים ששרת לפני עשור. נשמע שאתה מוכן לאיחוד של שוטי הנבואה.

"שואלים אותי על זה בערך פעם בשבוע. אני לא אומר 'לא'. כשזה יתאים, יבשיל ויהיה נכון, זה יכול להיות דבר מהמם. נשארו לי חברים טובים משם שהתפזרו בעולם. אני מפרגן לגלעד (ויטל) ולרואי (לוי), שהוציאו עכשיו שיר יפה ביחד. הם כמו אחים שלי, שקצת עצבנו אותי".

מתי?

"פירוק הלהקה היה תקופה מאוד קשה של התנגשויות. הפער היה גדול מדי, בין המסר החיובי של השירים, לבין היחסים בינינו, שהיינו אחרי הופעות קורעים אחד את השני בריבים. שישה גברים עם אגו גדול, שכבר לא מסתדרים ולא סובלים אחד את השני וכל אחד חושב אחרת".

אולי קינאו בך כי היית הכוכב? 

"לא הרגשתי ולא חשבתי ככה. כל אחד נתן מהקסם שלו ומהכריזמה שלו. אולי שלי בלטה יותר ויותר תקשרתי עם הקהל, אבל כל אחד היה דמות בפני עצמה. האב הרוחני של שוטי הנבואה היה רואי (לוי), שהביא את המסרים. הוא ייסד אותה עם גלעד. עמית (כרמלי) הביא את ההפקה המוסיקלית והקסם, אני הבאתי את האטרף על הבמה. לכל אחד היה תפקיד".

בהופעות של שוטי הנבואה הכיר את אשתו לימים, שושנה, שהגיעה כמעריצה. "היא עמדה בקהל, מהממת, ישר התאהבתי בה. כשהתחתנו הייתי בן 24 וחצי. היום זה נשמע לי צעיר, אז לא".

טבעת הנישואים שלו היא בצורת ינשוף. "יש בטבעת נישואים לגבר הרבה כוח, שהוא יודע איפה הבית שלו וזהו. שושנה מנהלת אותי אמנותית, מבחינת אריזה גרפית, תמונות, עטיפות, הכל עובר דרכה. היא אמנית בעצמה ויש לה כאן סטודיו לציור. בתחילת נובמבר היא תציג תערוכה בתל אביב. אני אדאג לה לליינאפ האמנותי".

אשתך מנהלת אותך אמנותית, אחותך סטפני מנהלת אישית שלך, רונית ארל מנהלת אסטרטגית.

"הן סוגרות ביניהן דברים ואומרות לי לא להתערב. אני פנוי להתעסק רק במוסיקה ובשטויות שרצות לי בראש, כמו פילוסופיות ושאלות על החיים".

 

המוזיקה הגיעה בהפתעה

טל נולד בנובמבר 1976 במושב ניר משה שבנגב. כשהיה בן שנה עברו הוריו מוריס וראן (יליד מרוקו וילידת אלג'יר) למושב נווה אטי"ב שבחרמון, שם גדל כילד השלישי מבין ארבעה. "אבא שלי עבד במפעל תפוחים ונאבק על ההישרדות הכלכלית שלנו. עד היום, בגיל 74, הוא עובד כחקלאי, מגדל תפוחים, אגסים, נקטרינות, דובדבנים. אנחנו מבקרים שם מדי פעם".

גם אחיו חגי, מורה ומדריך טיולים, עדיין גר באזור הצפון. אחותו הגדולה סנדרה ואחותו הצעירה סטפני, שמשמשת מנהלתו האישית, עברו בעקבותיו לפרדס חנה. "הבאתי לפה קצת משפחה, אבל אין לי הרבה זמן לבלות איתם". הוריו ואחיו שמרו על שם המשפחה המקורי, פואנקינוס. "מקור השם פיניקי. סבא שלי עלה לארץ ועברת ל'טל'. כל המשפחה חזרה לשם המקורי חוץ ממני, כי 'פואנקינוס' זה שם שמסבך את הקהל".

הילדות במושב נווה אטי"ב עברה עליו בבדידות יחסית. "היינו מנותקים משאר הארץ. בשנתון שלי הייתי היחיד, מתחתיי היו שלושה ילדים ומעלי שניים. רוב החברים שלי היו דרוזים ממג'דל שמס. למדתי בקריית שמונה, היה לי כיף אבל הרגשתי המון לבד. היה לי הרבה זמן לכתוב הגיגים במחברות ולהתחיל ליצור מוסיקה. בגיל 9 נפצעתי בעין ועברתי השתלת קרנית. בבית החולים התחלתי לנגן באורגנית.

"מגיל קטן ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי, אבל לא הייתי בטוח שאעשה את זה כי זה נראה לי מקצוע לתפרנים. להצליח בו כמו להקות זמרים שהערצתי - לד זפלין, הדורז, דיפ פרפל, יס, משינה, מאיר בנאי, אהוד בנאי וקורין אלאל - נראה לי כל כך רחוק, שלא האמנתי שזה יקרה לי. הייתי שומע מוסיקה ומקבל כמו אורגזמות כאלה, לא מיניות, אבל שכל הגוף רוטט. למשל ב"Heartbreaker"' של לד זפלין יש קטע שמתחיל סולו גיטרה. אני זוכר את עצמי עומד בחדר של אחי, שומע את זה בווליום חזק וכשמגיע הסולו כל הגוף שלי רועד מהתרגשות, עף לי המוח. היום זה קורה לי לפעמים בהופעות. ברגעים של אלתור עם הנגנים כשקורה קסם, אני עף איתם ומרגיש שבוערת לי הקרקפת".

מאיפה החיבור הזה למוסיקה?

"היא הגיעה לעולם שלי בהפתעה, משום מקום. אני לא ממשפחה מוסיקלית, אף אחד אצלנו לא שר או מנגן, גם לא למדתי אף פעם מוסיקה, אבל ההורים שלי לא התנגדו. בהתחלה תופפתי בבית ספר בלהקת 'חצילים בוערים'. האליל שלי היה ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל, שאחותו פולט טיפלה בי כילד. הכרתי אותו, שיחקתי עם הילדים שלו. כשביקרתי אותו בצרפת אחרי שפרש הוא היה מבואס מהחיים, הראה לי קלטות וידאו של פורטיסחרוף והסביר לי איך הוא כמתופף משרת את הביצוע. השיר הראשון ששרתי כמתופף היה 'זיגי סטארדאסט' וקלטתי שאני יותר נהנה לשיר".

"בצבא היה לי פרופיל רפואי נמוך בגלל השתלת הקרנית. עדיין לא הייתי זמר ולא חלמתי ללכת לבחינות ללהקה צבאית. שירתי כטבח בבסיס נפח ברמת הגולן. הייתי מבואס לגמרי, כותב על מפיות בחדר אוכל 'איפה המוסיקה?' ובוכה בלב. כבר חשבתי שאיבדתי את התשוקה. ואז יום אחד מישהי הביאה לחדר האוכל הצבאי טייפ שניגן את 'מדרגות לגן עדן' ושוב נעמדו לי השערות. ואז הורידו אותנו לנופש באשקלון. ערב קריוקי, אני לוקח מיקרופון ושר את 'I Still Haven't Found What I'm Looking For' של U2. נדהמתי מכמה כיף וקל היה לי לשיר והחבר'ה הגיבו מדהים. לפני זה כבר הקלטתי בבית כל מיני סקיצות מצחיקות, אבל זו היתה הפעם הראשונה שממש נהניתי לשיר ולהופיע".

 

ללכת עם החזון עד הסוף

שנה אחרי פירוק שוטי הנבואה כבר הוציא את אלבום הסולו הראשון, שנהנה מהצלחת הקאבר ל"אדם צובר זיכרונות". הפריצה הגדולה באה באלבום הסולו השני "אורות" (2010), שהגיע למעמד אלבום פלטינה והפך אותו לכוכב, עם זכיות בתארים זמר השנה ושיר השנה במצעד השנתי של גלגלצ ופרס אקו"ם. מופע ההשקה לאלבום היה הפעם הראשונה שבה הופיע באמפי שוני, שהפך מאז לביתו השני. "עד אז הופעתי רק במועדונים כמו זאפה, ואני זוכר שלנועם (פיינגולד, מבעלי זאפה) רעד הקול כשהצעתי לו לעשות את ההשקה בשוני. הוא חשש, בצדק, אבל הלך איתי. אלה גם מקומות שבהם האמן חייב לפרוץ בעצמו את הדרך".

לפני ארבע שנים השקיע עם מפיקיו 100 אלף שקלים בהופעה בודדת בפסטיבל הפסנתר, מבלי יכולת אמיתית להחזיר את ההשקעה. את ההשראה קיבל דווקא מהשף מושיק רוט. "הוא הזמין אותי למסעדה שלו באמסטרדם, עם שני כוכבי המישלן. בחיים לא אכלתי ברמה כזו. התפוצץ לי המוח מהחוויה האמנותית הגבוהה שם. בסוף הארוחה מושיק אמר לי: 'רוב האנשים משקיעים עד 95 אחוזים, ונשארים החמישה אחוזים האחרונים, שרק אם אתה משקיע גם אותם נפתח לך 100 אחוז חדש'. האמירה הזו שלו העיפה אותי. אני זוכר את עצמי בטיסה חזרה לארץ מקליט לעצמי תזכורות בטלפון איך להשקיע במופע, בהפקה, בתפאורה, בתלבושות, עד הפרטים הכי קטנים".

הייתי במופע הזה. הצלחת.

"אמרתי למפיקים שפעם אחת אני רוצה לוותר על הרווחיות וללכת עם החזון שלי עד הסוף, והצלחתי לשכנע אותם. ברור שאי אפשר לעשות את זה תמיד, אבל למדתי שלא צריך לפחד ללכת לפעמים נגד כל מה שהאחרים אומרים, גם אם זה לא כלכלי. הקפיצות בקריירה מגיעות מפריצות דרך, לפעמים מול אלה שקרובים אליך, שאומרים לך שאתה עושה טעות ומנסים לשכנע אותך לעצור. פריצות הדרך שלי הגיעו כשהלכתי לפי תחושת בטן מול כל מה שהסביבה שלי אמרה לי. למשל, באלבום 'אורות', כל מי ששמע את ההקלטות, לדוגמה אשתי שושנה ואנשים מחברת התקליטים, אמרו לי שהם לא מבינים מה אני עושה. המפיק יונתן דגן ואני נשארנו לבד בדעה שזה מה שצריך לעשות והמשכנו".

ולאלבום שאחריו קראת "שושנה" על שם אשתך.

"כן, זה די יוצא דופן. אני מת על הטירוף במוסיקה, על הסיכונים. אם אהיה כל הזמן מחושב בסוף לא איהנה. אני גם חולה על זה שבמוסיקה יש דברים שהם מטומטמים אבל מגניבים, על גבול הגאונות, כמו המלודיקה שפותחת את השיר 'שושנה'. כולם חשבו שזה מפגר, ואני מת על זה, והיום הקהל שומע את זה בהופעות ועף. אלה המקומות שאמן חייב עמוד שדרה אמנותי, כי כולם מנסים כל הזמן לעגל לך את הפינות.

"אני חייב לעשות גם מה שמדליק אותי, לכן כל אלבום שלי נשמע אחרת. אחרי 'אורות' ציפו שאעשה את 'אורות 2'. וואט דה פאק? על מה אתם מדברים? לקחתי שנה של הפסקה מהופעות כדי לחשב מסלול מחדש, למצוא נקודת שקט פנימית כדי ליצור ממקום נקי, בלי לחשוב מה יהיה להיט. אמן שכל הזמן מנסה לרצות את הקהל והתעשייה ונהיה עבד שלהם הוא גמור, נפשית, נשמתית. לא משנה כמה אתה מצליח, אתה חייב לעצור ולעשות את מה שבא לך, כי אם תמחזר, גם אם זה יהיה להיט, המיחזור יורגש. אני לא חושש לשנות כיוונים כי ההפקה היא רק התפאורה, המרכז הוא תמיד אני, הקול שלי והמסר הכללי".

ומה הוא המסר?

"תמיד כתבתי על עצמי ובמשך שנים נמנעתי מלהביט למקומות החשוכים, לקושי, לכאב. הייתי אופטימיסט, אפילו קצת בכוח. למשל, ב'מחוזקים לעולם' שנכתב על המשפחה שלי, לפעמים אנחנו אומרים את הדבר הנכון אבל אטומים רגשית. אשתי שושנה אמרה לי שביום שאסכים להסתכל בעיניים לפחדים, לכעסים ולקושי, הטקסטים שלי ישתנו. בשנים האחרונות אני רואה את החיים פחות בשחור ולבן, ובכתיבה אני פחות אופטימי ונותן יותר מקום לכאב".

 

קיפוח? תראו את הפלייליסט

טל מספר כי ענייני עדות מעולם לא היו אצלו נושא בעייתי, בעיקר משום ש"תמיד חשבו שאני אשכנזי" (צוחק). לדבריו, הסיפור הזה חזר לכותרות כי הוא מתדלק פוליטיקה. "חברים שלי, כמו לבנת בן חמו (גלי צה"ל), טוענים שיש אפליה. הופתעתי לשמוע. אני לא רואה אותה, מבין שהיא כנראה קיימת ומבין שגם מלבים אותה. חבל, כי בעוד דור זה ייעלם. הילדים של רובנו מעורבים ממש. הילדים שלי מרוקאים, אלג'ירים, פולנים ותימנים. עוד קצת סבלנות וזה יעבור".

"הנה, סטטיק ובן־אל, זה היתוך מדהים של הז'אנרים. זה לא מזרחית, אלא הפקות בינלאומיות לגמרי כי את בני 15 עדתיות כבר לא מעניינת. סטטיק ובן־אל כתבו וואחאד פרק בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית. הם שיא של נקודת מפנה של דור. זה קהל צעיר ששומע יו־טיוב ולא מעניין אותו רדיו וכלי תקשורת גדולים. יש היום הרבה אמנים כאלה, כמו איב אנד ליר, אבל סטטיק ובן־אל הם חוד החנית של התופעה".

ועדיין זמרים ים־תיכונים טוענים לקיפוח מצד גלגלצ.

"הם טוענים שלא משמיעים אותם, ואז גלגלצ מראים שחצי מהשירים בעשרת המקומות הראשונים במצעד שלהם זה מזרחית. בלה בלה בלה. שיעבור ואנחנו בינתיים נעשה מוסיקה".

אתה מהאמנים שיותר פונקו על ידי גלגלצ.

"אני מאוד שמח על זה וחייב להם הרבה מהדרך שלי. הם נתנו לי במה נכבדת לאורך שנים וזה משמעותי בקריירה. אני יודע שזה לא נעשה מטעמים אישיים כי לא הכרתי אותם אישית. עם השנים מכירים, אבל זה נעשה קודם כל בגלל המוסיקה שהתאימה לכל העם, והם, כאוזן לחתך מסוים בעם, בחרו שזה מתאים. זה השתלב ביחד ואני רק אומר תודה לאל ותודה להם. ברור שאם הייתי מוציא סינגלים והם לא היו נכנסים לשם הייתי מתבאס, אבל אני מבין את הקו שלהם".

שהוא?

"סוג המוסיקה, הווייב המסוים של גלגלצ שהם נאמנים לו, וזה לגיטימי. להביא תחנת רדיו לרמת פופולריות גבוהה זה כמו לבנות קריירה, אז עושים בחירות בדרך, מה משמיעים ומה לא. הם בנו מיתוג ועשו החלטות שהן רק מקצועיות, שעל הדרך יש הרבה אנשים ששמחים מהן והרבה שנפגעים ומתבאסים כי זה משפיע להם על הקריירות, אבל ההחלטה עצמה היא קרה".

זמר ים־תיכוני אחד כמעט תמיד בפלייליסט ואחד שמאוד דומה לו, כמעט אף פעם לא.

"יכול להיות שהראשון יותר מתאים להם לקו של האמצע, והשני הוא בחמישה אחוז יותר מזרחי, אז זה בדיוק איפה שעובר הגבול, והוא מזרחי מדי ומתאים יותר לאליקו. וזה לא רק בקול, אלא בהכל. גם בדימוי של הזמר. הם כמו עסק שבונה תדמית וצריך את הדימוי שלו. זו חשיבה עסקית של ביזנס. אולי זה אכזרי, אבל הם רוצים להצליח. אם היו עושים תחנה שוויונית בלי פלייליסט אלא מישמש של מיליון שירים, הכל מהכל, אז ההאזנה תרד. הם בנו את זה, זכותם, זה עסק שלהם".

שלהם? זה משאב ציבורי בכסף ציבורי.

"אבל מישהו הביא אותו להצלחה בדרך חשיבה מסוימת, וזה לא היה ככה לפני. לא היתה גלגלצ. התחנה נולדה מכלום, נבנתה דרך והגיעה ההצלחה. אז כשזה נהיה ענק (מחקה קול של אדם מיילל) 'רגע רגע, גם אני, זה גם שלי'. אבל אם זה היה שלך מהתחלה, או כולם היו מחליטים, אז זה בכלל לא היה מגיע לשם ואז לאף אחד לא היו תלונות כי לא היה כזה עסק מצליח".

מה הפרויקט הבא שלך?

"אני עובד עכשיו על אלבום פופ אלקטרוני, דאבסטפ, טראפ, היפ הופ, שזו המוסיקה שאני אוהב ושומע בשנים האחרונות ביום־יום. המפיק הוא ג'וני גולדשטיין (מהצמד TYP עם עברי לידר), שמומחה בתחום ויוצאים לנו שירים מדהימים. הראשון 'מי את' כבר יצא לרדיו, ועוד מעט ייצא השני, ואחריו אני רוצה לעשות אלבום ומופע שיהיו רק שירה וגיטרה. אני חם על זה אש".

בא לך לייצג את ישראל באירוויזיון?

"שום דבר לא מרתיע אותי ואני לא פוסל כלום". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו