כישלון סדרתי
באיחור לא אופנתי, ניסיתי להתמכר לסדרות כמו כולם. ספוילר: זה לא ממש הצליח לי
,עודכן
בזמן האחרון אני מרגיש שכולם סביבי עסוקים. אני לא מדבר על העיסוקים הרגילים - עבודה, ילדים, סידורים, התחמקות מארוחות חג - אלא על עיסוק חדש שהשתלט בשנים האחרונות על רוב מכריי: צפייה בסדרות. משחקי הכס, בית הקלפים, שובר שורות, מבזבז השעות, שורף הימים. נדמה שכל אחד עוקב כרגע אחרי סדרה אחת או שתיים או ארבעים במקביל.
התופעה כל כך נפוצה לאחרונה, שעוד מעט אפילו סבתא לא תסכים להיכנס לאוטו בדרך לארוחת החג לפני שתישבע לה שלא תגיד בדרך אף מילה על הפרק של "ריק ומורטי" מאתמול.
אגב, מדובר בסדרת חובה, ואני אומר את זה כאחד שלא צפה באף פרק. פשוט ארבעה אנשים שונים טרחו להסביר לי השבוע שאני לא יודע מה אני מפסיד. למרות שאני כמובן יודע בדיוק מה אני מפסיד, כי הם עדכנו אותי בכל סצנה ובכל פרק משלוש העונות של הסדרה - למרות שלא שאלתי.
למעשה, בדיוק כמו בבדיחה הישנה על הטבעונים (איך תדע שפגשת טבעוני? הוא כבר יגיד לך), כך גם בענייני סדרות. המכורים חייבים לעדכן אותך בהתפתחויות בסדרה שהם עוקבים אחריה עכשיו, ולהפגין זלזול כלפי כל מי שעדיין לא גילה אותה ולא יודע שחייו אינם חיים.
מאז שגיליתי את תופעת הסדרות אני לא יכול שלא לחשוב על הבהייה חסרת התכלית במסך, על כמות הזמן שמתבזבזת, ובעיקר על זה שאני רוצה גם!
כן, גם אני רוצה להגיע למשרד בעיניים טרוטות אחרי צפייה במרתון פרקים (נדמה לי שקוראים לזה בינג', אבל אל תתפסו אותי במילה, כי יכול להיות שאני מתבלבל עם סופגנייה מרוקאית) ולמלמל בחשיבות עצמית משפטים כמו "כבר מהעונה השנייה ידעתי שהגמד הוא הרוצח!" וסליחה אם עשיתי עכשיו בטעות ספוילר לאיזושהי סדרה.
אז החלטתי לעשות מעשה עוד לפני ש"החורף מגיע" (הבנתם מה עשיתי פה?), ובהמלצת מכריי הצטרפתי לנטפליקס. למי שלא מכיר, וכרגע מדובר רק בשני נזירים טיבטים שכנראה גם הם עושים את עצמם, מדובר באתר תוכן אמריקני המאפשר למנויים ברחבי העולם גישה לכמות כמעט אינסופית של סדרות. הסדרות, אגב, מסודרות בתיקיות שמזכירות בצורתן את תיק הגירושים שכנראה ייפתח לכל מנוי בתוך כמה חודשים מרגע שהצטרף לשירות הממכר.
ואכן, עולם של אפשרויות נגלה בפניי: סדרות חדשות, סדרות ישנות, וכמובן - "חברים", סדרה שמאז שנות התשעים משודרת בכל מקום, ולדעתי אפשר לצפות בה גם בלי טלוויזיה, אם רק עוצמים את העיניים ומתרכזים.
אחרי התלבטות לא קצרה, הפור נפל על "נרקוס", סדרה העוקבת אחרי סיפור עלייתו ואלימותו של פבלו אסקובר, ברון הסמים הקולומביאני, שכמות האנשים שהיו מכורים לסחורה שלו לא נופלת מכמות האנשים שהתמכרו לסדרה שלו.
התיישבתי מול המסך עם כוס משקה קר וצלחת חטיפים (סודה ואדממה, אם אתם חייבים לדעת, אני בכל זאת מתקרב ל־40), לחצתי על פליי והתכוננתי להתמכר.
הפתיח היה מאוד מרשים, וגם הסצנה הראשונה שבה התנהל קרב יריות במסעדה היתה מרתקת, למרות שלא הייתי סגור על מי נגד מי. הסצנה הבאה, לעומת זאת, היתה קצת מאכזבת. היא התחילה בקריאה "אבא", ונמשכה בזה שקמתי לבדוק מה הילדה רוצה ומה היא עושה באמצע קולומביה של שנות השמונים.
בשלב הזה התרחשה תפנית בעלילה, כשהתברר שיש לה חום, והסם היחיד שאעקוב אחריו הלילה יהיה כנראה "אקמולי". לא נורא, חשבתי לעצמי כשהגעתי למיטה בשלוש אחרי שעתיים של נדודי שינה ונדנודי הרגעה, אני אמשיך מחר.
למחרת, בדרך הביתה אחרי יום ארוך של עבודה, תכננתי כבר איך אני מתיישב על הספה, מרים רגליים על השולחן (בלילה מותר לי), לוקח את השלט ביד ומפליג למחוזות הנרקוטיקה והמוצ'צ'וס. נדמה לי גם שזה בדיוק מה שעשיתי. אני פשוט לא כל כך זוכר, כי עשר שניות לתוך הפתיח נחרתי כמו תיכוניסט בצהרי יום כיפור. ביום שלמחרת לא הספקתי בכלל להגיע למצב של רביצה מול הטלוויזיה. יום אחרי דווקא הגעתי, אבל אשתי רצתה שנראה יחד סרט, מה שמייד הוביל לזה שגם אני רציתי. וכך זה נמשך כל השבוע. איך לעזאזל אנשים מצליחים לראות את הסדרות שלהם?
אולי במקום חוק סוף השבוע הארוך, שנגנז לא מכבר, הגיע הזמן שהממשלה תחוקק את חוק "אחד בעשר", שיאפשר לכל אזרחי המדינה להגיע יום אחד בשבוע בשעה מאוחרת יותר לעבודה כדי שיספיקו להתקדם קצת בעלילה? בכל זאת, יש לנו אחריות כצופים.
רגע לפני שהתייאשתי סופית, וכשכבר חשבתי שמר אסקובר ייאלץ להמשיך מפה בלעדיי, נזכרתי שהמינוי מאפשר לי לצפות בסדרות גם מהטלפון הנייד. הנה, פתרון מושלם, חשבתי לעצמי.
עוד באותו ערב, בדרך להופעה בצפון, נכנסתי לאפליקציה והתכוננתי להמשיך את הצפייה להנאתי. אמנם על מסך קטן יותר, אמנם עם סאונד שמרגיש כאילו הסדרה כולה הוקלטה באמבטיה, אבל לפחות ללא הפרעות. לפחות עד שמישהו התקשר אלי, ואחריו עוד שיחה, ועוד אחת. מתברר ששכחתי שהמכשיר הזה הוא גם טלפון.
"משהו דחוף?" נבחתי לתוך הנייד בזמן שאסקובר והחבורה שלו מחכים בממתינה, "אני פשוט באמצע סדרה".
"נראה לי שאני בחיים לא אצליח לצפות במשהו, סתם חבל על המינוי", התלוננתי בפני החבר שהתקשר בזמן הלא נכון.
"מינוי? מי עושה היום מינוי? שמע, אני אתן לך כתובת של אתר סיני, אתה יכול להוריד שם את כל הסדרות בעולם בגרושים. רוצה?"
בטח שאני רוצה. מי לא היה רוצה? אבל תגיד, באתר הסיני הזה, אפשר להוריד גם עוד קצת זמן?
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן!אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו